על הסמכות לכוון ולאכוף, ועל הקהילה כגורם סמכות- גלגולה של הסמכות החינוכית בשלושה פרקים.

אהלן
והפעם על השאלה: מי יכול לכפות על ילדים תחומי עיסוק, תחומי לימוד, ערכים וכללי התנהגות, ולמה, אם בכלל, יש בעיה עם זה.

פרק א': המציאות
נתחיל עם מי שאין לו בעיה עם זה, למשל, הקהילה החרדית. בקהילה החרדית אין ספק מהי צורת החיים הראויה. צורת החיים הראויה לא נגזרה והותאמה במיוחד לילדים. היא צורת החיים הראויה להורי הילדים, למורים וגם לילדים. ההצדקה הטבעית לזה שמותר לאכוף אותה על הילדים היא שגם המחנכים חיים לפי אותם הכללים. יש להם "אמת" אחד גדולה ובלתי ניתנת לעירעור שבשמה מותר לחנך, ולפיה כולם מתיישרים.
לא רק אצל החרדים אין קושי להצדיק חינוך. זהו המצב גם במדינות לאום ריכוזיות, בהן המדינה מכופפת את האזרח לטובת האינטרסים הלאומיים על בסיס קבוע. זה היה המצב במדינה שלנו לאורך שנים רבות, ומערכת החינוך (המאחרת תמיד להתאים את עצמה למציאות המשתנה) המשיכה להתנהל כך לפחות עד לשנות ה-80. במדינת לאום ריכוזית שכזו המדינה מצהירה על זכותה לחנך, ולשם כך היא זו המקימה את בית הספר, קובעת את תוכנית הלימודים, ממיינת ומכשירה מורים.
מה משותף בין העולם החרדי לבין מדינת הלאום הריכוזית? אידיאולוגיה דומיננטית אחת שערכה עולה על ערכו של האדם. או בניסוח יותר עדין- יש לאדם החרדי ולאזרח המדינה הריכוזית חובות, שאותן לא הוא ניסח, שקודמות לזכויותיו האישיות. הוא לא קובע. לא שואלים אותו.
במדינה שלנו המצב הזה כבר לא ממש נכון. ריכוזיות המדינה מתערערת והולכת. המדינה הפוסט מודרנית (הנה, אמרתי "פוסט מודרני") איננה יכולה לטעון יותר שיש לה חשיבות בזכות עצמה. למדינה היום יש מטרה שחשובה יותר ממנה עצמה: שיהיה טוב לאנשים לחיות בה.
אז נכון, המדינה יכולה לטעון, ובצדק, שלאנשים לא יהיה כאן טוב אם למדינה לא יינתנו הכלים לשמור על בטחון אזרחיה על ידי חינוך הנוער להתגייס לצבא. המדינה יכולה לטעון, ובצדק, שהיא לא יכולה לתפקד בלי לדרוש מן האזרחים דרישות קשות ביותר, כמו תשלום מסים גבוהים. אבל כל זה נשאר נכון כל עוד ברור שהמדינה פועלת באופן מושכל על מנת לשמר ולשפר את איכות חיי האזרחים בה.
במשך השנים התרגלנו לכך שבתחומים רבים המדינה הפסיקה להחליט בשבילנו. היום אנחנו יכולים לבחור את קופת החולים שלנו ואת הרופא שיטפל בנו. אנחנו יכולים להחליט יותר מבעבר מה לעשות עם הכסף שלנו. אנחנו חופשיים יותר מבעבר להגיד ולפרסם מה שאנחנו רוצים.
השינוי הזה מחלחל אפילו אל צה"ל, כפי שאתם יודעים, כך שאפילו מערכת החינוך לא יכולה להתחמק ממנו. להורים היום יש יותר חופש לבחור את בית הספר של ילדיהם, ולוועד ההורים יש יותר כוח מאי פעם בעבר, אבל כל זה מתרחש לאט מדי, מאוחר מדי. עדיין יש היום למדינה את הסמכות למנות מורים ומנהלים, ובעיקר- להכתיב תוכניות לימודים.
תחשבו על זה: המדינה כבר סומכת עלינו שנבחר נכונה את הרופא שישמור על חיי ילדינו, סומכת עליו שידע לתת להם את הטיפול המתאים להם ביותר וסומכת עלינו שנקפיד ליישם את הוראותיו, אבל המדינה לא סומכת עלינו שנבחר עבור ילדנו נכונה את המורה שלהם, ולא סומכת עליו שידע להתאים להם לימודים ההולמים את תחומי העניין שלהם.
אז נכון, המדינה אולי יכולה להצדיק את עצמה ולטעון שהיא רוצה אזרחים שיודעים את כללי המשחק, ועל כן היא מלמדת אזרחות. היא יכולה לטעון (וזו כבר טענה הרבה יותר בעייתית) שהיא רוצה לקדם אחידות תרבותית מסוימת (נגיד על מנת להבטיח סולידריות חברתית) ועל כן היא מלמדת קצת מורשת, של"ח ויהדות. ניחא, שיהיה. אבל היא כבר לא יכולה לטעון שהיא גם מחויבת לדאוג לכך שאזרחיה יהיו גם משכילים, וילמדו אנגלית או מתמטיקה. המדינה מחויבת להשכלת תושביה באופן דומה לזה שהיא מחויבת לבריאות תושביה: היא חייבת לספק להם תנאים להשכיל, ולממן את השכלתם הבסיסית. אבל היא לא יכולה להכריח אותם. המדינה פשוט חייבת להניח שהתושבים בעצם מעונינים להיות משכילים, כפי שהם מעונינים להיות בריאים.
אתם יודעים מה? כפיית השכלה מטעם המדינה גם פשוט לא עובדת, ולא יכולה לעבוד. כמו בכל מנגנון ממשלתי המסלול ידוע וקבוע: היעדר יעדים אמיתיים מוביל ליצירת יעדים שרירותיים שהופכים לחזות הכל (בחינות בגרות כבר אמרנו?).
כמה זמן באמת צריכה מערכת החינוך על מנת ללמד אזרחות ולימודי תרבות? יום בשבוע? יומיים בשבוע? בטח שלא מערכת מלאה במשך שנים רבות כל כך.
מצב כל כך לא מאוזן לא יכול להישאר יציב. הוא מחייב מהפכה, או לפחות מרד קטן.

פרק ב', המרד!
אז קמו הורים, בכל רחבי העולם המערבי, והקימו להם בתי ספר משלהם. כמו מהפכנים אמיתיים הם קמו אל מול הכפיה של המדינה והחליטו לעשות את ההפך הגמור: היכן שניחתו ההחלטות מגבוה באו המהפכנים ונתנו את ההכרעה בידי הילד עצמו. היכן שהכתיבו תוכניות לימודים באו המורדים והניפו את נס החופש המוחלט. "תנו לילד להיות חופשי!" הם הכריזו.
הורים ממקומות שונים נלהבו מן האפשרויות החדשות והחלו להקים עוד ועוד בתי ספר חוץ ממסדיים, הורים אחרים צירפו את ילדיהם אל בתי הספר הללו, לעתים תוך הכרח להסיעם מרחקים גדולים.
המוסדות הללו מנוהלים באופן שוויוני על ידי מי שלוקח בהם חלק: הילדים, ההורים והמורים. הילדים הם שוויי זכויות של ממש. נפלא ונהדר! נוצרו לנו מסגרות פתוחות וליברליות, בהן ילדים יכולים להיות חופשיים לנפשם!
אז איפה אבן הנגף? אם הכל כל כך טוב למה זה לא טוב? לדעתי הענייה, יש כאן בדיוק את הקיצוניות ההפוכה. מערכת בתי הספר הממלכתית הרגילה היא כופה קיצונית, וזה רע. ומה הציבו כנגדה? מערכת חינוך קיצונית בפתיחותה, וגם זה רע. יש ילדים בעלי אופי מסוים שמתאימים למערכת כופה, ויש אחרים שפורחים דווקא בחופש מוחלט. אבל הרוב אינם כאלה.
תחשבו על זה: בבית הספר הפתוח המדינה כבר חסרת סמכות. מקור הסמכות הבא, הלא הוא ההורים, נמצא רחוק (בבית) ובוחר שלא להפעיל את סמכותו. מה נשאר? נשאר הצורך לבנות מקור סמכות מתוך הקהילה הבית ספרית עצמה. אלא מה? הקהילה הבית ספרית היא מן סוג של פיקציה, שהרי בבית הספר התאספו אנשים שברוב המקרים לא בחרו אלו את אלה, ולא מכירים האחד את השני מחוץ למסגרת. לגבי חלקם הגדול בית הספר הוא מקום המפגש היחיד. זהו פוטנציאל לקהילה, התחלה של קהילה אולי, אבל רחוק מלהיות מקור הסמכות החסר.
הדבר האחרון שנותר לבית הספר הפתוח הוא לחפש את מקור הסמכות בתוך היחיד. להאמין שיש ליחיד, בכל גיל, יכולת להכריע ולבחור. זה, לדעתי, מופרך. האחריות לבחור חייבת ללכת יד ביד עם היכולת לפעול. אינך יכול להטיל אחריות על נער שעדיין לא רכש את היכולת הרלוונטית בתחום עליו הוא אחראי.
מה התוצאה? מקרים לא מעטים בהם ילדים "הולכים לאיבוד", מקדשים את הבטלה, מפחדים מהישגים ובחינות (במובן הרחב של המילה "בחינה"). בתי הספר הפתוחים סובלים מסטיגמות לא פחות קשות מאשר מערכת החינוך הממלכתית, ואנשים "רגילים", שאינם באים עם אידיאולוגיה מהבית, אינם שולחים אליהם את ילדיהם.
שוב נוצר חוסר איזון. וחוסר איזון שכזה קורא לסינתזה חדשה. פתרון אמיתי, חדש מהניילונים.

פרק ג': האיזון החדש: מציאתה המחודשת של הסמכות.
לחזור לאחור איננו יכולים ואיננו רוצים, נכון? איננו מעונינים להכריז על כשלון ולשוב ולבקש את המדינה לחנך עבורנו את ילדינו. אין לנו סיבה להניח שדווקא המדינה, שלוקה בחוסר יעילות ברוב התחומים אותם היא מנסה לנהל, תדע לספק בשבילנו את הסחורה (ואני מתכוון לכל מדינה, לאו דווקא זו שלנו. מדינות הן מנהלות לא יעילות, מה אפשר לעשות). ומעבר לזה, כפי שאמרתי, לא יהיה זה נכון לתת למדינה לקבוע עבורנו בעניינים שכאלה.
מצד שני אנחנו לא רוצים ילדים שמשחקים בארגז החול עד גיל 12, ואז מחליטים שכבר אין טעם לבוא לבית הספר בכלל, כי בבית לפחות יש טלוויזיה.
מה נותר? מהיכן נשאב סמכות והצדקה לחנך? נותרו לנו שני פתרונות שהם אחד: ההורים והקהילה. הסמכות לחנך נתונה בידי ההורים באופן טבעי. הילדים נוטים מטבעם לחקות את הוריהם ולנהוג כמותם, לאמץ את הערכים ואת דפוסי ההתנהגות שלהם ולהתאמץ על מנת לזכות בהערכה שלהם. להורים יש סמכות לחנך כל עוד הם עצמם עומדים בסטנדרטים שהם מכתיבים לילדיהם, וכוחם נעוץ גם בשליטה שיש להם על טווח הגירויים אליהם נחשפים ילדיהם.
הבעיה היא שההורים אינם מספיקים על מנת להשלים את חינוכו של ילד. החינוך לעולם לא יוכל להיות רק בבית. הילדים הם חלק מקהילה גדולה יותר, הם פוגשים מבוגרים אחרים וילדים אחרים. גם בחברה שמחוץ לבית יש כללי התנהגות, נורמות וערכים, אבל הם לרוב אינם בשליטתנו, ולעתים קרובות גם מנוגדים לדרך החינוך הטובה בעינינו. בנקודה הזו נכנסת הקהילה, אשר משלימה את ההורים ומחליפה את ה"חוץ" המנוכר בסביבה מוכרת ומסודרת הממשיכה את בית ההורים. זה מה שקורה, למשל, בעדה החרדית, אולם שם הקהילה היא כוחנית ודורסנית, ואינה נותנת לחבריה את הזכות להחליט בנושאים רבים. אני מעדיף, כמובן, קהילה שהחברות בה היא פתוחה יותר, אבל היא עדיין מחויבת לערכים ונורמות.
זהו, אולי, הגרעין שחסר לחינוך הפתוח.
לקהילה יש סמכות לחנך משום שחבריה המבוגרים מתנהגים באותו אופן שהם דורשים מחבריה הצעירים. לקהילה שאני מתכוון אליה יש סמכות להכתיב נורמות לחבריה משום שהם החליטו, מרצונם החופשי, להצטרף אליה, ובכך הסכימו לערכים ולנורמות שהיא מייצגת. הילדים הגדלים בקהילה לומדים את ערכיה ואופני ההתנהגות שלה משום שהם נולדו לתוכה, ובבואם לגיל הבגרות יוכלו גם הם להחליט לאשרר את שייכותם אליה (בדרך כלל בטכס רב רושם), או לפרוש ממנה ולצאת אל העולם הגדול.
בית הספר הפתוח לא יוכל לעולם לבנות לו קהילה שתתן בידו סמכות לחנך. אבל לקהילה בנויה היטב יש סמכות לחנך, והיא בהחלט יכולה גם להקים לעצמה בית ספר.
המסר הזה אולי נשמע טבעי, אבל הוא גם תובעני מאד. ההורים הרוצים בחינוך רציף ומשמעותי שכזה חייבים למצוא לעצמם קהילה לחיות בה. לא ייתכן חינוך פתוח של ממש בתוך סביבת חיים מנוכרת, ואין זה מספיק שבית הספר יהיה מעין אי של חוסר ניכור בתוך עולם מנוכר. לא מספיק לדרוש מבית הספר שידאג ל"פן החברתי" של הילד, לפני שההורים דאגו ל"פן החברתי" של עצמם.
ההורים יכולים להצטרף לקהילה קיימת, או להקים לעצמם קהילה. עליהם להפשיל שרוולים ולעבוד קשה על מנת למלא את קהילתם בחיים משמעותיים.קהילה שיש בה ערכים של פתיחות וחופש יכולה בהחלט גם להקים לעצמה מסגרת פתוחה של לימודים, בה חברי הקהילה, ובפרט חברי הקהילה הצעירים, יכולים לגדול כבני אדם וכחברי קהילה. יחד עם זאת החופש לעולם אינו מספיק. הילד עצמו, ההורים והקהילה החיה הם אלו שיתנו את התשובה לשאלה "חופש לעשות מה?". הם אלה שיציבו בפניו את כל מה שיפה וטוב בעולם. אל הטוב והיפה הללו הילד יהיה חופשי לחתור.