התפתחות, אבחנה והכוונה

הנה עוד משהו על הכוונת ילדים למטרות שנראות לנו ראויות באופן כללי, או מתאימות להם אישית:

תינוק בן יומו כמעט ולא עושה בחירות כלל.
אדם בוגר חייב להכריע בכל רגע ורגע (לפחות האדם הרצוי בעיניי).
מה קורה בתווך? ישנם עניינים העוברים באופן הדרגתי וטבעי מרשות הוריו אל רשותו של הילד לפי קצב ההתפתחות שלו: בחירת המזון שהוא אוכל, המרחק אליו מותר לו ללכת, האביזרים והמכשירים אותם מותר לו להפעיל, וכן הלאה. יש בזה היגיון- הילד מתפתח לאט, ובהדרגה מרחיב את יכולותיו. עם הרחבת היכולות גדל גם תחום האחריות הנדרשת ממנו ומוטלת עליו. כאשר הוא מוכיח את אחריותו הוא יכול להתקדם ולזכות באחריות נוספת, לפי גדילת יכולותיו.
אפשר להסתכל על זה מן הפרספקטיבה של עוצמת הרצון: הילד מתפתח ממצב חלש למצב חזק. ממצב בו הוא בקושי יכול לממש רצונות חייתיים ראשוניים ומוגבלים, למצב בו הוא יכול להמריא ולהצליח להגשים מטרות נשגבות. זו התפתחות שלעולם לא נגמרת.
עוצמת היכולת ועוצמת הרצון גדלות שלובות ידיים. ככל שאני מבין יותר ויכול יותר כך אני מוכשר יותר לרצות, לסמן מטרות ולהשיגן, ולמעשה אני טוב יותר במשימת החיים של כולנו- ליצור את מי שאני.
בבית ספר ראוי, לדעתי, להמשיך את אותו המודל ההתפתחותי גם בתחום האקדמי והרוחני. למה הכוונה? לעקוב באופן אישי אחר כל ילד, ולהעריך את כוחותיו ויכולותיו, מסוגלותו ועוצמת רצונו. אז, כאשר אנו מעריכים שיכולותיו של הילד גדלו, להעניק לו אחריות ההולמת את יכולותיו. עיקרון זה מתאים במיוחד כאשר מדובר על האחריות החשובה מכולן (לפחות אצל ילדים זה כך): האחריות על עצמך.
מה זה אומר תכל'ס? שילד צעיר שלצורך העניין חסר יכולות אקדמיות, לא יכול לקבל אחריות על בחירה של תחומי לימוד. צריך להגיש לו אותן לשם התנסות. ילד צעיר שלצורך העניין חסר הכרה מספקת של עצמו, לא יכול לקבל אחריות על הערכת המסוגלות שלו להצליח בתחום לימוד מסוים. אבל כאשר הילד מפתח יכולת והבנה, מגיע הזמן להעביר לו בהדרגה גם יותר ויותר אחריות על בחירת הכיוון שלו. יש אנשים שיודעים מגיל צעיר מאוד מה הם רוצים מעצמם. יש כאלה שעוד עובדים על זה בגיל 30. כל אחד והקצב שלו.
למעשה, חלק עיקרי מעבודתו של מחנך צריכה להיות אבחנתית.
ומה קורה במערכת הרגילה? לוקחים את האדם השלם, ועושים לו ניתוח הפרדה. מפרידים בין שני חלקי היצור האנושי: הרצון והיכולת. את היכולת מטפחים עד למקסימום, לפי מיטב הבנתה, משאביה וכוחותיה המערכת, אולם בצד היכולות הרצות מהר קדימה נותר הרצון פיסח מאחור. הילד חייב להתאים את עצמו, ולבחור בחירות מועטות שגם הן למראית עין בלבד. טיפוח הרצון מופקר, ואפילו ניזוק, בעיקר בתחום החשוב ביותר של הרצון- עיצובו של מי שאני. מערכת החינוך פשוט מתחמקת מן השאלה. בורחת מאחריות.
אגב, מערכת החינוך יודעת היטב מה היא עושה, כי הרי זהו הבוגר האידיאלי שלה: אדם רב יכולות שמחפש איזה מבוגר אחראי שיגיד לו\יפקד עליו\יצווה עליו\ינחה אותו\יורה לו מה לעשות איתן. אדם חסר כיוון משלו הוא "איש מערכת" קלאסי. הוא ישתלב היטב בכל תפקיד.

להחליט הכל עבור הילד זו דרך אחת להתחמק מלהתמודד עם שאלת טיפוח הרצון.
לתת לילד להחליט הכל זו דרך שניה לעשות בדיוק את אותו הדבר.אני מציע להתמודד עם השאלה הזו. זו אולי הסיבה שהתשובות שלי תמיד רק מסבכות יותר העניינים. אין פתרונות פשוטים, אבל חשוב לי להדגיש רק זאת: הבחירה במערכת החינוך הרגילה איננה בחירה בדרך האמצע השקולה. היא בחירה קיצונית ממש.