הבלוג של יוסי המורה

הבלוג של יוסי המורה

יום ראשון, 4 בדצמבר 2011

הידד להקצנה הדתית

לאחרונה אנו רואים מגמה מטרידה של התחזקות מגמות קיצוניות בציבור הדתי. כולם מדברים על זה, אז כנראה שזה נכון. כולנו שומעים בחדשות על הפרדות בין נשים לגברים שפעם הכרנו בבתי כנסת ובבריכות, ועכשיו הגיעו לגני ילדים ואפילו חנויות מכולת ורחובות.
כולנו שומעים על הזובור שהרבנות מנסה לעשות לרבני צוהר (וכנראה מקבלת אותו חזרה כבומרנג).
אבל אני, מה אני מבין. הרי לא באתי מתוך החינוך הדתי-אורתודקסי. לא מזמן ישבתי בפגישה עם כמה אנשים המכירים את המגזר מבפנים. אנשים אלה, חברים שלי במקרה, גדלו בחינוך האורתודוכסי. נכחתי בחדר כאשר הם ניסו לבדוק אפשרויות לתנועות נוער לילדים שלהם, ולא האמינו מה קרה לבני עקיבא "שלהם", או לתנועת הצופים הדתיים.
כמתבונן מן הצד אני חייב להגיד שהייתי אופטימי למדי. לתפיסתי אנחנו, הומניסטים שכמונו, חייבים להמשיך ולהאמין ברוח האדם.
רוח האדם לעולם תתמרד מול דיכוי. רוח האדם לעולם לא תקבל על עצמה עוד ועוד שליטה זרה ושרירותית. הסגירות הזו הביאה לאורך ההיסטוריה הקרובה והרחוקה את המהפכות העממיות. שוב ושוב מוצא הרודן את סופו בכיכר, או בבית המשפט של המהפכה.
כך גם נולדה תנועת החילוניות היהודית הגדולה באירופה של המאה ה-19. מתוך הסגירות והקיפאון של הגטו מתוך "מעי אותיות מתות" פרצו החוצה צעירים יהודים שצמאו לידע, להשכלה, לחופש.
טעות מקובלת מאד חוזרת על עצמה כאשר אנשים מביטים על ההיסטוריה, ומניחים שמגמות ההווה פשוט יימשכו ויימשכו. אולם למעשה, כפי שכתב שלום חנוך, "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". דווקא כשנראה שמגמה הסטורית מגיעה לשיא ואין מה שיכול לערער אותה, מסתבר שהיא למעשה עומדת לפני סופה.
כבר עכשיו נוצרים הסדקים בתוך ההתעצמות החרדית בישראל. כבר עכשיו נשמעים מתוכה עצמה קולות עצמאיים. בינתיים הם שקטים, אבל אין לי ספק שהם ילכו ויגדלו, פשוט משום שאי אפשר לדכא ציבור לאורך זמן. המרכז המתון, שהרים את ראשו בהפגנות למען צדק חברתי, שוב לא יסכים להיאלם דום אל מול קיצוניות דתית.
זה לא יקרה מיד, אבל אולי זה יזדרז לבוא אם נעזור לזה להזדרז, וכשהגטאות החרדיים ייפרצו ויקרסו, יהיה על החברה החופשית סביבם לקלוט את זרם הפליטים ולשקם אותם כאזרחים חדשים בתוך הישראליות. כאשר זה יקרה, עלינו להיות מוכנים.

יום שלישי, 16 באוגוסט 2011

התנ"ך כסיפור

צלחתי בהצלחה את ספרו של ידידי המלומד מאוד מיכה גודמן, המבאר את "מורה הנבוכים" לרמב"ם. תודה רבה למיכה על כך שאפשר לי לדבר חופשי על הרמב"ם מבלי להתאמץ וממש לקרוא את מורה הנבוכים.

הרמב"ם של גודמן מצטייר כרציונליסט, עד כדי כך שיש תחושה שלו חי היום היה חילוני. הוא מתייחס להרבה תכנים בתנ"ך כחלומות או משלים. במלים של היום, הוא בעצם מתייחס אל מרבית סיפורי ספר בראשית כמיתוסים. השיחות על הספר שערכתי עם אנשים דתיים הביאו אותי לגילוי מחודש שקבלת או אי קבלת התנ"ך כאמת היסטורית אינה ניתנת בהכרח לניבוי לפי הכיפה על הראש או כיסוי הראש (או החצאית). אנשים רבים, כשמדברים איתם בשקט בצד, מסכימים איתי שאין זו היסטוריה. שהתיאור של העשבים הצומחים לפני בריאת השמש, או של הנחש המדבר, או של המוני האדם הבונים מגדל שראשו בשמיים עד שאלוהים מתעצבן, אינם ביטוי מדעי לאירועים שהיו בעולם.

חבר אמר לי שבישיבה שבה למד דעתו זו (שאלו אינם תיאורים היסטוריים) לא הייתה דעה יוצאת דופן.

אז הנה, אני פונה אל "המגזר" ושואל: אם כולם מדברים על זה, למה אתם לא מספרים על כך לחילונים? נראה שהחברים הדתיים שלי לא אוהבים להוציא החוצה מחשבות ספק. אגב, לא רק לחילונים אסור לספר. ברוב המקרים אני מגלה שגם לילדים אסור לספר.

יש כאן טענה שאומרת שאסור לקלקל לילדים סיפור טוב. צריך פשוט לספר להם אותו כפי שהוא כתוב. ועל זה הרמב"ם אמר (בציטוט חופשי) ש"דעות קדומות שהתקבעו בילדות לא ניתן לעקור בבגרות". הנה למשל, אנו מנסים בכל מיני דרכים לא לקלקל לבן שלי (עוד מעט בן 7) את הסיפור היפה על פיית השיניים. לצורך כך היה עלינו לבנות מערך הטעיה שלם. רכשנו לו מתנה בזמן שישן ברכב במוצאי שבת, וכך יכולנו לטעון שאין סיכוי שהמתנה מאיתנו משום שבשבת החנויות סגורות, וגם ממילא הוא היה איתנו במשך כל היום ולא ראה שקנינו לו דבר.

אפילו הדפסנו אצל השכנים מכתב רשמי מאת פיית השיניים "פיונה" (פייה מוסמכת מספר 1000009), וגם זה התאים למערך ההטעיה משום שלא היתה לנו מדפסת בבית (עוד הוכחה שזה לא מאיתנו).

חברים שלו מהגן סיפרו שהם קיבלו מתנה גם בנפול השן השניה שלהם, והוא לא קיבל. הוא התריס בפנינו שהנה, זו הוכחה שאין דבר כזה "פיית שיניים". ענינו לו שהפיה לא מגיעה לאסוף כל שן ושן, אלא רק את השיניים הראשונות, ושאם החברים שלו קיבלו מתנות לשן השניה אלו בוודאי מתנות מן ההורים שלהם, שהתחזו לפיית השיניים.

בננו, עודד, מאד רוצה להאמין בפיית השיניים, אבל הוא מאד מתקשה לקבל את הסיפור שלנו כאמיתי. הוא שב וטוען שהוא רוצה שנאמר לו את האמת. ברור שהוא כבר יודע שזה בלוף, אבל רוצה למשוך אותו עוד קצת.

האמת, גם אנחנו רוצים. זה מן סוד קטן וחמוד שלנו.

ובכל זאת, זה שזה חמוד לא עושה את זה לאמיתי.

ובבניין ציון ננוחם

יום שלישי, 21 ביוני 2011

מה מותר להגיד בשם האמונה- ניסיון לשרטט את גבולות הוויכוח


לא מזמן דיברתי עם כמה אנשים על המקום המסוכן בו נחצים הקווים, ואנשים אומרים בשם ה"מדע" איך עלינו להתנהג, או מנבאים בשם ה"אמונה" מה יקרה בעולם אם ננהג כך או אחרת. אני מנסה כאן, בצורה הכי תמציתית שאני יודע, לשרטט את הגבולות של הוויכוח הזה. שנדע לפחות על מה לא מסכימים.


מדוע חייבים אמונה ומה אסור למדען להגיד לי לעשות


אין אדם היכול לחיות ללא אמונה. אמונה היא הבסיס האפשרי היחיד לערכים שעל פיהם כל אדם פועל. היא זו שמביאה אותו לקבוע כל רגע מחדש שטוב יותר לחיות מאשר למות. אין אף מחקר מדעי שיכול לקבוע את זה, כי אין שום דרך לבדוק מה "טוב". אתה יכול לבדוק ולחקור מה בריא לאדם, מה מענג את חושיו, מה מביא לו רווח בצורה יעילה, אפילו מה גורם לו הנאה מורכבת יותר כמו הנאה מיופי. אבל אחרי כל המחקרים האלה האדם היחיד יכול לבחור להתרחק מכל אלה, ולחיות חיים של נזיר שיהיו בעיניו טובים יותר. הוא יכול לבחור גם להתאבד, וזה עלול גם להיות מוצדק על פי מערכת הערכים שלו. או שהוא יכול לבחור להקריב את חייו למען משהו (למשל מולדת). כל אדם בוחר לחיות או למות על פי הערכים שהוא מאמין בהם.


אין זכות למדען לקבוע לי אפילו אם לעשן או לא. הוא יכול להגיד לי שאני מאמין בערך של חיים ארוכים ובריאים אז פעולת העישון אינה רציונאלית כי היא פוגעת בערך הזה בסיכויים כאלה וכאלה. אבל אם התפיסה שלי של חיים טובים היא של "אכול ושתה כי מחר תיפול פצצה מאיראן, אין לדעת", אני אומר למדען: "תודה על מחקריך המלומדים, אבל אני מאמין שיותר חשוב לעשות מה שבא לי מאשר לשמור על בריאות לטווח ארוך". ואני אהיה לגמרי צודק.


דוגמא להמחשה: מנגלה לא פעל בשם המדע


טעות לומר "מנגלה פעל בשם המדע". כאילו יש כאן תחרות בין אנשים הנקראים "מדענים" שכותבים מחקרים ועושים ניסויים, ובין אנשים אחרים שמאמינים באלוהים. כמו מן שתי מפלגות. זה בדיוק לא כך. התחרות היא תמיד בין אנשים המאמינים ב-X ובין אנשים המאמינים ב-Y. מנגלה לא התעלל באנשים ורצח אנשים בשם המדע. אפשר להגיע זאת בצורה פשוטה כך: המחקרים שלו גילו לו, לשם דוגמא, שאנשים עם פיגור מתקשים יותר להתמודד עם אתגרים לטובת החברה והמדינה. נגיד שזו עובדה בדוקה. עובדה "מדעית". מכאן ואילך הלך מנגלה ה"מדען" לנוח, והתחיל לפעול מנגלה שהיה מאמין אדוק בזה ש"גרמניה מעל לכל", ועל כן יש לחסל את כל מי שלא מועיל מספיק למדינה, או מהווה עבודה נטל.


לו היה מנגלה מאמין בהומניזם הוא היה כמובן מסיק מסקנה הפוכה: שעל החברה להשקיע בחלשים שבתוכה משאבים גדולים יותר מאשר היא משקיעה בשאר האנשים, על מנת לטפח אותם ולסייע להם להתמודד עם הקשיים.


"איך עלי לחיות" אינה שאלה מדעית.


איך אנחנו יודעים מה שאנחנו יודעים על העולם


כאן יש לבדוק איך ההיגיון שלנו מתנהג באופן רגיל, לפני שהוא מנסה להתעמת עם כל מה שמעל לרגיל, מסתורי, רוחני וכן הלאה.


בדרך כלל, כאשר אומרים לך משהו על המציאות יש דרך אחת בדיוק לדעת אם זה נכון או לא, והיא פשוט ללכת ולבדוק. אני קורא לזה "הגיון המכולת", כדי לשים את זה במקום המוכר לכולנו.


הגיון המכולת


דמיינו את המוכר במכולת השכונתית שלכם. דמיינו שאתם הולכים אליו עם קופסת קוטג' שגיליתם באיחור שמכרו לכם אותה אחרי תאריך התפוגה שלה, סרחונה נישא למרחקים ואתם דורשים קופסא חדשה. המוכר המגודל והלא מגולח מקשיב היטב, מסכים עם כל הפרטים שאתם אומרים לו, אבל טוען בתוקף שהוא מאמין שהקוטג' בעצם לא מקולקל. טוב, כאן תוכלו אולי לטעון שעל טעם וריח אין להתווכח. ניחא. נניח אם כך שהוא טוען שהוא מאמין בלהט שבעצם התאריך לא עבר. כלומר שהיום זה בעצם מה שאתם כבר חושבים שהוא שבוע שעבר.


אתם כמובן מתבוננים בו במבט תמה, נזהרים לא לעצבן אותו (מגודל ולא מגולח, כבר אמרנו...), והוא נפגע מן המבט שלכם ואומר: "למה אתה מזלזל באמונה שלי?".


תארו לעצמכם איך הוא יגיב אם תגידו לו שאתם מאמינים שעל תשלום של 5 שקלים במטבע של 10 שקלים מגיע לכם עודף של 8 שקלים. כנראה ש"תעוף מפה יא מטומטם" הוא הימור סביר במקרה הזה.


ככה זה עובד בכל מקום. אתה לא תהיה פראייר ותאמין למוסכניק שיטען שעל פי אמונתו אתה צריך להחליף וישרים על מנת שיסתדרו לך הבלמים, ולא תעשה טיפול שיניים אצל רופא שמאמין שאם תלעס, נגיד סוכריית ליקריש, הוא יצליח לעשות לך טיפול שורש בלי הרדמה ובלי כאבים. בכל הדברים החשובים האלה אתה בודק כפי יכולתך, ומשתמש בהגיון בריא.


סיכום הביניים הוא שיש לנו (לפחות) שני סוגים של שאלות בחיים, ועונים עליהן בדרכים שונות:


- בשאלות על עובדות בעולם, או על מה גורם למה, כל אדם הולך לבדוק ככל יכולתו ולא מקבל תשובות המבוססות על אמונה. בשאלות האלה אנו עובדים עם "הגיון המכולת".


- בשאלות על מה נכון לעשות, איך נכון לפעול או לחיות, מה חשוב, מה טוב, מה יפה, אין מה ללכת ולבדוק. זה לא ל"הגיון המכולת". רק אחרי שהבנת במה אתה מאמין תוכל להיעזר ב"הגיון המכולת" על מנת להשיג את מה שהגדרת לעצמך כ"חשוב" או כ"טוב".


הבעיות מתעוררות כשמנסים לפתור שאלות מסוג אחד, בכלים שמתאימים לסוג האחר.


על בעיה אחת כבר דיברתי, כלומר על מה שקורה כשמנסים באמצעות הגיון המכולת (או במקרה הזה הגיון מדעי) להגיד לי איך להתנהג.


הבעיה השנייה מתעוררת כשמנסים לפתור באמצעות אמונה שאלות על עובדות בעולם.


למה מנסים לדעת על עובדות בכלים של אמונה?


מתי אנו זונחים את הגיון המכולת הבריא שלנו?


למשל כאשר אנחנו לא יודעים. כאשר לא ידענו על חיידקים וחלינו הלכנו למישהו שהאמין שהוא יכול לגרש מאיתנו את השד שגורם לנו להרגיש ברע.


או למשל כאשר אנחנו נורא רוצים משהו היקר לליבנו ומקודש לנו, ואנו מאמינים שהוא חשוב מאד, ואין לנו דרך של "הגיון המכולת" להשיג אותו. למשל כשאנחנו נורא רוצים שמותו של אדם יקר לנו לא יסמן את הסוף המוחלט שלו. או כאשר אנחנו נורא נורא רוצים שאריק שרון לא יפנה את גוש קטיף. או כאשר אנחנו נורא רוצים שחבר יחלים ממחלתו בזכות 100 פרקי תהילים שקראנו.


או כשקורה משהו שאנחנו לא יודעים להסביר. איזה צירוף מקרים "קוסמי", או שכנוע עמוק שהחיים שלי מתנהלים על פי תוכנית, כל דבר בזמן הנכון (תחושה שיש לי פעמים רבות).


יש הרבה מסתורין בעולם. ועל זה כבר נאמר (במשלי בן סירא):


במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור.
במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות
(חגיגה, יג א)


אבל הפיתוי להגיד "אני יודע" הוא כנראה חזק מאיתנו. כמה פעמים ביום אפשר להגיד "לא יודע"? איך אפשר לחיות חיים שלמים בלי לדעת מה בדיוק המקור של כל מה שיש, ואיך הוא התחיל, ואיך הוא פועל, ואם יש לזה מטרה, ואם יש לנו תפקיד מוגדר בתוך המטרה הזו?


ואז אנחנו נופלים במלכודת ומתפתים לזנוח חבר ותיק. אנחנו זונחים את הגיון המכולת, ששירת אותנו כל כך טוב עד כאן, ומתחילים להסתבך. אנחנו משתמשים בביטויים כמו "זה עמוק יותר" או "זה מורכב" על מנת להסביר למה בעצם זנחנו את כלי ההגיון הרגילים שלנו. למה פתאום אנו אומרים שמשהו הוא עובדה כי "ככה", או כי "ככה כתוב".


ולמה בעצם זה לא טוב, אם זה עושה לאנשים טוב על הלב?


הניסיון "לחצות את הקווים" בין שני סוגי השאלות שתיארתי למעלה, ולהגיד שמשהו הוא עובדה בעולם, רק משום שאני (או הרבה אנשים) מאמינים כך, הוא מסוכן ביותר לפחות משלוש סיבות (אתם מוזמנים להציע עוד):


1. הוא נותן המון כח לשרלטנים. לכל מנחשי הקיצין שגובים כסף מקהל התמימים שבאים להילולות שלהם. לכל מי שמבטיח גמול נצחי בעולם הבא אם אתן לו את חיי ורכושי בעולם הזה, לכל מי שמאיים בגיהינום על מי שלא מצביע כפי רוחו בבחירות. נכון, אנשים אלה אינם מייצגים את "הדת". אבל מן היסוד הזה הם שואבים כוח רב, ולא אחת קורה שלפחות מספרית הם אינם המיעוט כלל ועיקר.


2. זה פשוט מוביל לטעויות. לעולם שלם של פתאים נוצרים (וגם יהודים) שחשבו שמעצרו של גלילאו גליליי המסכן בביתו עד סוף ימיו מגיע לו רק משום שהוא כתב שהארץ מקיפה את השמש ולא להפך, כפי שמשתמע במפורש מספר בראשית (ואל תגידו לי שזה לא משתמע. קל להגיד זאת אחרי 400 שנה של מחקר מדעי. נראה אתכם אומרים זאת אז, בימיו של גלילאו).


3. זה לא תמיד מביא נחמה. הרבה פעמים זה מביא לחרדות איומות, למשל במקרה של הנער שאמרו לו שאיבד את העולם הבא בגלל מעשה אוננות. או שזה מביא לרמיסת האדם היחיד (או צלם האלוהים שבאדם, אם תרצו) כמו במקרה של אינספור הנשים המוכשרות שכשרונן (למשל בשירה, או בלימוד תורה) הוחנק ודוכא בגלל ש... ובכן... למה בעצם?


כמה רוע וסבל היה נגרע מן העולם אילו היינו קצת פחות מתחנכים לתשובות שאנו נדרשים פשוט להאמין להן, ואילו היינו משננים לעצמנו ולילדינו כמה שיותר פעמים את בשורת ה"אינני יודע".


נסו את זה:


"יש אלוהים אבא?"


"וואלה, לא יודע. למה אתה מתכוון?"


"נו אבא, אל תסתבך, אלוהים שבשמיים"


"אה, אז אתה אומר שהוא לא כאן, בארץ?


"הוא בכל מקום"


"גם כאן, בתוך הגוף שלך?, גם אתה אלוהים?"


"אוף, אבא, לא יודע"


"מצוין, גם אני לא".


"אז מה נעשה?"


"לא יודע. אני מכיר כמה אנשים שאמרו שהם פגשו אותו לא מזמן. לי לא יצא עדיין".



ובבנין ציון ננוחם

יום שני, 30 במאי 2011

טלפון חכם ולמידה יעילה?

באחד הימים לא יכולתי לפתוח את חדר המחשבים ומצאתי, יחד עם אחת הילדות, שניתן להכנס לאתר "מרום" דרך הסמרטפון שלה ולפתור תרגילים. עולם חדש ומופלא. היום פייסבוק מספק לכל מרצה באוניברסיטה סביבת הוראה טובה יותר, ובחינם, מכל מערכת מוכרת כמו היילרן הפופולארית. הפוסט הזה נכתב כולו בבלקברי החדש שלי. ניסיון ראשון קצת מייגע, אבל לגמרי מעשי. ובבנין ציון ננוחם.

יום שני, 10 בינואר 2011

מה קורה עם כל הבריאתנות הזו בבתי הספר?

אני מדבר עם ילדים בכיתה ה-ו, בבתי ספר חילונים על אבולוציה, ומגלה לתדהמתי שהם מסתייגים מאד.
מאיפה שהוא הם למדו לקבל את ספר בראשית כפשוטו, ואני מוצא את עצמי נאלץ להלחם בדעות קדומות.
אם אתם הייתם חיים בתקופתו של גלילאו, אני אומר להם, סביר שהיה נראה לכם מוצדק להשאיר אותו במעצר- הרי הוא, עם כל הטלסקופים והחישובים שלו, מערער על ספר בראשית!
אני לוקח צעד אחורה. אני מוצא לי דרכים טובות יותר להסביר את עצמי. אני עושה זאת בהדרגה, ובסך הכל מוקדם להתייאש. אבל למה, אני שואל את עצמי, למה למען השם לא יכולות המורות בבתי הספר היסודיים להציג את ספר בראשית כפי שהוא: מיתולוגיה של העם היהודי. זהו איננו הסבר מדעי, זהו סיפור מיתולוגי השייך בכל מאפייניו לז'אנר המיתולוגי.
מה מביא את המורות שלהם להימנע משיפוט בצורה גורפת כל כך, ולהביא אל העולם מצעד של בורים המפחדים לערער או להביע ספק?
אסור לנו, המחנכים, לקחת את הפריווילגיה ולהימנע מלקחת צד. מחנך המתיר בריאתנות בעצימת עין, או ביציאה פוסט מודרנית בסגנון "זה סובר כך וזה סובר כך", חוטא לתפקידו כמקדם נאורות, חשיבה עצמית, יכולת הטלת ספק, חקירה מדעית. הוא משרת את אלו המאיימים על ערכי הנאורות.
חייבים לקחת צד!
ובבניין ציון ננוחם