הבלוג של יוסי המורה

הבלוג של יוסי המורה

יום ראשון, 3 בינואר 2016

לגעת באדם שמולך

לגעת באדם שמולך


בספר הילדים "ג'ים ונהג הקטר" של מיכאל אנדה שואל ראש השרים של קיסר סין את גיבורי הסיפור, ג'ים ולוקאס, אם יש בידם תעודת זהות. הם עונים שלא, והוא טוען שלפיכך הם אינם יכולים להוכיח שהם קיימים בכלל, ולכן אינו יכול לאפשר להם לראות את הקיסר. לוקאס טוען (אני מצטט מן הזיכרון): "הרי אנחנו עומדים כאן ומדברים, ולכן אינך יכול לטעון שאיננו קיימים". "את זה", אומר ראש השרים "יכול להגיד כל אחד. זאת אינה הוכחה שאתה קיים, לפחות לא באופן רשמי".
הרגע הזה, שבו אתה מדבר עם אדם אחר, ונפשך נוגעת בנפשו, הוא רגע בלתי סביר לגמרי. הרי מה יצא ממני? כמה מלים, שהן אוסף של צלילים המייצגים סמלים, שנקלטו אצלו (אולי) על בסיס הנחה (בלתי מבוססת) שיש לנו מספיק מצע תרבותי משותף (מה זה בכלל?) שיאפשר למשהו מופשט כמו "הכוונה שלי" (אל תתחילו בכלל לנסות לפענח את זה) להיות "מובן" (אוי א-ברוך) אצל האדם השני, ובאופן כזה ששנינו נסכים על כך שזה מה שקרה. אין סיכוי שזה יתרחש. לפחות לא באופן רשמי.
אבל הנה, זה יסוד היסודות של עבודת המורה. הוא שם, והוא נוכח, והוא לב העניין.
בלעדיו אין חינוך, אלא זרות, ניכור, זיוף, עבודה בעיניים, משחק בכאילו, אבל עדיין ברוב רובן של ההכשרות למורים אין לו זכר.
זהו רגע בלתי סביר במובן זה שלא ניתן לכמת אותו, למדוד אותו. לא ניתן להסביר אותו. לא ניתן לאלץ אותו או לצפות אותו, אלא רק להזמין אותו.
להגיע לנפש. לגעת ברגע משותף של חיים אמיתיים, שפועם בשנינו עכשיו. (אפשרי בכלל? הראש אומר שלא, אבל הנה, זה כן!)
אני מנסה לשים את האצבע על הנקודה הזאת. הרגע בו אתה מדבר, והילד יוצא מתוך הקונכיה שלו ופתאום ברור שאתה והוא מבינים זה את זה. מאה סיבובים, והכנות, וניסיונות לבוא מכאן ומכאן, ריקוד של הליכה אחורה וקדימה. נגיעה וחזרה, קבלה ונתינה, והנה פתאום נפתח שער מבפנים, ואתה זוכה לכמה שניות של הדבר עצמו.
של מבט שאומר: קלטת אותי. חיבור של שני בני אדם.
זה קורה בכל מני דרכים.
יש ששני אנשים סובבים בעולם פתוחים לקשב אנושי, והם מתחברים מיד.
יש ילדים רבים כאלה, שנותנים אמון מיד. שמחפשים את הקשר האמיתי עם האדם שמולם, ונותנים את עצמם ללא קושי.
יש ילדים החסומים בחומות גבוהות שנבנו בגלל כאב גדול, ואכזבה ממבוגרים. נפשם כמו ציפור המרפרפת מאחורי חומה גבוהה. חסומה מן העולם. לעתים בונה לעצמה עולם חלופי מאחורי החומה, או חלונות הצצה בטוחים שרק מהם מותר להסתכל.
ויש מקרה שאדם מנוסה מוכן לחכות בשקט, בריכוז והקשבה ככל הוא יכול. שם את כל אלף ההסחות שלו בצד, משהה את הפיתוי להטיף, להורות, להנחות, לקבוע בעצמו. עד שנפש הצפור המרפרפת הילדית שמולו באה פתאום ונוחתת על כתפו. לרגע יש להם חיבור.
רגע כזה יכול להיות להרף עין, והוא הרגע שממנו יצמח מן הילד האמון שהוא הבסיס לכל עבודה שתהיה בינם בעתיד.
רגע כזה היה לי השבוע. רגע שבא נכון.
זה התחיל מזה שהבהרתי שאני לא המערכת שהוא חושש ממנה, אבל זה לא הספיק.
אחר כך המחשתי לו עד כמה אני מתנגד למערכת הזו, ואז הוא היה מוכן להקשיב.
אבל רק כאשר הוא חשף את חולשתו, יכולתי לזעוק איתו יחד.
ורק כשאני חשפתי את חולשתי, התאפשר החיבור.
ילד הסגור מאחורי חומות שבנה לעצמו מגן על עצמו מכל מה שאינו אנושי. הוא שבע הבטחות ואכזבות מכל המבוגרים שהבטיחו לו חיבור אנושי אמיתי, חיוך מזויף, אמפתיה שלא לשמה, לצורך יעילות המערכת. מורים שחייכו אליו כמו מוכרים בתחנת דלק: "תודה שקנית פז". מנהלי בתי ספר שמכרו לו קירבה וליטוף על הראש ואמירת "ילד טוב", כדי לקבל ממנו את מה שבאמת חיוני עבורם: שקט במסדרונות, סדר בכיתות. אחר כך הם אפילו לא זכרו את שמו.
הטרגדיה שלו היא שבכך הוא חוסם את עצמו מן המזויף והלא אנושי הוא חוסם את עצמו גם מן האנושי.
ובעצם מה הוא צריך? שהמסגרת הזו תישבר, והוא יוכל לסמוך שוב על בני האדם שמולם.

ומה עושה המערכת? המערכת בטוחה שהיא התרופה, לא המחלה. היא לוקחת את הילדים הללו מאד ברצינות, ונותנת להם עוד ועוד מסגרת.