דוגמא אחת:
הארכנו את חופש הסוכות בעוד מספר ימים באילת, והנה הגיע לו שוב יום ראשון.
ישבתי עם הבנים, אכלנו ארוחת בוקר, ואני מתבונן בהם ורואה שהם קצת לחוצים ועצבניים.
הם קצת התקוטטו בבוקר, וגם גערתי בהם.
עודד פלט בשקט כמה הערות קטנות, ואלעד הגיב בלחץ על דברים שטותיים.
אני גלגלתי בראשי כל הזמן עם אילו משימות אבקש מהם להתמודד היום. התיישבנו יחד. היה רק 9 בבוקר.
נשמתי עמוק והתבוננתי בהם.
ואז פשוט שחררתי.
אמרתי להם לצאת החוצה. הם בחרו לעשות סיבוב באופניים. זה היה מאד חסר להם. בדיעבד, הם חשו מתח מן החזרה לשגרה, והם פירקו את המתח ברכיבה על אופניים.
הם חזרו אחרי כחצי שעה, ונכנסנו לסשן לימודים נלהב ויעיל.
דוגמא שניה:
נכנסנו למסע חקר נפלא בגאומטריה אחרי סשן קיפולי נייר נלהב (ועל כך אולי בפוסט אחר). עסקנו בפתרון שאלות על הדף הפתוח שממנו קיפלתי ציפור, ואחר כך פרסתי מחדש. כל אחד מהם התמודד עם זה ברמה שלו (כאמור, אולי ארחיב על כך בפוסט נפרד).
הצורה הדומיננטית שנוצרה בדף היא סוגים שונים של משולשים.
דיברנו על משולשים. על צלעות וקודקודים. ביקשתי מהם לצייר משולשים במחברות, והם התחילו- בהתחלה ביד חופשית, ואז רצו לדייק ועודד רץ והביא כל מיני סרגלים.
ביקשתי מהם לצייר לפחות שני סוגים שונים של משולשים, ולהסביר לי במה הם שונים. אלעד צייר משולש נמוך וגבוה. אחר כך משולש הפוך.
לקחתי סרגל בצורת משולש, הרמתי מול פניהם, והדגמתי להם שזה אותו המשולש, ולא משנה אם הוא הפוך, מסובב, או קרוב או רחוק (קטן או גדול). ביקשתי משולש שונה שהוא לא הפוך, מסובב או שונה רק בגודל.
היו לי כבר את כל התשובות בראש. רציתי להציג להם את המשולש ישר הזוית (ולשם כך להסביר מהי זוית), ואת שווה הצלעות, וכן הלאה.
ואז עצרתי.
התבוננתי בהם.
הם כל כך נהנו לצייר משולשים! פחוסים, קטנים, גדולים, צרים, רחבים. מדויקים וישרים עם סרגל. סתם כך ביד. אלעד התמודד והשתפר בטכניקה של החזקת הסרגל ביד אחת וציור קו מנקודה לנקודה ביד השניה.
ואז פשוט שחררתי
עצרתי את הסיווגים והמיונים, ודחיתי את זה לפעם אחרת, ופשוט נתתי להם להתנסות בעוד ועוד ציור משולשים בהנאה מרובה. לעודד זה נמאס באיזה שלב, וביקשתי ממנו לנסות ולצייר משולש שכל צלעותיו שוות (לא פשוט, מוזמנים לנסות).
וזהו.
בלי ניתוחים, ובלי לחץ להגיע למסקנה ידועה מראש.
יהיה לזה שפע של זמן בהמשך.
בינתיים- הם התיידדו עם המשולשים.
הארכנו את חופש הסוכות בעוד מספר ימים באילת, והנה הגיע לו שוב יום ראשון.
ישבתי עם הבנים, אכלנו ארוחת בוקר, ואני מתבונן בהם ורואה שהם קצת לחוצים ועצבניים.
הם קצת התקוטטו בבוקר, וגם גערתי בהם.
עודד פלט בשקט כמה הערות קטנות, ואלעד הגיב בלחץ על דברים שטותיים.
אני גלגלתי בראשי כל הזמן עם אילו משימות אבקש מהם להתמודד היום. התיישבנו יחד. היה רק 9 בבוקר.
נשמתי עמוק והתבוננתי בהם.
ואז פשוט שחררתי.
אמרתי להם לצאת החוצה. הם בחרו לעשות סיבוב באופניים. זה היה מאד חסר להם. בדיעבד, הם חשו מתח מן החזרה לשגרה, והם פירקו את המתח ברכיבה על אופניים.
הם חזרו אחרי כחצי שעה, ונכנסנו לסשן לימודים נלהב ויעיל.
דוגמא שניה:
נכנסנו למסע חקר נפלא בגאומטריה אחרי סשן קיפולי נייר נלהב (ועל כך אולי בפוסט אחר). עסקנו בפתרון שאלות על הדף הפתוח שממנו קיפלתי ציפור, ואחר כך פרסתי מחדש. כל אחד מהם התמודד עם זה ברמה שלו (כאמור, אולי ארחיב על כך בפוסט נפרד).
הצורה הדומיננטית שנוצרה בדף היא סוגים שונים של משולשים.
דיברנו על משולשים. על צלעות וקודקודים. ביקשתי מהם לצייר משולשים במחברות, והם התחילו- בהתחלה ביד חופשית, ואז רצו לדייק ועודד רץ והביא כל מיני סרגלים.
ביקשתי מהם לצייר לפחות שני סוגים שונים של משולשים, ולהסביר לי במה הם שונים. אלעד צייר משולש נמוך וגבוה. אחר כך משולש הפוך.
לקחתי סרגל בצורת משולש, הרמתי מול פניהם, והדגמתי להם שזה אותו המשולש, ולא משנה אם הוא הפוך, מסובב, או קרוב או רחוק (קטן או גדול). ביקשתי משולש שונה שהוא לא הפוך, מסובב או שונה רק בגודל.
היו לי כבר את כל התשובות בראש. רציתי להציג להם את המשולש ישר הזוית (ולשם כך להסביר מהי זוית), ואת שווה הצלעות, וכן הלאה.
ואז עצרתי.
התבוננתי בהם.
הם כל כך נהנו לצייר משולשים! פחוסים, קטנים, גדולים, צרים, רחבים. מדויקים וישרים עם סרגל. סתם כך ביד. אלעד התמודד והשתפר בטכניקה של החזקת הסרגל ביד אחת וציור קו מנקודה לנקודה ביד השניה.
ואז פשוט שחררתי
עצרתי את הסיווגים והמיונים, ודחיתי את זה לפעם אחרת, ופשוט נתתי להם להתנסות בעוד ועוד ציור משולשים בהנאה מרובה. לעודד זה נמאס באיזה שלב, וביקשתי ממנו לנסות ולצייר משולש שכל צלעותיו שוות (לא פשוט, מוזמנים לנסות).
וזהו.
בלי ניתוחים, ובלי לחץ להגיע למסקנה ידועה מראש.
יהיה לזה שפע של זמן בהמשך.
בינתיים- הם התיידדו עם המשולשים.
