הפעם אני רוצה לכתוב על פחדים וחששות. בעצם- על ההתמודדות עם פחדים וחששות.
אני מתכוון לפחדים וחששות מתחום מאד ספציפי: חופש וכפיה.
הפחד מכפיה הוא מובן בהחלט: רבים מאיתנו מפחדים ממערכת חינוכית כופה ולוחצת. אנחנו לא רוצים לחשוב על היום שבו נידרש לשלוח את ילדינו לכיתה גדולה בת יותר מ-30 ילדים, שם הם ייאלצו לשבת שעות רבות במערכת שרירותית של שעות והפסקות, ולימודים שהוכתבו מגבוה.
מאידך גם הפחד מחופש הוא לחלוטין רציונלי: הפחד הזה מודגם היטב במשל "ארגז החול" של אהרל'ה. למי שלא מכיר, ידידי אהרל'ה תיאר לנו כיצד ילדים מסוימים, בבית ספר דמוקרטי שהוא ראה (לא נזכיר שמות), יושבים עד גיל 12 ומשחקים כתינוקות בארגז החול, ופשוט אינם לומדים דבר.
מי מאיתנו לא שותף לשני הפחדים הללו? תחושתי היא שהורים רבים גם נוהגים, בפועל, מתוך הפחד. הם שולחים בסופו של דבר את ילדיהם למערכת הרגילה משום שהם פוחדים מן החופש, ומן הצליל הרדיקלי של פעולה מחוץ למיינסטרים (ואז יושבים בוועד ההורים, מקטרים וממררים למנהלת את החיים).
מן הצד השני יש הורים שמפחדים כל כך מן המערכת הרגילה (וקיצונית מאד כשלעצמה, יש להדגיש) עד שהם יוצרים את תמונת המראה המהופכת שלה: במקום סמכות כוללת הם משאירים את הכל בידיו של הילד. הורים כאלה נזעקים בבהלה כאשר מישהו מפריע לזרימה החופשית של המשחק בקוביות, ומציע לילד אפילו משהו תמים כמו לספור את הקוביות, או לבדוק מה הצבע שלהן. "למה אתה מתערב לו?" הן יתריסו, "מי קבע שדווקא המספר או הצבע הם התכונות החשובות, על חשבון כל השאר?".
אז מי הכי חשוב? הילד? ההורים? אולי המדינה? העם? התרבות? הקהילה? האנושות? כולם רוצים דריסת רגל בחינוך! למי עלינו להישמע?
אני חושב שכולנו נסכים שטבע הדברים הוא שככל שהאדם צעיר יותר, כך על הסביבה לתמוך בו יותר. אפילו הפשיסט הגרוע ביותר, שמאמין שמטרתו של הנער היא לגדול, להיות חייל ולמות למען המולדת, אפילו הוא יודע שלפני שיהיה חייל טוב חייב הנער להיות לאדם בעל יכולות, אחרת לא תפיק ממנו המדינה כל תועלת.
אז נקודת המוצא של כולם היא הילד עצמו. הילד הוא קודם כל של עצמו.
אבל הילד הוא גם של הוריו. נכון, אני ידוע שכולנו אלטרואיסטים קדושים, אבל בכל אחד מאתנו גם מקננת לה איזו תקווה קטנה שאם נביא ילדים נוכל לנו משפחה טובה וחמה, שתהיה שלנו ובדמותנו. אנחנו מביאים ילדים על מנת שזיקנתנו תיראה נעימה יותר.
הילד הוא גם של התרבות בה הוא גדל אותה מייצגים הוריו, וגם הקהילה שלו והעם שלו. כל אדם זקוק לתרבות, והמשפחה אינה יכולה לשאת על גבה את התרבות לבדה. המינימום לקיומה של תרבות פעילה הוא קהילה פעילה.
בין שלושת אלה אנחנו צריכים לתמרן: הילד, ההורים והקהילה.
במערכת הרגילה יש חוסר איזון משום שבה הקהילה (במובן הרחב) היא המרכז, על חשבון הילד, וההורים. במערכת פתוחה קיצונית הילד מצוי במרכז על חשבון כל השאר. במשפחות מסוימות העושות חינוך בבית הילד וההורים הם במרכז על חשבון הקהילה.
איך נשיג לנו איזון בריא יותר?
העניין העיקרי באיזון הזה איננו נעוץ בחינוך דווקא, אלא בשווי המשקל הקיים מחוץ לחינוך בין הילד, ההורים והקהילה. את האיזון הזה אנחנו חייבים להשיג קודם כל בחיים עצמם- בעיגונם הברור של זכויות הילד, בלקיחת אחריות גדולה יותר מצד ההורים, ובבנייתם של קהילות תרבות אמיתיות שתחלפנה את הניכור האורבני הנפוץ כל כך.
אבל בכל זאת, מה נעשה במערכת חינוכית?
אני מציע "הפרדת רשויות". כן כן, ממש "איזונים ובלמים" כמו בדמוקרטיות הגדולות.
ובתכל'ס: אני מציע תוכנית אישית לכל ילד, שתיבנה על ידי נציגים של שלושת "מרכזי הסמכות": הילד, ההורים והקהילה.
הילד
מאחר והילד צעיר ולא יכול לעמוד על זכויותיו, ואפילו לנסח את רצונותיו, יש למנות לו נציג. לא צריך להיבהל, אני לא רוצה לטעון שההורים לא ראויים לייצג את הילד שלהם, אבל בסביבה מקצועית נחוץ איש מקצוע. האדם הצודק ביותר ייקח לו עורך דין מקצועי על מנת להוכיח את צדקתו בבית משפט. כך גם כל ילד זכאי לייצוג מקצועי בפני מערכת החינוך שלו.
מה שאני מציע כאן הוא "חונך", או "מלווה אישי" שילך עם הילד יד ביד, יעריך את יכולותיו, יוודא שהוא מקבל את מה שמגיע לו, ויסייע לו להתאים לו תוכנית שמתאימה לו.
"חונך לימודים אישי" הוא תחום מקצוע עשיר ומגוון הכולל בתוכו הרבה ידע ופרקטיקה בפסיכולוגיה, חינוך ולמידה, חוקים וזכויות הילד ועוד. אני רואה בעיניי רוחי שיום יבוא ומקצוע כזה יילמד באוניברסיטה, אבל עד אז נצטרך למצוא בעצמנו את האנשים מתאימים ביותר לחנוך את התהליך הלימודי של ילדינו, ואפילו לבנות להם תהליך הכשרה והשתלמות מקצועיים.
ההורים
ההורים הם הסוכנים העיקריים של החינוך. כשהילד צעיר מאד ההורים הם החינוך כולו. הם המאפשרים חינוך ולמידה, הם יוצרים לכך את התנאים, מספקים את המשאבים, מפנים לכך את הזמן וקובעים את סדר העדיפויות.
כאשר הילד גדל גדלות יכולותיו, ואיתן גדלה גם האחריות שלו על הלמידה. ההורים צריכים לחוש באיזה מידה הילד יכול לקחת מהם אחריות וסמכות, ולתת לו לתפוס את מקומו "על חשבון" הסמכות והאחריות שלהם עליו. יחד עם זאת מעורבות ההורים היא נצחית, ואינה מסתיימת לעולם.
גם בתוך מערכת חינוך קהילתית ההורים הם המחנכים העיקריים. הם אלה שבונים את המערכת, מקיימים אותה, מלמדים בה ותומכים בה. כוחם של ההורים הוא הגדול ביותר משום שבלי הסכמתם לא ישתתף הילד בשום פעילות ובלי תמיכתם לא תהיה פעילות כלל.
אף איש מקצוע לא יכול לחנך או ללמד במקום ההורים. אין מי שיכול ללמד ערכי התנהגות במקום ההורים.
אין תחליף למעורבות הורית.
הקהילה
הקהילה היא מרכז הסמכות העיקרי בחינוך לחיי תרבות, ולערכים חברתיים. בלי הקהילה יכולים להיות חינוך ולמידה, אבל לא יכולה להיות מערכת חינוך, פעילויות משותפות, חגים ומסורות. הקהילה היא המקום בו אפשר לבנות דברים גדולים ומשמעותיים. הקהילה היא התשתית הרחבה שבה אפשר לפעול ולצמוח.
הקהילה היא מקום וולונטרי (לפחות להורים), ועל כן יש לה ערכים ועקרונות המאפיינים אותה, שחברי הקהילה הסכימו להם כשהצטרפו לקהילה. יחד עם זאת כוחה של הקהילה נובע אך ורק מהסכמת החברים לקחת בה חלק.
מאחר ומערכת חינוכית היא יציר כפיה של הקהילה, היא תיבנה ברוחה של הקהילה שיצרה אותה מבחינת צורה ותוכן.
ערכים בהם מאמינה הקהילה יבואו לידי בטוי בעיקר בצורה של מערכת החינוך. קהילה ליברלית תקים לעצמה מערכת פתוחה וחופשית. קהילה לכידה ומשפחתית תקים לעצמה מערכת הדומה למשפחה. קהילה הממוקדת סביב רעיון אחד תבנה מערכת סביב אותו הרעיון. באופן זה למעשה מחויב התלמיד הלוקח חלק במערכת החינוכית לפעול ברוח ערכי הקהילה.
חוץ מערכים יכולה הקהילה לשים דגשים על נושאי תוכן ופעילות ספציפיים החשובים לה (למשל חקלאות בקהילה חקלאית). נושאי תוכן אלה יקבלו את המשאבים הקהילתיים יותר מאשר נושאים אחרים. נושאים אלה יועמדו בדגש מיוחד לבחירתו של התלמיד והוריו. באי כוחה של הקהילה של הקהילה במערכת החינוכית יגידו לילד ולהוריו, במילים ובמעשים: "אלו הם נושאים טובים וחשובים אותם כדאי לכם ללמוד".
לא המצאתי שום דבר לגמרי חדש כאן. מנחים אישיים כבר קיימים בבתי ספר דמוקרטיים. קהילות חזקות יש במקומות רבים, וגם הורים שלוקחים חלק עיקרי בלמידת ילדיהם ישנם לא מעט.רק השילוב המאוזן הוא נדיר כל כך! רק "הפרדת רשויות" ותחרות הוגנת בינן תוכל להניב הרמוניה פרקטית.
אני מתכוון לפחדים וחששות מתחום מאד ספציפי: חופש וכפיה.
הפחד מכפיה הוא מובן בהחלט: רבים מאיתנו מפחדים ממערכת חינוכית כופה ולוחצת. אנחנו לא רוצים לחשוב על היום שבו נידרש לשלוח את ילדינו לכיתה גדולה בת יותר מ-30 ילדים, שם הם ייאלצו לשבת שעות רבות במערכת שרירותית של שעות והפסקות, ולימודים שהוכתבו מגבוה.
מאידך גם הפחד מחופש הוא לחלוטין רציונלי: הפחד הזה מודגם היטב במשל "ארגז החול" של אהרל'ה. למי שלא מכיר, ידידי אהרל'ה תיאר לנו כיצד ילדים מסוימים, בבית ספר דמוקרטי שהוא ראה (לא נזכיר שמות), יושבים עד גיל 12 ומשחקים כתינוקות בארגז החול, ופשוט אינם לומדים דבר.
מי מאיתנו לא שותף לשני הפחדים הללו? תחושתי היא שהורים רבים גם נוהגים, בפועל, מתוך הפחד. הם שולחים בסופו של דבר את ילדיהם למערכת הרגילה משום שהם פוחדים מן החופש, ומן הצליל הרדיקלי של פעולה מחוץ למיינסטרים (ואז יושבים בוועד ההורים, מקטרים וממררים למנהלת את החיים).
מן הצד השני יש הורים שמפחדים כל כך מן המערכת הרגילה (וקיצונית מאד כשלעצמה, יש להדגיש) עד שהם יוצרים את תמונת המראה המהופכת שלה: במקום סמכות כוללת הם משאירים את הכל בידיו של הילד. הורים כאלה נזעקים בבהלה כאשר מישהו מפריע לזרימה החופשית של המשחק בקוביות, ומציע לילד אפילו משהו תמים כמו לספור את הקוביות, או לבדוק מה הצבע שלהן. "למה אתה מתערב לו?" הן יתריסו, "מי קבע שדווקא המספר או הצבע הם התכונות החשובות, על חשבון כל השאר?".
אז מי הכי חשוב? הילד? ההורים? אולי המדינה? העם? התרבות? הקהילה? האנושות? כולם רוצים דריסת רגל בחינוך! למי עלינו להישמע?
אני חושב שכולנו נסכים שטבע הדברים הוא שככל שהאדם צעיר יותר, כך על הסביבה לתמוך בו יותר. אפילו הפשיסט הגרוע ביותר, שמאמין שמטרתו של הנער היא לגדול, להיות חייל ולמות למען המולדת, אפילו הוא יודע שלפני שיהיה חייל טוב חייב הנער להיות לאדם בעל יכולות, אחרת לא תפיק ממנו המדינה כל תועלת.
אז נקודת המוצא של כולם היא הילד עצמו. הילד הוא קודם כל של עצמו.
אבל הילד הוא גם של הוריו. נכון, אני ידוע שכולנו אלטרואיסטים קדושים, אבל בכל אחד מאתנו גם מקננת לה איזו תקווה קטנה שאם נביא ילדים נוכל לנו משפחה טובה וחמה, שתהיה שלנו ובדמותנו. אנחנו מביאים ילדים על מנת שזיקנתנו תיראה נעימה יותר.
הילד הוא גם של התרבות בה הוא גדל אותה מייצגים הוריו, וגם הקהילה שלו והעם שלו. כל אדם זקוק לתרבות, והמשפחה אינה יכולה לשאת על גבה את התרבות לבדה. המינימום לקיומה של תרבות פעילה הוא קהילה פעילה.
בין שלושת אלה אנחנו צריכים לתמרן: הילד, ההורים והקהילה.
במערכת הרגילה יש חוסר איזון משום שבה הקהילה (במובן הרחב) היא המרכז, על חשבון הילד, וההורים. במערכת פתוחה קיצונית הילד מצוי במרכז על חשבון כל השאר. במשפחות מסוימות העושות חינוך בבית הילד וההורים הם במרכז על חשבון הקהילה.
איך נשיג לנו איזון בריא יותר?
העניין העיקרי באיזון הזה איננו נעוץ בחינוך דווקא, אלא בשווי המשקל הקיים מחוץ לחינוך בין הילד, ההורים והקהילה. את האיזון הזה אנחנו חייבים להשיג קודם כל בחיים עצמם- בעיגונם הברור של זכויות הילד, בלקיחת אחריות גדולה יותר מצד ההורים, ובבנייתם של קהילות תרבות אמיתיות שתחלפנה את הניכור האורבני הנפוץ כל כך.
אבל בכל זאת, מה נעשה במערכת חינוכית?
אני מציע "הפרדת רשויות". כן כן, ממש "איזונים ובלמים" כמו בדמוקרטיות הגדולות.
ובתכל'ס: אני מציע תוכנית אישית לכל ילד, שתיבנה על ידי נציגים של שלושת "מרכזי הסמכות": הילד, ההורים והקהילה.
הילד
מאחר והילד צעיר ולא יכול לעמוד על זכויותיו, ואפילו לנסח את רצונותיו, יש למנות לו נציג. לא צריך להיבהל, אני לא רוצה לטעון שההורים לא ראויים לייצג את הילד שלהם, אבל בסביבה מקצועית נחוץ איש מקצוע. האדם הצודק ביותר ייקח לו עורך דין מקצועי על מנת להוכיח את צדקתו בבית משפט. כך גם כל ילד זכאי לייצוג מקצועי בפני מערכת החינוך שלו.
מה שאני מציע כאן הוא "חונך", או "מלווה אישי" שילך עם הילד יד ביד, יעריך את יכולותיו, יוודא שהוא מקבל את מה שמגיע לו, ויסייע לו להתאים לו תוכנית שמתאימה לו.
"חונך לימודים אישי" הוא תחום מקצוע עשיר ומגוון הכולל בתוכו הרבה ידע ופרקטיקה בפסיכולוגיה, חינוך ולמידה, חוקים וזכויות הילד ועוד. אני רואה בעיניי רוחי שיום יבוא ומקצוע כזה יילמד באוניברסיטה, אבל עד אז נצטרך למצוא בעצמנו את האנשים מתאימים ביותר לחנוך את התהליך הלימודי של ילדינו, ואפילו לבנות להם תהליך הכשרה והשתלמות מקצועיים.
ההורים
ההורים הם הסוכנים העיקריים של החינוך. כשהילד צעיר מאד ההורים הם החינוך כולו. הם המאפשרים חינוך ולמידה, הם יוצרים לכך את התנאים, מספקים את המשאבים, מפנים לכך את הזמן וקובעים את סדר העדיפויות.
כאשר הילד גדל גדלות יכולותיו, ואיתן גדלה גם האחריות שלו על הלמידה. ההורים צריכים לחוש באיזה מידה הילד יכול לקחת מהם אחריות וסמכות, ולתת לו לתפוס את מקומו "על חשבון" הסמכות והאחריות שלהם עליו. יחד עם זאת מעורבות ההורים היא נצחית, ואינה מסתיימת לעולם.
גם בתוך מערכת חינוך קהילתית ההורים הם המחנכים העיקריים. הם אלה שבונים את המערכת, מקיימים אותה, מלמדים בה ותומכים בה. כוחם של ההורים הוא הגדול ביותר משום שבלי הסכמתם לא ישתתף הילד בשום פעילות ובלי תמיכתם לא תהיה פעילות כלל.
אף איש מקצוע לא יכול לחנך או ללמד במקום ההורים. אין מי שיכול ללמד ערכי התנהגות במקום ההורים.
אין תחליף למעורבות הורית.
הקהילה
הקהילה היא מרכז הסמכות העיקרי בחינוך לחיי תרבות, ולערכים חברתיים. בלי הקהילה יכולים להיות חינוך ולמידה, אבל לא יכולה להיות מערכת חינוך, פעילויות משותפות, חגים ומסורות. הקהילה היא המקום בו אפשר לבנות דברים גדולים ומשמעותיים. הקהילה היא התשתית הרחבה שבה אפשר לפעול ולצמוח.
הקהילה היא מקום וולונטרי (לפחות להורים), ועל כן יש לה ערכים ועקרונות המאפיינים אותה, שחברי הקהילה הסכימו להם כשהצטרפו לקהילה. יחד עם זאת כוחה של הקהילה נובע אך ורק מהסכמת החברים לקחת בה חלק.
מאחר ומערכת חינוכית היא יציר כפיה של הקהילה, היא תיבנה ברוחה של הקהילה שיצרה אותה מבחינת צורה ותוכן.
ערכים בהם מאמינה הקהילה יבואו לידי בטוי בעיקר בצורה של מערכת החינוך. קהילה ליברלית תקים לעצמה מערכת פתוחה וחופשית. קהילה לכידה ומשפחתית תקים לעצמה מערכת הדומה למשפחה. קהילה הממוקדת סביב רעיון אחד תבנה מערכת סביב אותו הרעיון. באופן זה למעשה מחויב התלמיד הלוקח חלק במערכת החינוכית לפעול ברוח ערכי הקהילה.
חוץ מערכים יכולה הקהילה לשים דגשים על נושאי תוכן ופעילות ספציפיים החשובים לה (למשל חקלאות בקהילה חקלאית). נושאי תוכן אלה יקבלו את המשאבים הקהילתיים יותר מאשר נושאים אחרים. נושאים אלה יועמדו בדגש מיוחד לבחירתו של התלמיד והוריו. באי כוחה של הקהילה של הקהילה במערכת החינוכית יגידו לילד ולהוריו, במילים ובמעשים: "אלו הם נושאים טובים וחשובים אותם כדאי לכם ללמוד".
לא המצאתי שום דבר לגמרי חדש כאן. מנחים אישיים כבר קיימים בבתי ספר דמוקרטיים. קהילות חזקות יש במקומות רבים, וגם הורים שלוקחים חלק עיקרי בלמידת ילדיהם ישנם לא מעט.רק השילוב המאוזן הוא נדיר כל כך! רק "הפרדת רשויות" ותחרות הוגנת בינן תוכל להניב הרמוניה פרקטית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה