מחשבות על למידה ברת קיימא

לפני כמה ימים חפרתי בורות של חצי מטר עומק באדמה, על מנת לתקוע בהם עמודים עליהם תישען סככה נגד הגשם הקרב. המשימה הזו, משימת בניית הסככה, היא עבורי משימה לא מוכרת, ועל כן הייתי מרוכז כל כולי בעבודה, ולא הרגשתי איך הזמן עובר.
עבדתי עם הפטיש החשמלי ("קונגו") ששאלתי מיואל שכני, כשחבורת ילדים: אלון, יובל יפתח ויותם עברו לידי על אופניהם, חבושי קסדות, ועצרו לראות. בעיניהם זה היה נורא מעניין.
האמת שזה באמת מעניין. אני אישית השתפרתי מאד מבור לבור. את הבור הראשון ניסיתי לחפור עם מכוש, ולמדתי על עצמותי למה עדיף הפטיש החשמלי (ה"קונגו"). למדתי שנוח יותר לחפור בור בעל קוטר רחב בתחילה, שהולך וצר ככל שהוא מעמיק. לאחר זמן מה כבר יכולתי לנחש מאיזה קוטר להתחיל על מנת להגיע לעומק חצי מטר בנוחות. למדתי איך יעיל יותר להתקדם עם הקונגו, ועל ידי כך איך לחסוך במאמץ. למדתי (או נזכרתי מחדש) על עצמי: כמה מהר אני מתעייף, מה קצב העבודה שנוח לי, עד היכן אני יעיל ומהיכן אני מבזבז כוחות. למדתי על האופי שלי: על הנקודה החמקמקה בה הלאות מתחילה להשפיע לי על הסבלנות.
כמה דברים אתה לומד כאשר אתה מתמודד עם משימת חדשה ולא מוכרת כמו חפירת בורות! וכל זה עוד לפני שהתחלתי לשבור את הראש על השיטה הטובה ביותר לקבע את העמודים, להעמידם בזווית ישרה, לחברם לקורות, ועוד קושיות וחיבוטים בכולם היה עלי להכריע הכרעות טובות ושקולות, או להתמודד עם פירות הביאושים של החלטות גרועות.
אלון, יובל, יותם ויפתח התנהגו בחופשיות ושאלו שאלות מרובות מתוך סקרנות טבעית. אצלם, כרגיל אצל ילדים, הסקרנות לא היתה רק אינטלקטואלית, אלא אופפת כל: הם רצו לדעת כל מה שעיניהם ראו ומחשבתם הקיפה, והם רצו לגעת ולנסות הכל בעצמם.
עד מהרה היו ראשיהם עטויי הקסדות רכונים עמוק בתוך הבורות הטריים, וידיהם הזריזות נמתחו עד לקצה היכולת על מנת להעמיקם ככל אשר רק יכלו. לחייהם הסמיקו מן המאמץ ומן האתגר, והם המשיכו ללא לאות במשך שעה ארוכה, עד רדת החשיכה וגם אחריה.
גם הם למדו לא מעט: על בורות, על עצמם, על כלי עבודה, על חלוקה צודקת של משאבים (כף חפירה אחת על שני ילדים) וגם משהו על עבודה במחיצת מבוגרים.

האם זהו סוג של מודל רצוי?
לטעמי זו התחלה. יש הרבה מה ללמוד מעבודה לפי הכוונתו של אחר, אבל תארו לכם את התסריט המורחב:
מחליטים לבנות סככה, וחושבים איך לעשות אותה הכי טוב שאפשר.
מתבוננים ובוחנים כמה סככות אלטרנטיביות, ובוחרים את הסוג המתאים לנו.
מתכננים יחד. עושים רשימה של "מה צריך".
עובדים יחד. מתעדים את שלבי העבודה השונים.
מתחקרים את התוצאות, מנתחים מה היה מוצלח ומה נוכל לעשות טוב יותר בפעם הבאה.
בתוך שלבי התיכנון והביצוע יכולים להסתתר עולם ומלואו של התמודדויות לפי יכולותיו, התעניינותיו והתפתחותו של המשתתף. הילדים הקטנים יתמודדו עם אחיזה נכונה ושימוש נכון בכלי העבודה. ילדים גדולים יותר יכולים לנסות להתמודד, בדרך של ניסוי למשל, עם השאלה עד כמה חייב להיות הבור עמוק על מנת לייצב עמוד בן, נאמר, 2.5 מטרים? וילדים גדולים יכולים אפילו לחשב את זה מבחינה פיסיקאלית.
אם הם יטעו העמוד לא יחזיק, לכן יהיה להם חשוב להצליח. הם גם צפויים לזכור מה שהם עשו.
תארו לכם שאת עבודת התיחקור והעיבוד עושים הילדים באופן מונחה במקום שהוא מקדש של ידע. "מרכז ידע" או "מרכז עיבוד" בו יוכלו לצפות בהקלטות של עצמם במהלך הפרוייקט, לבדוק באינטרנט מידע על סככות, לקרוא בספרים ומגזינים רלוונטיים, ולקרוא מן הארכיון על אופן בו הם תפקדו בפרוייקט קודם.
זו כיתת הלימוד כפי שהייתי רוצה לראות אותה: מקום המקדש וחוגג ידע ולמידה. מקום ממנו יוצאים חכמים יותר. ויחד עם זאת- מקום הקשור הרמטית לפעולה ממשית. מקום המאפשר פעולה, מתעד פעולה, מתכנן אותה, מתחקר אותה, משפר אותה ומשכלל אותה.