יום טוב היה היום

היום היה יום טוב
התחלנו בעבודה רצינית סביב 10 בבוקר.
אלעד קרא וכתב. הוא כבר למעשה קורא קריאה מצרפת, ומשתפר בזה בהתמדה, והכתיבה שלו משתפרת ממילה למילה.
הוא גם כתב כמה תרגילי חשבון שתוצאתם 9. הוא היה מאד גאה בכתיבה שלו, ושלחתי גם ליפעת את התמונות של העבודה שלו.
עודד התחיל את היום בהחלטה לא להתבכיין היום. הוא הוכיח את עצמו ועמד במילה שלו בגדול. בחשבון הוא פיצח כמה תרגילי חיסור בטור. הוא עשה את הקפיצה מהמרת עשרת פעם או פעמיים, להמרת עשרת כשיטה מבלי להתיחס לגודל המספר. במלים פשוטות: אחרי כשעה הוא חיסר מספרים בני 6 ספרות בלי קושי. הוא ביקש לעבור ללוח הכפל, והבטחתי לו שנעשה זאת אחרי שישתלט על חיסור בטור- ועתה נוכל לעשות זאת.
עבדנו נטו בשני שיעורים בני קצת יותר משעה כל אחד, עם הרבה כדורסל באמצע.
מבלי להכנס אל הפרטים הלימודיים יותר מדי- אני חש שנכנסנו לישורת טובה. מה תרם לזה?
המלחמה, והזמנים הטובים שהיו לבנים בבית הספר המאולתר שניהלתי ביישוב השרו עליהם תחושה נעימה. אני חש גם שהם עברו איזה שלב. בחינוך, לפעמים די להתעקש על שלך לאורך זמן ארוך מספיק.
ודבר אחד חשוב מאד: בשבת, וגם אחריה, הקפדתי לישון לפחות 7 שעות.
קשה מאד מאד לעשות חינוך כשעייפים.
מחנך חייב להיות מדויק- לזהות את הדקויות בתגובות של התלמידים, להתאים את עצמו, ליזום ולהכתיב את הקצב המסוים שיאפשר להם להוציא מעצמם את המיטב. על מנת לעשות זאת דרושים שני דברים:
1. דע היטב מה אתה רוצה להשיג, ותכין את עצמך מראש.
2. לך לישון מוקדם, כדי שתוכל לנשום, להתבונן, להיות יצירתי.
אז כאמור, לילה טוב

לחיות את החלום בעמוד ענן

ביום רביעי בשבוע שעבר, בשעות הצהריים, החל מבצע "עמוד ענן" בחיסולו של "רמטכ"ל החמאס". התברר לכולנו שאנו עומדים לפני מבצע צבאי בהיקף לא ידוע, שבעקבותיו לא יהיו לימודים בחלק או בכל מוסדות החינוך אליהם הולכים ילדיי היישוב. אביגייל מן הוועד המנהל שלנו (המורכב ממתנדבים שנבחרו בבחירות פנימיות) החלה לגלגל איתי מחשבות איך ליצור תחליף לבית הספר.
מאותו הרגע, ועד ליום חמישי שאחריו (במשך שבוע ימים), החל מרתון עמוס, לחוץ ומופלא שאני מעכל עד עכשיו את השפעותיו ותוצאותיו.
אנחנו, חברי היישוב, יצרנו לנו למשך השבוע הזה מסגרות חליפיות לילדי הפעוטון, הגן ובית הספר.
המסגרות הללו נשענו על מתנדבים מקהילתנו, מתנדבים מן המכינה הקדם צבאית "לכיש" בבית גוברין, חיילים שבאו לסייע לנו מטעם פיקוד העורף, וחלק מן הצוות של הפעוטון והגן שהמשיך לבוא למרות המצב.

מסכה בפעילות של שרית

במציאות מלחמתית שכזו, כשהדבר היחידי שאין בו מחסור הוא משימות, אין יותר מדי זמן לדקדוקי עניות, ריבים על סמכויות, וויכוחים על חלוקת משאבים.
מי שיכול לעשות- עושה. כולם נרתמים, כל אחד לפי יכולותיו, למשימה הבאה.
אני נשאבתי בעיקר אל גילאי בית הספר, ובתמיכה מאסיבית של הקהילה סביבי מצאתי את עצמי יוצר בפועל את המסגרת עליה חלמתי זמן רב: בניתי בית ספר באליאב.

"טויסטר" בפעילות של הלנה

בהתחלה כמעט כלום לא היה ברור. התחלנו עם 14 ילדים מגילאי 6 עד 9, ובחלק מהימים הגענו לכמעט 30 ילדים, מגיל הגן ועד חטיבת הביניים. הצוות "נסגר" פעמים רבות רק בערב שלפני, והכל היה חייב להתקיים במרחק של דקה מן המקלט.
הורים רבים נרתמו להעביר פעילות: בשמת, שרית ורויטל הכינו פעילויות יצירה מרהיבות, מרב העבירה פעילות על שרשרת המזון, רזיה הפילה את כולנו מצחוק בפעילות "יוגה צחוק" מותאמת במיוחד לילדים. הלנה יצרה פעילות של משחקי חשיבה, וליאת וצפרירה יצרו עם הילדים "עוגה בספל". תמר הקריאה בכל בוקר סיפור בהמשכים, חן הרב"ש וידא שאנחנו בטוחים ובטיחותיים, דליה המזכירה סייעה בכל שנתבקשה מכל הלב, וחני-- יו"ר הוועד המנהל-- ניהלה ביד רמה את המציאות הכאוטית הזו, ומצאה פתרונות לכל קושי ומחסור.
ובתוך כל זה, בתוך כמה ימים, נבנתה לנו מסגרת חינוכית.
בתחילה כל שיכולנו לעשות היה אך ורק ליצור את המסגרת. המציאות הרב גילאית, החדשה לרוב הילדים, הביאה אותי "ללכת על בטוח" ולמלא את הימים בפעילויות מהנות ונעימות של יצירה, סיפור ומשחק.
עם הזמן הצוות ה(יחסית) קבוע שעבד איתי, שהורכב מחברי המכינה הקדם צבאית, עבר תהליך משלו: ה"מכיניסטים" שלנו התאימו את עצמם טוב יותר לתפקיד החדש, נפתחו יותר אל הילדים, והפכו להיות יותר ויותר משמעותיים לנו ולילדים.
לאחר שהועד המנהל פנה בעניין אל המועצה, השגנו הסעות לשני טיולים: האחד ל"פארק הקופים", והשני ל"נאות קדומים".
בראשון משני הטיולים הללו ראיתי כיצד קבוצת הילדים מתגבשת, וכיצד המדריכים מוצאים את מקומם טוב יותר.
מבחינתי היה זה הרגע להיענות לבקשות של חלק מההורים, ולעבור אל השלב הבא. "השלב הבא" פירושו להיבנות על המסגרת שנוצרה, ולצקת לתוכה גם תכנים יותר "בית ספריים" של חשבון ועברית.

רזיה עושה יוגה צחוק

על "לוח ה100"

יום לפני סיום המבצע קיימנו בחלק מהיום חלוקה גילאית: המכיניסטים תמר ותומר לקחו איתם את ילדי כיתה א' לפעילות של כתיבה על פי חידות ציורים, ואני עם המכיניסטים נדב וניצן העברנו פעילות חשבון חווייתית לילדי כיתה ב'-ג' שבמשך כשעה קיפצו על פני מרצפות שלרגע הפכו למשבצות בתוך "לוח 100" ענקי.
בתהליך מדוד וסבלני, למרות הלחץ והאתגר, השתדלתי לעצב את מסגרת היום של בית הספר התחליפי הזה, כך שתהיה ברורה ויציבה יחסית, ומצד שני שתהיה נינוחה, רגועה וגמישה. בכל יום התבוננתי לאחור במאמץ להתאים כמה שיותר את מבנה היום הבא אל הצרכים המדויקים של הצוות ושל הילדים.
פעלתי בתוך חופש רב מאד, אבל מתוך בקרה מאד מחמירה: כל הילדים באו מבתי השכנים שלי, ומרבית הילדים לא היו ממש חייבים לבוא. הם באו כי הם רצו, והם נשארו וגם קראו לחבריהם להצטרף כי היו (לפחות חלק מהזמן) מאושרים לקחת בזה חלק.
אני מרגיש בר מזל, ואסיר תודה.
אני בר מזל על צירוף הנסיבות שאפשר לי להיות במקום בו אוכל לתרום תרומה משמעותית כל כך לקהילה. ואני אסיר תודה לקהילה שלי על שאפשרה לי למצות את עצמי, ולהורים ולילדים שהציפו אותי בהמון אהבה לאורך כל השבוע הזה.
למדתי שאם אנחנו מנתקים את אילוצי העולם החיצון, חינוך משותף בקהילה שיש בה כוחות ורצון טוב- זה בעצם עניין פשוט.
למדתי עוד המון דברים- אבל על כך אולי בפוסטים הבאים.
רק טוב
יוסי

המלך הכועס

המלך הכועס

בשנים האחרונות אנחנו משתתפים בהפקה רבת משתתפים מדי פסח. זהו אירוע גדול ומאורגן היטב שיזמו והפיקו חברינו משפחת קמינקא הנמרצים, הכולל המחזה בשיתוף כולם של כל סיפור יציאת מצריים.

התפקיד שלי בהמחזה הזו, לאורך השנים, הוא כמובן פרעה.

זה תפקיד מהנה במיוחד, גילמתי אותו בהזדמנויות שונות, ואני מוצא בו הרבה אפשרויות ביטוי. הילדים שלנו לקחו את התפקיד שלקחתי לי בצורה פחות קלילה, בהתאם לגיל שלהם. כל אחד מהם, כשהיה צעיר מספיק, חווה את זה כאירוע טראומטי במידה כזו או אחרת.

קשה לראות את אבא שלך משחק את האיש הרע, ואת כולם צועקים עליו ועוד זורקים עליו דברים (ניירות בצורת צפרדעים, אורז במכת הכינים, והכי כואב: קרח במכת הברד).

עלמה חוותה את זה לראשונה בגיל שנתיים ועשרה חודשים. היא הבינה הרבה יותר מכפי שציפינו. למעשה היא לא לקחה את זה קשה כל כך. היא הבינה שזו הצגה. אחרי שהכל נגמר היא הביטה בי בעיניים חכמות, קימטה את מצחה, ואמרה: "אבא, אתה היית כועס". היא המחישה את המילה "כועס" בפרצוף מתאים. היום, לצורך הכתיבה, ביקשתי ממנה לשחזר אותו (בתמונה משמאל).

מאותו היום, "המלך הכועס" הפך לבן בית בביתנו. הוא היה האיש הרע שמתחבאים מפניו במשחק. תכננו נגדו מהלכים ומלכודות. הכינו נגדו כלי נשק.

לפעמים התגעגעתי אליו. זעמו של פרעה יכול להיות מאד שימושי לאבא עייף שרוצה שקט סוף סוף, או שלא יחרבו לו את הבית שהוא סיים בדיוק לסדר אותו. או שיפסיקו סוף סוף להיות תקועים מול הטלוויזיה וילכו להתקלח למען השם.

לפעמים המלך הכועס הגיע במפתיע, מבלי שהזמנתי אותו. במקרים האלה, בסתר לבי, קיוויתי שהילדים שלי שנאלצים להיות לעבדיו אולי יתמרדו קצת, ולא יהיו צייתנים יותר מדי. נראה שזה גורלו של כל פרעה- מול המלך הכועס אין דרך אחרת, מלבד להתמרד. סופו הוא תמיד 10 מכות.

במבט לאחור, אחת הסיבות המרכזיות שעודדו אותנו ללכת לחינוך ביתי היתה המלחמה הגדולה של הילדים שלנו כנגד המלך הכועס. לא יכולתי יותר לראות אותם מתמודדים איתו לבדם, והרגשתי שכשאני פוגש אותם עייף, לאחר יום עבודה מתיש, ללא שינה מספקת, אין לי כוח לעזור להם לעמוד מולו. חששתי שלבדם הם לא יוכלו לעמוד לאורך זמן, וזעמו של המלך הכועס יחלחל אל נשמתם. ראיתי את הפחד ממנו בעיניו של אלעד. ראיתי כיצד מתק דיבורו מהלך קסם על עודד, המתפתה לעבור לצידו. כשראיתי את עודד פוסח על שני הסעיפים, ולעתים עובר אל צידו של המלך הכועס ומאמץ את גינוניו, ידעתי שזה הרגע לפעול. זה הרגע לחזור הביתה.

ידעתי שכשאחזור לתבוע את מקומי הנכון בממלכה, אוכל לגרש את המלך הכועס מכסאו, להשיב את הארמון לבעליו האמיתיים, ולהציל את הנסיכים והנסיכה. המלחמה הזו נמשכת עד היום, ואחרי קצת יותר מחודשיים אני חש שאנחנו מנצחים.

היום אנחנו אלה היושבים סביב שולחן הארמון. היום עודד חייך אלי בסוף היום ואמר לי: "כל היום לא בכיתי ולא צעקתי". אבל המלך הכועס לא מוותר- מדי פעם הוא מנסה להתגנב חזרה. עלינו לשמור על עירנות. הוא אורב שם, בצללים, מחכה לזמנים של התמודדות ואתגר, מצקצק בלשונו בציניות ומציע את הפתרון הקל והמהיר. אבל אנחנו לומדים איך לעמוד מולו ולא להכנע.

אחלו לנו בהצלחה.