התרשמות חד צדדית של יוסי מן הביקור בשיעור תורה בכיתה ב'

לא מזמן נכנסנו לצפות בשיעור תורה בכיתה ב'. מטעמי צנעת הפרט לא אפרסם פרטים על המורות, למרות שמי שצריך יודע. אומר רק שהיה זה שיעור מושקע שנוהל על ידי שתי מורות יחד: המורה המחנכת יחד עם המורה לתורה.

אפשר לכתוב המון על חוויה של צפיה בשיעור- ניתן למשל להתמקד באופן בנית המערך (שהיה רצף נאה של דיון מילולי-הצגת יצירת אומנות- ויצירה עצמית). אפשר לנתח את הניצול או אי הניצול של היתרון הגדול של שתי מורות על כיתה אחת, אפשר לדבר על מערכת היחסים בין המורות, אפשר להתמקד ביחס של התלמידים אל המורות ואל החומר. על כל אלה כמובן שלא אוכל להרחיב כאן. אני יכול לומר שבאופן כללי, ביחס לכל בית ספר שאני מכיר, כל מפקחת היתה יוצאת שמחה למדי ממה שהיא ראתה- החומר היה מסודר, הכיתה היתה ממושמעת וקשובה, התלמידים דיברו בהצבעה, והמורות שלטו בעניינים. לכולם היה ברור מה עושים בכל רגע, מהי המשימה, ומה נדרש מהם.
לשם המחשה, אני בוחר להתמקד ברגע אחד (מבין כמה רגעים דומים) הממחיש מהי הצלחה של מורה בבית ספר אותו אני מכנה לצורך העניין "רגיל":
במסגרת הדיון על יעקוב ועשיו חילקה המורה לתורה עותקים מצולמים של שתי יצירות (ציורים) של נחום גוטמן, באחת מהן מוצג יעקוב, ובשנייה עשיו. עשיו מצוייר כדמות שעירה ופראית, מעין חצי אדם וחצי קוף חייתי, האורב במתח מאחורי סלע וצופה על זוג איילות אותן הוא מעוניין כפי הנראה לצוד. המורות כיוונו את התלמידים להתייחס אל התמונות בשורה של שאלות מנחות: "מה עושה עשיו?" "למה הוא מצוייר כך?" וכן הלאה. התלמידים ביקשו רשות דיבור בהצבעה, ונראו מתוחים מאד להשביע את רצונה של מורתם. מדי פעם שחררה המורה גערה באחד הילדים שלא עשה כבקשתה (לתפיסתי ה"רחש" בכיתה היה לכל אורך השיעור בגדר הסביר והמקובל).

במהלך הדיון אמרה אחת הילדות (דומני ששמה היה נועה), ספק למורה ספק לעצמה:

"עשיו דומה כאן לגורילה בקיפצובה".

המורה המחנכת הסתובבה אליה בחדות וגערה בה: "אה.. נועה... קודם כל את מדברת בלי הצבעה, וחוץ מזה את אומרת דברים שהם לא תמיד חכמים" (אני מנסה מאד לדייק בציטוטים).

התלמידה כמובן השתתקה.

מה אני רוצה לומר בסיפור הזה? אינני רוצה לומר שהמורה היא גרועה. במערכת החינוך הרגילה זו היא מורה טובה מאד, שיודעת "להחזיק כיתה" היטב, במחיר יחסית נסבל בעיניי המערכת. היא דאגה להספיק את החומר, והיא ווידאה ככל יכולתה שאף תלמיד לא יפספס את החומר הנלמד. יותר מזה, השיעור הזה הוא דוגמא מצוינת בעיניי, כי היה בו את כל מה שניתן לדרוש: מורות טובות, השקעה כספית הבאה לידי ביטוי בתגבור של מורה נוספת על כיתה יחסית קטנה (28 תלמידים) ומערך שיעור טוב המתחשב בסגנונות למידה שונים ומביא אל הכיתה מגון של דרכים ללמידה ולביטוי. אין ספק שהחומר שהיה צריך לעבור עבר, וכל מה שהיה צריך להיכתב עבר כלשונו מן הלוח אל המחברות.

חבל לי רק על שני אנשים: על התלמידה נועה, ועל הצייר והסופר נחום גוטמן זכרונו לברכה.

חבל לי התלמידה נועה שהקשיבה לשיעור, התבוננה באמת בציור, ובחרה לשתף את הכיתה באסוציאציה האישית שהתמונה עוררה בה. נועה למדה היטב את הלקח שלה: שאיש לא רוצה שתספר על הרושם האישי שלה, אלא רוצים ממנה שהיא תגיד בדיוק את מה שהמורה רוצה לשמוע. בכלל- "קיפצובה" זה מכאן ועכשיו, מתוך החיים של התלמידים, וחומר הלימוד הוא מ"שם", ואסור לחבר אותו לחיים. אני מצטער במיוחד על כך שהצטמצם מאד הסיכוי שנועה אי פעם תשאיל מן הספריה את "שביל קליפות התפוזים" או "לובנגולו מלך זולו" או אחד מתוך שאר ספריו של נחום גוטמן שהסבו לי עונג גדול בילדותי.
על נחום גוטמן חבל לי לא פחות. חבל לי עליו שציוריו הפכו במחי מכונת צילום ל"חומר לימוד". במהלך השיעור דמיינתי לי את נחום גוטמן (שהיה בעצמו בן של מורה, וכתב כמה שורות נפלאות על טיבו של מורה טוב ב"עיר קטנה ואנשים בה מעט") עומד מול הכיתה ומציג להם את הציורים שצייר- את עשיו ואת יעקוב. אני יכול לדמיין בקלות רבה כיצד הוא היה עושה זאת משום שהוא עושה זאת פעמים רבות בספריו. הנה למשל כאשר הוא צייר את תל אביב הקטנה, הוא הוסיף הסברים כמו:

קשה לי להגדיר מה פירושם של קוי הנקודות שציירתי. כמה מהם הם שבילים בחול שעשו הפועלים והתושבים. כמה מהם עקבות חמורו של הרופא. ציירתי גם את הד"ר חיסין. הנה הם בשדרות רוטשילד. הנקודות שבין מגדל המים והבית הקיצוני שמימין הם צעדיהם של המכונאי וראש הועד דיזינגוף. כמה קוי נקודות הם עקבות חיפושיות ולטאות וכמה מהם צעדי צפורים שירדו לנוח, וכמה מהם, אלה שבמרכז הציור, בין שני הבתים הסמוכים—הם צעדי ילדים. אפשר שהגזמתי במידותיו של בנין הגמנסיה—אך על רקע השממה הגדולה שהיתה מסביב הוא נראה אז עצום בגודלו". (השורות הפותחות את הספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט").

בכתיבה שלו, בעיקר בכתיבה שלו לילדים, נחום גוטמן לא נראה כמי שלוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי. אני יכול רק לנחש שלו היה שומע את הערתה של נועה בכיתה היה שמח עליה, ואולי שואל אותה מה זה "קיפצובה", והאם הגורילה שם מפחידה או לא. יתכן שהיה אף מסכים איתה שעשיו יצא לו מעט דומה לגורילה, ולא אהיה מופתע לגמרי אם היה אומר שזה בכלל יצא לו בטעות, אבל הוא החליט להשאיר את זה כך למרות הכל.

השיעור שראיתי לא היה שיעור גרוע. זה היה שיעור בבית ספר רגיל. בבית ספר רגיל חייהם הססגוניים והדרמתיים של יעקוב ועשיו הופכים לרשימות של "דומה ושונה" שיש לשנן לקראת המבחן, יצירות של נחום גוטמן הופכות מנוכרות ו"כבדות", שכמובן שאסור להתבדח לידן, ושיעור טוב הוא כזה שיושבים בו בשקט ואומרים לפי התור את מה שהמורה מצפה לשמוע. למעשה זה היה שיעור טוב בהרבה ממה שניתן למצוא בבתי ספר רגילים אחרים.

מה אני רוצה? אני רוצה שיעקוב ועשיו יישארו מה שעשה אותם במשך 5,000 שנה למושא השראה לנחום גוטמן ולרבים אחרים: דמויות חיות ואנושיות בסיפור חזק וסוחף. אני רוצה ששיעור יהיה מקום שטוב לצחוק בו, ובעיקר לדבר בחופשיות על מה שמרגישים. אתם יודעים מה? בסופו של יום זו גם הדרך היחידה באמת "להספיק את החומר" באופן שתוותר בו איזו מידה של משמעות שתשאיר איזה זיכרון בר קיימא.

ומילה אחרונה: אנא אל תפטרו את זה ב"אז נגייס מורים טובים יותר מן המורה הזו". המורה הזו היא טובה למדי, אכפתית, משקיענית ומקצוענית, ומחוץ לחדר הכיתה היא גם מאד נחמדה. נכון שמורה יצירתית יותר היתה יכולה להציג את הסיפור כולו בצורה יותר מושכת, אבל גם המורה הטוב ביותר היה עומד מול אותה המציאות— די מהר הוא היה מגלה את ההכרח לגעור בתלמידים שחלקם (לעתים חלקם הגדול) פשוט לא רוצים להיות שם ולשמוע אותו. (האלטרנטיבה האחרת, שבה המורה הוא "מכשף מהפנט" שמדהים את התלמידים ומרתק אותם נראית מושכת יותר, אבל לטווח הארוך היא אולי אפילו מפחידה יותר).
השאלה המרכזית היא בסופו של דבר מה מטרתה של הלמידה. האם היא זירה שבה מורה "בעל ידע" מחויב להעביר כמות נתונה של ידע בזמן נתון לתלמידים "חסרי ידע"? או שמא היא זירה המזמנת מפגש אמיתי ואנושי בין אנשים צעירים ואנשים מבוגרים, המאפשרת לכל הצדדים לגדול מעט?