הבלוג של יוסי המורה

הבלוג של יוסי המורה

יום ראשון, 29 בדצמבר 2013

אני יהודי ממדינת יהודה

ישבתי עם משפחה בלימוד לקראת טקס בר מצווה חילוני, וראיתי שוב את מה שראיתי אין ספור פעמים במפגש עם בני נוער חילונים, (ולא רק בני נוער): הם יודעים לדקלם שיהדות היא לא רק דת אלא גם לאום, אבל הם לא באמת מאמינים לזה.
כשהנחתי על השולחן חפצים שונים, כמו מגילת העצמאות, כומתה, תנ"ך, תפילין, ספר של עמוס עוז, דיסק של "היהודים", הם מיד מיינו אותם לפי (בלשונם שלהם)- חפצים "יהודים" (תפילין, תנ"ך), וחפצים ישראלים.
ושוב, כשביקשתי מהם לצרף עוד חפצים יהודים לשולחן, הם הביאו: חנוכיה, פמוטים, סידור.
כששאלתי אותם האם יום העצמאות הוא חג יהודי, התשובה האוטומטית שלהם היתה: "לא!".
"אם זה יהדות" אמרתי והצבעתי על החפצים הדתיים שעל השולחן, "ואתם אינכם דתיים, אתם בעצם מעידים על עצמכם שאתם לא יהודים!".
כן, אני מודה שהייתי קצת אגרסיבי. אבל זה למטרה טובה.
זה חוזר בדרכים שונות. שוב ושוב חילונים מעידים בדרך השימוש שלהם במילים, שהם בעצם חושבים שיהדות היא דת. אפילו הם תלמידים מצטיינים בשיעורי אזרחות ויודעים לספר שהיא גם לאום. אפילו אם הם יודעים שכאנשים לא דתיים היהדות שלהם היא רק, או בעיקר לאום, ובלעדי הלאומיות היהודית שלהם לא נשארת להם יהדות כלל.
ואז ירד לי האסימון. או באלגוריה עכשווית יותר- ירד לי הקובץ.

זה הכל בעיה במלים, אולי הכל היה אחרת אם היינו תושביה של מדינת יהודה. תחשבו על זה.
אולי ממציא הישראליות?

אנחנו לא רגילים לחשוב שיהדות היא לאום, בגלל שבן גוריון המציאו למדינת הלאום היהודי שם מחודש: "ישראל", ובלוגיקה הפנימית של השימוש שלנו בשפה, איתה נולד מיד הלאום הישראלי, שגדל וניסה מאז למצוא לו מקום וחיים משלו (למרות שבית המשפט פסק לאחרונה שאין דבר כזה).
תארו לעצמכם שהם היו בוחרים לומר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת יהודה!" (מחיאות כפיים).
זה לא כל כך מוזר. למעשה זה הגיוני- זה היה השם האחרון של המדינה בימי החשמונאים, ושמה של האזור בפי הפרסים לפני כן, והרומאים אחרי כן. הביטוי "יהודי" מופיע בכמה מקומות מאוחרים יחסית בתנ"ך, והמפורסם שבהם הוא בכינוי "מרדכי היהודי" במגילת אסתר. פירושו הוא: "זה שבא מיהודה", כמו שאנו מכנים היום אנשים בשם "רוסי" או "פולני" או "אתיופי".
בקיצור- מקומם של היהודים הוא ביהודה.
תחשבו כמה פשוטים יותר היו חייהם של החילונים כאן. אין יותר וויכוחים בתנועת הנוער בשאלה: "מה אני יותר, יהודי או ישראלי?". תנסו את זה רגע, ותראו שזה די טפשי להתווכח על "מה אני יותר, יהודי או... יהודי!".
היה ברור לחלוטין שכל מה שנעשה כאן הוא יצירה יהודית. שהמדינה היא פרויקט יהודי- במובן של העם היהודי. ידיעות אחרונות, מעריב, הארץ היו פשוט עיתונים יהודיים. אשכול נבו היה נחשב, בדיוק כמו ג'ונתן ספרן פוייר, לסופר יהודי.
קבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב, למשל, היתה בפשטות- קבוצה יהודית. הכל יהודי!
טיעון העגלה המלאה והריקה היה נראה אז חסר מובן (והוא אכן כזה), כי היה ברור שכל היצירה העצומה בהיקפה שנוצרה כאן בספרות, אומנות פלסטית, טכנולוגיה, ספורט, קולנוע, ועוד ועוד- היא כולה יצירה יהודית. היצירה הדתית היתה מקבלת בלית ברירה את מקומה כענף קטן וייחודי בתוך ים היצירה היהודית העכשווית.
ויותר מזה- המלים היו חוזרות לשימושן הרגיל. במקום לבקש תקציב ל"תגבור לימודי יהדות" בבית הספר, או "סמינרים לזהות יהודית" בצבא, היו היוזמים של ניסיונות מיסיונריים אלו להציג את מטרתם כפי שהיא: "תגבור לימודי דת" בבתי הספר, או סמינרים לזהות דתית" בצבא. הבלבול במונחים מקל על המיסיונרים הדתיים. תמיד זה היה כך.
ועוד יותר מזה- תארו לכם שהשינוי הזה יאפשר לנו, החילונים, לנכס לנו בחזרה את המילה "יהודי"! שערו בנפשכם שהמילה "יהודי" היתה הופכת לשגורה יותר ויותר בתיאור שייכות לעם, ואפילו אזרחות במדינה, בהקשרים חילוניים לגמרי.
אתם מתארים לכם פעולה בתנועת הנוער תחת הכותרת: "מה אני יותר, יהודי או דתי?" אני מתמלא עונג רק מהמחשבה.

ואפילו לא התחלתי לתאר מה זה יעשה לאזרחי המדינה הלא יהודים- וזה גם מעניין, אבל אולי לפעם אחרת.
רק טוב
יוסי



יום שלישי, 10 בדצמבר 2013

בדיוק כשחשבתי שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים

בסוף שנתנו הראשונה בחינוך הביתי נכנסנו לרוטינה נעימה, והרגשתי אפילו שאנחנו מתחילים לדעת מה לכל הרוחות אנחנו עושים, ואין צריך לעשות חינוך ביתי.
והנה, התחילה השנה השניה, ואנחנו מתערבבים מחדש.
אולי יותר נכון להגיד את זה כך: כשאני מנסה, מתוך בטחון יתר, ללמד איך שנראה לי, או איך שנח לי, באים הילדים ומזכירים לי מדוע עקרונות ההוראה והלמידה אינם משהו שכדאי לשכוח אותו.
הם מזכירים לי שהלימוד צריך להיות חוויתי ומשחקי. הם מזכירים לי שהוא צריך להיות משמעותי. הם מזכירים לי שההתנסויות צריכות להיות הדרגתיות, ולא להלחיץ בקפיצות גדולות מדי.
לאט לאט הולך לוח הימים על המקרר שלנו ומתמלא במשימות קבועות, בעיקר לעודד. עודד אוהב סדר, ורוצה לדעת מראש. גם השנה אין לנו מערכת שעות, אלא מערכת משימות יומית. עודד ואלעד כותבים מדי יום בעצמם את הדף שלהם, המתחיל בתאריך העברי והלועזי, ממשיך בכותרת "משימות לעודד" או "משימות לאלעד", וממשיך ברשימת תיוג בסגנון:

  • ספורט
  • משחק חשבון
  • אנגלית
מלבד החשבון, העברית והאנגלית, הנוכחים כמעט בכל יום, יש לנו נושאים קבועים שבועיים:
בכל יום ראשון אנו מכירים זמר\ת ויוצר ידוע מן העולם ומן הארץ.
לאט לאט דלת הארון מתמלאת בהם.
בכל יום שני עודד יוצר לנו משחק חשבוני. לעתים אלעד משחק אותו איתנו יחד.
בכל יום רביעי אנו יוצאים לטיול ברגל או באופניים. טווח ההליכה והרכיבה שלנו עולה בהתמדה, ואני שמח לגלות שככל שאנו מטיילים יותר נשאר לנו יותר לגלות. לפני שבועיים צעדנו ברגל עד מערות חזן, כשלושה וחצי קילומטרים בכל כיוון, ועוד הספקנו לזחול ולחקור אותן! אני שמח לגלות שהבנים מתחזקים גופנית וגם נפשית.
בכל יום חמישי יש לנו שיחה היסטורית, בה אנו קוראים מעט מן הספר "ההיסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים" (ברוח אחד השירים בסרט "מרי פופינס" הם מכנים את הזמן הזה: "שיחה הסטורית אז נשיר שירה פולקלורית"). על פי רוב מצטרפת לקריאה גם צפייה בסרט או שניים של "בריינפופ". לאחרונה הקדשנו זמן רב לאימפריה הרומית. 
חשוב מאד: בכל יום ויום יש לנו פעילות גופנית כלשהי: פעמיים בשבוע תרגול כח, פעם טניס, פעם ספורט לבחירתם (למשל טניס שולחן או כדורעף) ופעם טיול.
בימי שישי נוסף לנו חוג רישום (אומנות) אצל שכנתנו המוכשרת בשמת.
גם בעברית, אנגלית וחשבון קורים דברים מעניינים, אבל מספיק להפעם.
בסך הכל, אני שמח.