פוסט קצר על כמה פריצות דרך קטנות

הי
יתרון יחסי לתקופה הזו, שבין חופשה לחופשה, הוא בזה שאפשר להתחיל מחדש. אפשר לנסות שוב. לתקן ולהפיק לקחים.

-פריצת דרך ראשונה: אלעד התחיל לקפוץ בחבל!
כמו בהרבה מקרים דומים, הכל החל בזה שאני החלטתי שעלי לחזור בצורה רצינית לכושר, ובחרתי בקפיצה בחבל משום שאני מחבב את העיסוק הזה, וגם משום שזה מאפשר לי לעשות את זה איתם יחד, מבלי להאט ולהתאים את הקצב שלי אליהם (כמו במקרה של טיול, או רכיבה על אופניים). אלעד ראה אותי, ופשוט ניסה וניסה, עד שהצליח, וזה עודד אותו להמשיך ולשבור עוד ועוד שיאים (19 קפיצות רצופות בזמן כתיבת שורות אלו)

-פריצת דרך שניה: עודד עושה חשבון ואוהב את זה.
כאן התודה והברכה ליפעת, שהתעקשה לרכוש "לבני דיג'י"- עזר לימודי די יקר, אבל אין כמוהו להמחיש את העיקרון של המבנה העשרוני. תוכלו לקרוא עליהם באתר של חברת "תלתן". הוא ממש אוהב אותן, וחושב שהן לגמרי "קול".
למעשה פריצת הדרך הגדולה עם עודד היתה לפני כן, בשורה של משימות מתמטיות שהובילו אותו להתמודדות מאתגרת, שלא נתפסה בעיניו כ"תרגילי חשבון שאני שונא". הנה כמה משימות שהצליחו לרתק אותו:
אנחנו יושבים בארוחת בוקר ואוכלים קורפלקס. אני מספר להם מהו אומדן, ונותן להם משימות אומדן כמו "כמה זיתים יש בקופסה?", או "כמה קיסמים במיכל?". בהמשך אני שואל אותם כמה פתיתי קורנפלקס יש בקופסא חדשה (של 750 גרם). אנחנו מנסים לאמוד. סופרים 20 פתיתים, ורואים כמה זה בערך (חופן). סופרים 100, ורואים אם זו מנה שממלאת קערה. בשלב הזה שלפתי משקל ביתי קטן, ושיחקתי עם זה לא מעט (כמה פתיתים זה גרם אחד?, כמה נוסיף על מנת שיהיו לנו 60 גרם?, וכן הלאה). זו היתה תחושה של התמודדות אמיתית. בילינו בוקר נחמד במהלכו עודד ואלעד התמודדו, בלי לשים לב כמעט, עם משימות שדרשו מהם לכפול מספרים במאות, ולהסיק מכך מסקנות על כמויות ומשקלים.
אגב, בזכות התרגול עם לבני הדיג'י עודד הצליח לבצע תרגילי חיבור בטור עם שבירת עשרת ("לזכור 1"). כבוד!
אני חייב לצטט כאן את מילותיו של עודד בעקבות החוויות האלה:
"כשלא מתלוננים ובוכים זה יותר קל, יותר פשוט, והרבה יותר כיף!"
איזו נחת.

-פריצת דרך שלישית: עודד (כמעט) קורא באנגלית!
חודש ימים שאנו מתקדמים בקצב איטי בחוברת אנגלית חביבה, אבל די מונוטונית- כתיבת אותיות, שינון כמה מלים, ותרגול קצר. עודד מבצע בלי חשק. זכרתי שקריאת עברית הוא רכש בעצמו, מתוך סקרנות, מתוך התבוננות בשלטים, ולמעשה בכל טקסט שיכל להניח עליו את ידו. באנגלית זה לא קל, משום שהוא לא מבין את המלים. ובכל זאת, ניסיתי אתמול גישה חדשה, שתאפשר לו ללמוד את האנגלית באופן ישיר, ולא בהליכה עקב בצד אגודל.
ראשית, הצגתי לו את כל 5 אתיות הניקוד: A,E,I,O,U, והסברתי לו בערך מהם הצלילים שלהם.
ראינו כמה וורסיות בyoutube של שירי ABC. הוא הכיר את השיר בצורה רופפת מכיתה א'.
ואז הצגתי לו כתב חידה. לנוחותו, בצד הדף רשמתי את כל האותיות באנגלית, ושוב את 5 אותיות הניקוד והצלילים שלהן.
כתב החידה היה כזה:
ODED KORE YAFE
LE-ABA YESH KARAHAT
ALMA HAMUDA
LE-ELAD YESH TALTALIM
היה לעודד מגניב ללמוד, על המילה הראשונה, איך מאייתים את השם שלו באנגלית. עודדתי אותו לקחת את הדף איתו כשנסענו יחד לקניות. בדרך, במשך 20 דקות, הוא לקח את זה כאתגר אישי, ופיצח את כל המשפטים!
יש כבוד!

תמונות מיום באנרגיות של חזרה מחופשת החג

חזרנו במרץ מכמה ימים אצל סבתא בת-עמי וסבא יוסי, ונכנסנו ליום פעילות.
העדפתי לצאת לפעילות גופנית עוד לפני ארוחת הבוקר. תיקנתי את הפנצ'ר באופניים של אלעד, ויצאנו לרכיבה.

החלפנו ביננו הובלה. עודד התחיל, ולקח אותנו למסלול אתגר שהוא המציא עם איתם. שם הוא לימד את אלעד ואותי לרדת מדרגות עם אופניים. מפתיע, אבל זו הפעם הראשונה שלי לנסות זאת. תמיד חשבתי שזה קצת מפחיד, אבל כשהילדים עשו זאת אז גם אני הייתי חייב לנסות. האמת היא שזה די כיף!

אחר כך אלעד הוביל ולקח אותנו לסיבוב ארוך יותר ליד גדר היישוב. כשחזרנו הביתה הכנו ארוחת בוקר. אני הכנתי שקשוקה, והילדים קצצו ירקות וסידרו את השולחן:

אחר כך אלעד התאמן בצלילים עם סגול, בדומה למה שעשינו לפני שבועיים עם החיריק. הוא סימן סגול על כל האותיות, וסידרנו אותן במעגל (הוא שקל לעשות שבלול, אבל העדפתי מעגל). בתחילה הוא בדק אם אפשר לשכב במעגל, ולהתגלגל בו מצד לצד. אחר כך הוא קפץ מצליל לצליל, להתרגל אל הסימן החדש, וגם טיילנו סביבו יד ביד, תוך שאנו מכריזים על הצלילים בקול רם:

אלעד גם כתב שורה של הצליל פ (עם דגש וסגול). אנו משתדלים לתת לו קטעי קריאה בכל יום, מן החוברת "מפתח הקסם" של מט"ח, והוא מתקדם וגם מבסוט מעצמו.

עודד החליט שהוא רוצה להקדיש את הזמן להמצאות. יש לו מבט מיוחד בעיניים כשיש לו פרוייקט בראש, והוא מתכנן תכנונים. הפעם הוא רצה ליצור מכונה שמנקה את הבית ללא מאמץ. הוא נכנס לעבודה ב"מעבדה":

הכנתי לו שאלות לתיאור המכונה הזאת, והוא ישב לכתוב עליה כמה הסברים:

זה מה שהוא כתב:

("ריצפדוקטור. מנקה את הבית. לוקחים שתי קופסאות קרטון. מדביקים אותם אחת על גבי השניה. מדביקים למטה מגבת וסמרטוט של מגב. הולכים למיחזור ולוקחים שני בקבוקי שפריצים וממלאים אותם במים וסבון ומדביקים למעלה. כדי להפעיל את הריצפדוקטור צריך להשפריץ בשפריצים וליסחוב אותו וכל מקום שתעברו בו יהיה מבריק.")
הוא בנה אותו במרץ רב, ושם אותו לייבוש הדבק אצלנו בחדר השינה. למחרת הוא אפילו הפעיל אותו ברחבי הבית, בעזרת החברות נועה ועומר:

 ההמצאה הבאה שעודד רצה ליצור היא תרופה לסרטן. בינתיים הוא חוקר את התחום. הוא הבטיח לעזור לנו כלכלית אחרי שיזכה בפרס נובל. הוא ניסה לחפש תמונות של גוף האדם החולה (וזה מנעתי ממנו), על מנת להשוות לאדם בריא, ולחשוב איך לחסום את המחלה. במקום זה הוא צפה כמה פעמים בסרטון "בריינפופ" (אתר מומלץ ביותר!), השיב על השאלות, וניסה לערבב חומרים שישפיעו על הDNA. (מיץ תפוזים, כמה תרופות קיימות מן המקרר). אלעד היה מוטרד. הוא חשש שלא נוכל לדעת אם התרופה עובדת, ואז אם ניתן אותה לאדם חולה הוא יהיה יותר חולה. עודד הציע לנסות את התרופה על עצמו (בלי התרופות מן המקרר), אבל הזכרנו לו שהוא בכלל לא חולה (חמסה חמסה). נפתח דיון ארוך על מחקר מדעי בתרופות חדשות, ואיך נוכל לדעת אם התרופה מועילה או לא. הרי חולה יכול להבריא בלי קשר לתרופה, ומאידך, חולה יכול להתדרדר למרות התרופה. יפעת הסבירה שאנחנו צריכים לבדוק הרבה חולים, ועודד הודה שהוא לא חשב שזה כל כך מסובך. 

בין לבין, הבנים גילו מחדש אתר מקסים במיוחד שנקרא "joytunes"- אתר ללימוד נגינה (חלילית, פסנתר, ועוד) שפיתחו בישראל (אנחנו מכירים אישית את המפתחים המקסימים גל ויגאל קמינקא). באתר המון משחקים ועולמות המופעלים כולם על ידי נגינה. המחשב שומע את הצלילים, וכך המנגן (אם הוא מדייק בנגינה) מפעיל את הדמויות על המסך. רעיון מעולה וביצוע נפלא, והכל בחינם:

נראה לי שמספיק לעכשיו.
שנה טובה לכולנו

בניית הרגלים וגם מה עושים עם התנגדות

התחלנו בשגרה. עודד ואלעד קמים בשעה נורמלית (7:30), ואז אנו שמים את עלמה בגן, אוכלים ארוחת בוקר, ומתפנים למשימה היומית. היה לנו מאד חשוב להכניס אותם לסדר. לשגרה יומית.

אלעד אוהב חשבון. הוא שמח לתרגל באתר "גלים", ולפתור עוד ועוד תרגילים. לפני מספר ימים יפעת "עקרה" אותו מן המסך והתרגולים על מנת שילך לשחק עם חברים.

בקריאה "המשימה הגדולה" שלו ברורה: הוא לומד לקרוא. קשה לו לשבת זמן ארוך, והוא מתענה בצורך לתרגל כתיבה של אותיות, אבל אני נמצא איתו בתוך זה, והוא מצליח. הוא מצליח לקרוא כבר טקסטים מתוך החוברת של כיתה א' ("מפתח הקסם") בקמץ\פתח וחיריק. היכולת המתפתחת שלו ברורה לו, והוא גאה בה מאד. המשמעות בתהליך הלמידה ברורה לו מעצמה.

האתגר שלו: לנסות בניחותא. בלי להילחץ. להגיד "אה, לא נורא, טעיתי, ננסה שוב".
אני מרגיש שהמצב עם אלעד פשוט יחסית. יש לו אתגרים להתמודד איתם, אבל אין לו התנגדות עמוקה או מובנית. פשוט אין לו הרבה סבלנות לנסות שוב ושוב כשלא מצליח לו. למרות שעודד מנסה להסביר לו ש"ללמוד זה משעמם", הוא עדיין לא מקשיב לו, וניתן לומר שהוא די נטול תסביכים בתחום הזה.

עודד מאתגר אותנו מאד. אמנם באנגלית המצב הוא די ברור (מתקדמים לפי סדר האותיות, לומדים לכתוב אותן, ולומדים מלים חדשות), אבל בעברית וחשבון זה קצת יותר קשה. הוא אומר שהוא לא אוהב חשבון. נתתי לו לפתור מבחן "מיצ"ב" בעברית של סוף ב' בשבוע הראשון שלנו בבית, והוא צלח אותו בקלות רבה. מאז "המשימה הגדולה" שלו לא ברורה לו ולנו כל כך. מרגע ש"תוכנית הלימודים" ה"רשמית" של משרד החינוך מתגלה כלא רלוונטית לעודד בתחום העברית, אנחנו לא מצליחים להסביר לו למה זה חשוב לשבת ולתרגל כתיבה. המצב בחשבון שונה מעט, אבל ההתנגדות קיימת גם כאן. למעשה יש אצל עודד שיטה:

הוא מסמן את כל מה שמזכיר לו את בית הספר, יחד עם כל מה שלא מתחשק לו לעשות עכשיו, כ"משעמם".

אנסה לתאר את ההתמודדויות שלו בלמידה בבית:

תשומת לב: שמתי לב לזה שבגלל שעודד מעט יותר מבוגר, ויודע כבר לקרוא, אני נוטה לתת לו יותר משימות עצמאיות, ולשבת יותר זמן עם אלעד. עודד מראה לי בצורה ברורה שהוא לא מוותר על תשומת הלב המגיעה לו. ישבתי איתו מול המחשב כשהוא על ברכיי, וכך הוא פתר 30 תרגילים בנחישות רבה.

רמת קושי: עודד רוצה להרגיש בטוח שהוא הכי מוצלח בעולם. אסור לא להבין, אסור לטעות, אסור להיכשל, אסור להגיע שני. ישבתי איתו מול אתר "גלים" ורצייתי להתאים לו משימה. ניסיתי להנחות אותו לפתור משימה שכללה פתרון בעיות שלא היו מוכרות לו (חיבור בטור עם שבירת עשרת). ניסיתי להבהיר לו שאני רק רוצה לבדוק, על מנת להתאים לו משימה ברמת הקושי הנכונה. היה לו נורא קשה עם זה. הוא התנגד. הטיח בי שאני נותן לו משימות בלתי אפשריות, וגם שזה משעמם.

אמון: עודד מאד חושש ממשימות הקשות לו. הוא מאד חושש לאכזב אותנו, או את עצמו. הוא אפילו "איים" שהוא רוצה לחזור לבית הספר. שם, הוא טען, המשימות יותר קלות. בשיחה רגועה איתו אמרתי לו שאנחנו רוצים את הטוב עבורו, ואם הוא רוצה לחזור לבית הספר זה בסדר. הוא אמר לי שהוא לא רוצה לחזור לבית הספר, ומאז לא חזר להשתמש בזה כ"איום". פעמים רבות הוא מנסה לעשות משא ומתן: "אני אעשה את זה אם אחר כך נעשה את זה".
שתי אפשרויות עמדו לנגד עיננו אל מול האתגר הזה:

1.      לוותר לו. להגיד לו ש"לא צריך", ושיגיד לנו כשהוא מוכן לחזור וללמוד.

2.      להתעקש איתו. לעזור לו להתמודד למרות שאינו רוצה.

דיברנו על כך, והחלטנו שויתור חד על משימה יומית, והעברה כללית של האחריות אליו, תהיה קשה לו. חשוב לנו להמשיך ולשמור על הרגלים קבועים. מצד שני, אנחנו מנסים להוריד את הלחץ. אמרתי לו כך: אני אחלק את המשימה היומית לשתיים. החלק הראשון הוא פשוט יחסית, ותוכל להשלים אותו בקלות. החלק השני הוא מאתגר יותר, ואותו תוכל לעשות רק אם תרצה.

ביום הראשון להסדר החדש נתתי לו 10 תרגילים של חיבור בטור, ללא שבירת עשרת. הוא עשה קולות של התנגדות, אבל ביקשתי ממנו לתת בי אמון, והוא פתר את זה תוך 7 דקות בערך. הוא שמח על הכלי החדש הזה, שאפשר לו לפתור בקלות תרגילים מסובכים יחסית (למשל 72 ועוד 25).

משימת האתגר: למצוא את המשך הסדרה: 2,4,8,__,__,__, בשני אופנים שונים. בבוקר, כשרשמתי את הסדרה במחברת שלו, הוא הביט מעט ולא ניסה לפתור כלל. לא אמרתי לו כלום.

בערב, יפעת הראתה לו את המשימה שוב, וגילתה לו שהוא כבר פתר את הסדרה הזו פעם. הוא פתר בשיטה אחת (ועוד 2, ועוד 4, ועוד 2, ועוד 4...), אבל לא ניסה את הדרך השנייה, למרות הוא כבר עשה זאת בעבר (כפול 2, כפול 2...). אני הצלחתי לנשוך שפתיים ולא להתערב- המשימה שלי עכשיו היא להחזיר את האמון, ואם אמרתי שמשימת האתגר איננה חובה, אז היא איננה חובה!

עלי להמשיך וליצור משימות קלות, עד שאחוש שהוא איננו חושש יותר מהן. אדרש להרבה אורך רוח. בתרגול בחשבון, כמו בתרגול גופני, אני בדעה שהקביעות היא העיקר. יש לתרגל בקביעות, אפילו אם מדי פעם עושים רק מעט. מרגע שהתחלת לתרגל (ריצה, אופנים, חיבור בטור, כתיבה) אתה כבר נכנס ל"שוונג" ועל פי רוב גם תמשיך. ההרגל לעשות משימה כזו בכל יום יוצר את ההזדמנות ל"שוונג". לא נורא אם הוא לא יבוא בכל יום, אבל הוא יבוא לבטח.

שמתי לב ששני הבנים מאד חוששים מטעויות. יכול להיות שאנחנו מלחיצים אותם? השהות יחד, והלמידה יחד, היא מאד אינטנסיבית. בכיתה בבית הספר אפשר לברוח, להתחבא בצד, להעלם לכמה זמן. בבית אין לאן לברוח. אנחנו יודעים בדיוק מה הם יודעים, ובמה הם מתקשים. עלינו להיזהר עם האינטנסיביות הזו.

ורק שלא תבינו לא נכון, אנחנו לא כל היום בלמידה בית ספרית! לפעמים כל הסיפור לוקח פחות משעה ביום. הנה תמונה להמחשה (עלמה נשארה איתנו בבית, כי היה לה קצת חום, והכנו יחד ברכות לשנה החדשה).

יש לי תחושה שכשהשגרה תתבסס לה, נתמקד באתגרים אחרים.

שנה טובה לכולם!

 

סוף שבוע שני- מעצבים סוג של שגרה

בסך הכל, עד כאן, זו ברכה גדולה.
חשוב לי לשים את הדברים על הכתב, אז הנה הם, ללא סדר מוגדר, כפי שהם עולים לי בראש, בכנות גדולה ככל שאוכל להרשות לעצמי:

סדר יום (זהירות, מידע טכני למדי).
יש לנו סדר יום. זה הולך ככה בערך:
קמים בשבע וחצי, מתלבשים. לוקחים את עלמה לגן.
ספורט: בדרך כלל ממשיכים לפעילות ספורטיבית כמו סיבוב אופניים, טניס או כדורגל במגרש, או משהו דומה לזה. לעתים, כאשר נחה הרוח, נכנסים לבריכה. במקרה כזה לרוב הפעילות הספורטיבית תהיה אחרי המשימה היומית.
ארוחת בוקר: משתדלים להכין יחד, ולפנות יחד. במהלך ארוחת הבוקר מדברים על המשימה היומית.
משימה יומית: בשיטת הקבלנות. סיימתם- חופשיים. בכל מקרה אין טלויזיה או מחשב עד שעה 12.
על פי רוב אלעד לומד בכל יום שני צלילים (או חוזר על צלילים קודמים), ועושה תרגילים על "נחש המספרים". עד כה הוא למד 8 צלילים (קמץ\פתח וחיריק), ונהנה לעשות תרגילים עד 21. נרשמנו גם לאתר "גלים", ואלעד התאהב בו, עד שיפעת קטעה אותו אחרי שעתיים של פתירת תרגילים מול המחשב, ושלחה אותו לשחק עם חברים. במשך יומיים מתוך העשרה ימים האחרונים מצאנו זמן למשחק שחמט. אני חייב למצוא יותר זמן לזה.
עודד מתקדם בחוברת האנגלית שתי אותיות, ופועל עם כפולות של מספר (סיימנו עם שלוש ושש) על לוח המאה. לשמחתי הוא חזר לאהוב לקרוא. העברתי לו מבחן מיצ"ב של סוף כיתה ב', והוא פתר אותו בצורה טובה מאד. החלטנו שאין לו צורך באימוני כתיבה והבנת הנקרא של כיתה ב', אבל עדיין הוא זקוק לתרגול בכתיבה. הוא כתב מכתב לאלה (ילדה מן הכיתה שלי בשנה שעברה). אנחנו חושבים יחד כיצד לעודד אותו לקרוא ולכתוב עוד.
לא הצלחתי להתפנות ללמוד עם עודד תוים ונגינה. אנחנו חייבים למצוא לזה זמן.
בשעה 12 אני מתפנה להכין את הצהרון, והבנים ממשיכים במשימות אם הם רוצים, או עוזרים לי אם הם רוצים, או מעבירים את הזמן בכל דרך שנראית להם. למעשה אנחנו עושים "למידה בית ספרית" בין שעה לשלוש שעות ביום.
בשעה 13:35 מגיעים הילדים לצהרון שלנו, ומכאן זה ארוחת צהרים, משחק עם חברים, והמון חוגים: טניס (עודד, פעמיים בשבוע), קפואירה (עודד), תנועת נוער (עודד ואלעד), כדורסל (עודד ואלעד), וחוג מדעים לילדי חינוך ביתי (עודד ואלעד, ביום שלישי בבוקר, ברחובות).
כשיפעת חוזרת מן העבודה היא נהנית לשאול אותם על הלמידה היומית שלהם, ופעמים רבות מתרגלת עם אלעד קריאה וכתיבה עוד זמן מה.
לפני השינה, בערב, עודד קורא לעצמו סיפור. אתמול התחלתי לקרוא להם את ההוביט, וזה מאד מוצא חן בעיניהם.

(עלמה, ביתנו הקטנה, עוברת גם המון חוויות בימים אלה, אבל אני בוחר להתמקד בבלוג הזה בחינוך הביתי עם הבנים. עלמה, אני מתנצל מראש. מבטיח פיצוי ראוי בעתיד).

אבא ואמא לא מסכימים
יפעת ואני התנגשנו לא מעט בעקבות דעות שונות על העבודה מול הבנים. בלי ספק גם יפעת היתה רוצה לבלות איתם זמן רב יותר, ולא רק להעיר ולייעץ מרחוק, אבל גם היא חשה שהאווירה בתוך המשפחה עברה למקום שונה. אני מרגיש שאופי השיח שלי עם הבנים השתדרג.
נראה שהבחירה שלנו בחינוך ביתי שולחת להם מסר מאד חזק, שאנחנו נותנים את עצמנו בשבילם. לוקחים אחריות כוללת על החינוך שלהם, ומצליחים לשים אותו בעדיפות ראשונה.
אז על מה חילוקי הדעות: אני יותר זורם עם מה שיוצא, ויפעת מסודרת ומובנית יותר. חשוב לה מאד שלא נהפוך ל"פריקים" שהחינוך הביתי אצלם הוא חלק מ"דת" כללית שלעתים נוטה לחוסר תוכנית ורושם של אבדן כיוון מגובה באידיאולוגיה.
הויכוחים הללו לא ייעלמו לחלוטין, כנראה, אבל דומני שזה טוב לנו. טוב לנו שאנחנו מייצגים בתוך הדיון הפנימי שלנו את שני הקטבים.
בשבוע שעבר יפעת זימנה אותי לישיבה יומית, בכל ערב, לסיכום יום הלימודים ותכנון היום הבא. הישיבות הללו התגלו כרגעים של חסד. כהורים, זה נפלא לחוש שיש לנו גם את המידע הכולל על מצב הילדים, וגם את הזמן והאפשרות להתערב ולהתיחס אל הצרכים שלהם בתוך יום לכל היותר. אני נזכר איך בשנה שעברה, כשהייתי מחנך בכיתה ב', מהלך כזה של זיהוי צרכים, מציאת משבצת זמן לפגישה פרטנית וישיבה עם ההורים, ותיאום שעה פרטנית שבועית אחת קבועה (לרוב עם עוד כמה ילדים) היה דורש לעתים גם חודשים.

מהלך חינוכי במהלך יומיים.

דוגמא קטנה על לימוד קריאה: ראינו שאלעד הבין את הקטע של קמץ ופתח ("קו" או "קו וזנב"), אז אחרי 6 צלילים המשכנו לחיריק ("חי" ו"תי"). תרגלנו את זה לא מעט, ושמתי לב שזה עוד לא "תפס" אצלו. הצליל של החיריק עוד לא קופץ אצלו אוטומטית לראש. בישיבתנו בערב, יפעת הציעה כך: נעשה לאלעד שיעור מרוכז על חיריק. יש לנו כרטיסיות עם אותיות וניקוד מתחלף שקיבלנו משרית (תודה שרית!). ניתן לאלעד לשים "חיריק" בכל האותיות שהוא מכיר (שזה הרבה יותר מ8 הצלילים שהוא למד), ונעשה שעה מרוכזת של פעילות על כך: "קפוץ ל"חי"! "קפוץ ל"רי"! דרוך על השם של החבר שלי "שימי", והחברות שלי "תיקי", "גילי" ו"ציקי". ודרוך על מלים מצחיקות: "גיחי" למשל, ומה עם "ציצי"?, עכשיו נלך במעגל- אני קורא צליל, ואתה קורא צליל. עכשיו נכתוב קצת מזה גם במחברת.

זה מעט מן המעט- מקוה למצוא עוד זמן לכתוב. אני חייב לכתוב משהו על האינטנסיביות של העבודה של מורה מול שני תלמידים שהם גם הילדים שלו, ומה זה עושה לנו מבחינה רגשית. אני חייב לכתוב משהו על הנשימה ועל קצב העבודה שלנו יחד, על שימת גבולות, ועל זרימה.
אני גם חייב לשתף בכלים הפדגוגיים שפיתחנו יחד.
אבל זה מספיק לעכשיו