נס גדול היה לנו

אין ספק שסיפור נס פך השמן הוא אחד מסיפורי הניסים המוזרים ביותר שיצא מתחת ידיהם היצירתיות של חז"ל.
האנשים שסיפרו לנו על עיניים שקוראות מחשבות, על אנשים שעפים, על קירות מתמוטטים ועל קולות מן השמיים, הסתפקו כאן במשהו זערורי ממש. כד קטן.
חוץ מן ההיקף הזעיר, הנס הזה מוזר אפילו כסיפור. שהרי מול בית המקדש עמד, כאז כן עתה, הר ששמו "הר הזיתים", וכפי הנראה לא היה צריך ללכת יותר מ10 דקות מבית המקדש עד שהיית פוגע בבעץ זית ובית בד.
ואפילו אם היה שם איזה קושי מוזר, למשל איזו מחלה מסתורית שפגעה בעצים, או איזו פרוצדורה שהיה צריך השמן לעבור- עדיין לא היה קורה אסון אם מנורת המאור היתה מחכה עוד שבוע, וחנוכת בית המקדש היתה נקבעת ל-א' טבת, למשל.

אז מה הסיפור של הנס הזה?
הרבה כבר נכתב על זה, ואני לא אחדש לרבים אם אזכיר שהמכבים החסידים האדוקים הפכו במרוצת שני דורות למלכים חשמונאים הלניסטיים ממש כמו כל הנסיכים, מושלים, אצילים ושאר בעלי שררה בפרק הזמן הפרוע והסוער שבין דעיכת ממלכת הסלווקים ובין עלייתה של רומי. הגיעו הדברים עד כדי כך, שבימי המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי נשפך דם רב במלחמת אזרחים בין השלטון החשמונאי ובין הפרושים, ובראשם שמעון בן שטח (הפרושים הם ראשוני הרבנים אותם אנו מכנים היום חז"ל- כותבי המשנה, ולמעשה מנסחי היהדות וכותבי ההסטוריה היהודית המוכרת לנו היום).
הניתוק המוחלט בין הפרושים ובין המלכות החשמונאית הוביל לעבודת השכחה של הישגי המכבים: את ספרי "מקבים" השונים היה על החוקרים לשחזר מתוך תרגומיהם היווניים, כי מקורם העברי נעלם. בתפילה מוזכר מתתיהו הכהן, אולם הישגי בניו, ובראשם יהודה, יונתן ושמעון, אינם מוזכרים כלל.
כך, הפך לו החג שבמקורו ציין בראש ובראשונה עצמאות מדינית ודתית ("יום העצמאות" של המדינה היהודית החשמונאית), לחג של הנס.
והשאלה שעלינו לשאול את עצמנו היום היא כמובן שאלת הלקח ההיסטורי:
הרי צודקים האומרים שאנו, הציונים החילונים שהובילו את המהפכה הגדולה ביותר ביהדות מאז חורבנם של בר כוכבא ורבי עקיבא, איננו אלא "מתיוונים"- כלומר שקולים כנגד היהודים ההלניסטיים שמשלו אז במשך כמאתיים שנה במלכות ישראל, וניגפו אל מול הרומאים מצד אחד, ואל מול העיקשות האמונית והיצירתיות ההלכתית של הפרושים מן הצד השני.
היהודים הללו, שרצו לדבר יוונית ולסחור בבורסת הרעיונות העולמית כשווים, ועם זאת להישאר יהודים לאומיים גאים, אמנם הותירו איזה חותם הסטורי, כתבו כמה יצירות ששווה להזכיר, והשאירו אחריהם כמה חורבות מרשימות לארכיאולוגים וכמה סיפורים טובים לסרטים היסטוריים, אבל בטווח הארוך, הפרוייקט שלהם כשל.
האם לנו, הציונים החילוניים ההומניסטיים, יש מספיק עוצמה אמונית שנוכל להעביר לילדינו, כך ששניוותר יסוד חי ופורה במצאות היהודית עוד 200 שנה?
אני לא רואה כיצד זה ייתכן. עצם הדיבור על "ישראליות", -- כאומר: וויתרנו על חלקנו בסיפור היהודי ואנו כעת משהו חדש-- מוכיח את זה שוב ושוב (אבסורד מטורף, אבל בכל זאת זו התפיסה המקובלת בציבור השואל בטבעיות על כל יסוד של זהותו האם הוא "יהודי" או "ישראלי").
והשאלה האחרת היא: האם זה נורא כל כך? האם בעצם "כניסתנו חזרה אל ההסטוריה" כציונים, אנו מוותרים על "חיי הנצח" של היהודי הנודד, השורד כמאובן חי?
ואולי הסוד של ההמשכיות היהודית מורכב אף יותר. אולי הדילמה אינה פשוטה כל כך. ייתכן שעלינו לאמץ דימוי רחב יותר של הרעיון היהודי, כמין סובייקט מורכב, המחליף גלגולים וצורות, וכל מרכיביו הם רק חלק מן הסיפור: בעומקיו האי-רציונליים מצוי ה"איד"- המשיכה המיסטית אל המיתולוגיה הקדומה, החיות הבלתי נגמרת של הייחוד האמוני העיקש והקנאי, ועליו נבנית ונהרסת, נוצרת ומתכלה, המודעות העצמית הביקורתית (ה"אגו") המחפשת שוב ושוב את הניסוח הנכון, את הדרך אל התרבות הכללית, את הביטוי הרציונלי והבוגר.
אולי זה סביר לצפות שיגיע גם תורה של החילוניות הציונית לגווע. לעם המקווה להתבגר לכדי מודעות עצמית אין מה לחשוש גם מן המסקנה הרציונלית ההכרחית של ההתבגרות: שאחריה בוא תבוא הזיקנה, והמוות.
אין לנו, כציונים חילוניים הומניסטיים, מה לחשוש ממותה של הציונות, כפי שאל לנו לחשוש ממותנו הפרטי.
השאלה החשובה באמת היא: האם כל עוד אנו חיים, חיינו ראויים וטובים? האם היינו אנשים טובים? האם נהיה לאומה טובה?
ובניין ציון ננוחם

הדרך העקומה להכשיר ולפתות מורים טובים

שלושה סיפורים, על שלושה חברים שלי. לשלושתם דבר מה משותף, או אולי יותר מאחד, אתם תשפטו:
שלושתם נכנסו למערכת החינוך לפני שנים, במהלך לימודי התואר השני שלהם. הם עשו זאת בימים בהם עדיין היה אפשר להיכנס למערכת ללא תעודת הוראה, על מנת להשלים אותה מאוחר יותר. שלושתם נכנסו ללמד בתנאי שכר ירודים, לעתים אפילו משפילים, אבל מתוך אידיאולוגיה מובהקת.

הראשון, בעל רקע מעשי בטיפול בילדים מן החינוך המיוחד, התקדם משנה לשנה: הוא ריכז את הסטודנטים ששובצו למרכז הלמידה (אחד מהם היה אני, במקרה), אחר כך הפך למורה בביה"ס, ומרכז מרכז הלמידה. היום, כמה שנים אחר כך, הוא מנהל את בית הספר.
השני, איש חוגי הסיירות, מדריך מעולה ואיש שטח מנוסה, היה למורה לשל"ח, התמודד עם התלמידים במאמץ גדול, אבל כפי הנראה פיצח את הקוד ולמד איך לגשת אליהם. היום הוא עדיין שם, בתפקיד רכז שכבה.
השלישי רכז נערץ בחוגי הסיירות, הלך ללמד כימיה בבית הספר הניסויי. היום הוא סגן מנהל בית הספר.
שלושתם אנשים שאני מעריך מאד. אנשים בעלי יכולת גבוהה וניסיון חינוכי רלוונטי, המוכיחים את הצלחתם ללא עוררין.
לשלושתם יש מכנה משותף נוסף- לשלושתם אמרה מערכת החינוך אחרי מספר שנים שאם לא יואילו ללכת ולהשיג לעצמם תעודת הוראה, אזי הם יכולים לשכוח מקידום, או אפילו יציבות תעסוקתית. חלקם היו צפויים לפיטורים לקראת כל קיץ, על מנת להיות מועסקים מחדש בתחילת שנת הלימודים הבאה.

זה כל כך מרגיז ומקומם, ופשוט משבש את גיוס המורים הטובים למערכת. דמיינו לעצמכם מפעל הי-טק גדול, דוגמת אינטל או HP, או דומיהם, המחפש עובד חדש שיניב תפוקה גדולה. דמיינו לכם מפעל שואף רווח שכזה, המוצא לבסוף אדם מוכשר בעל ניסיון רלוונטי ואף תעודות המעידות על השכלה (למשל תעודת מהנדס בתחום קרוב לתחום בו הוא צפוי לעבוד) ושוכר אותו לעבודה. עכשיו, דמיינו לכם את העובד החדש נכנס לעבודה, מתמודד עם אתגרים, ומוכיח הצלחה לאורך שנתיים או שלוש. כל מפעל חפץ חיים היה דואג לפתות אדם כזה להמשיך בעבודתו, כמובן.
אבל אם מפעלים אלה היו מאמצים את גישת משרד החינוך, הרי שאחרי שאותו עובד היה מוכיח הצלחה לאורך זמן, הוא היה נקרא אל המנהל שהיה מוכיח אותו בערך בזו הלשון:
"נכון, אתה עובד, אתה מצליח. נכון גם שאתה מהנדס. אבל, סליחה, תעודת טכנאי יש לך?".

זו פשוט הדרך של המערכת להרחיק ממנה אנשים טובים, או אולי להרגיל אותם לסוג היחס שהם עתידים להמשיך ולקבל בתוך המערכת.
רבים מחברי, בוגרי אוניברסיטאות, עשו תעודת הוראה באחד המסלולים הרגילים. כששאלתי אותם איך היה להם בלימודי התעודה התגובות היו:
"סיוט" במקרה הרע, או "ניג'וס ירוד" במקרה הפחות רע. תיאור נפוץ היה: "ישבתי בשיעורים כי היתה חובת נוכחות, קראתי בינתיים דברים אחרים, כתבתי את העבודות מויקיפדיה, והוצאתי 90".
הדעת מתקוממת על כך שהדבר הטפשי הזה, תעודה ההוראה, היא סף הכניסה למערכת. והרי זה לא באמת סף כניסה. אין אדם שאני מכיר שנכשל בלימודי תעודת ההוראה. זה פשוט ניגו'ס, זובור. עוד דרך לעצבן אנשים טובים ולמנוע מהם להיות מורים.
למעשה, בעקבות וועדת אריאב, המצב היום עוד גרוע יותר. אבל על זה- בפוסט אחר.

ומה הפיתרון? לתת למנהל בית הספר לבחור את האנשים הטובים ביותר שיוכל למצוא, כמו שכל מנהל סביר בעולם החיצון בוחר: על סמך מכלול ההכשרה, הניסיון, והקבלות שיש להם להציג. כל מנהל סביר השואף להראות הישגים יחפש אנשים טובים, בעלי ניסיון רלוונטי. אנשים טובים אלה, כפי שלמשל קורה פעמים רבות בעולם התוכנה, באים לעתים ללא כל השכלה משום שבמקום ללמוד תיאוריות באוניברסיטה הם היו עסוקים בלעשות המון כסף ולצבור ניסיון רלוונטי. יש לי גם כמה חברים כאלה.
מנהל רציונלי, הפוגש אדם כזה ומזהה את יכולותיו, יעשה מאמץ על מנת לפתות אותו להצטרף לשורותיו, על ידי הצעת תנאים טובים למשל.
לא נראה לי שאני צריך להשלים את המשוואה על מנת להמחיש את המצב במערכת החינוך.

ואם תעודת ההוראה היתה אמנם חיונית לעוסקים בחינוך, ניחא. לפחות לשלושת החברים שלי ברור שהיא היתה מיותרת לחלוטין: שלושתם לא נמצאים במצב ה"קלאסי" של הוראה בכיתה בבית הספר רגיל, ועל כן הניסיון שלהם חשוב הרבה יותר מן התעודה.
אבל על זה אולי אמצא זמן לכתוב בפעם אחרת, ובבניין ציון ננוחם.