לפני כמה ימים השקעתי מחשבה רבה בלמידה של עודד ואלעד באותו היום. סביב 10 בבוקר סיפרתי להם מהן המשימות שלהם להיום. הם התחמקו לגמרי. העלו כל הזמן נושאי שיחה אחרים, הלכו למקום אחר בזמן שדיברתי, הציקו זה לזה.
ב10:30 כבר התרגזתי, ושיקפתי להם את ההתנהגות שלהם. אמרתי להם שזה מרגיז אותי ומייגע מאד לדבר אל מי שלא מוכן להקשיב. בעודי נואם את נאום התוכחה שלי, ועודד כבר מכריז שהוא בכלל לא מוכן יותר ללמוד היום כלום, אלעד הלך הצידה. אמרתי לו: "לאן אתה הולך כשאני מדבר?" והוא ענה:
"אני רק מביא מי קסמים".
לקח לי רגע להבין למה הוא מתכוון.
למעשה הוא ציטט מתוך סיפור שהוא קרא לפני כשלושה חודשים. הנה גרסה קצרה שלו, קצת שונה מזו שאנחנו קראנו, אבל מספיק קרובה לצורך העניין.
הוא לקח כוס מים, לגם לגימה, ולא בלע. ואז הוא הביא גם בשבילי.
הוא היה כל כך מקסים, שלא היתה לי ולעודד שום ברירה אלא לקחת קצת מי קסמים משלנו, וכל הכעס התפוגג לו.
עודד כפי הנראה המשיך לחשוב על כך, כי מספר דקות אחר כך הוא חיפש ציור של מטרה באינטרנט, וכתב מעליה דבר מה שראינו על הקיר אצל משפחת קמינקא (כל הזכויות שמורות):
מילי המופלאה, מורתי במסלול לחינוך פתוח ניסויי בדוד ילין, התעניינה פעם במחשבות שלי על חינוך ביתי, והעירה שהפרויקט הזה יכול להצליח אם יהיה ניתן להשרות בבית איזה רוגע, שינטרל את הפוטנציאל הנפיץ שבערבוב בין מורה להורה.
עניתי לה אז שזה בדיוק הפוך- אחד הטעמים העיקריים ביישום החינוך הביתי הוא בעבודה היום יומית שנועדה להשיג בדיוק את אותו הרוגע.
אז אנחנו עדיין עובדים ולומדים, וגם רואים ברכה.
רק טוב
יוסי המורה.
