הבלוג של יוסי המורה

הבלוג של יוסי המורה

יום ראשון, 3 בינואר 2016

לגעת באדם שמולך

לגעת באדם שמולך


בספר הילדים "ג'ים ונהג הקטר" של מיכאל אנדה שואל ראש השרים של קיסר סין את גיבורי הסיפור, ג'ים ולוקאס, אם יש בידם תעודת זהות. הם עונים שלא, והוא טוען שלפיכך הם אינם יכולים להוכיח שהם קיימים בכלל, ולכן אינו יכול לאפשר להם לראות את הקיסר. לוקאס טוען (אני מצטט מן הזיכרון): "הרי אנחנו עומדים כאן ומדברים, ולכן אינך יכול לטעון שאיננו קיימים". "את זה", אומר ראש השרים "יכול להגיד כל אחד. זאת אינה הוכחה שאתה קיים, לפחות לא באופן רשמי".
הרגע הזה, שבו אתה מדבר עם אדם אחר, ונפשך נוגעת בנפשו, הוא רגע בלתי סביר לגמרי. הרי מה יצא ממני? כמה מלים, שהן אוסף של צלילים המייצגים סמלים, שנקלטו אצלו (אולי) על בסיס הנחה (בלתי מבוססת) שיש לנו מספיק מצע תרבותי משותף (מה זה בכלל?) שיאפשר למשהו מופשט כמו "הכוונה שלי" (אל תתחילו בכלל לנסות לפענח את זה) להיות "מובן" (אוי א-ברוך) אצל האדם השני, ובאופן כזה ששנינו נסכים על כך שזה מה שקרה. אין סיכוי שזה יתרחש. לפחות לא באופן רשמי.
אבל הנה, זה יסוד היסודות של עבודת המורה. הוא שם, והוא נוכח, והוא לב העניין.
בלעדיו אין חינוך, אלא זרות, ניכור, זיוף, עבודה בעיניים, משחק בכאילו, אבל עדיין ברוב רובן של ההכשרות למורים אין לו זכר.
זהו רגע בלתי סביר במובן זה שלא ניתן לכמת אותו, למדוד אותו. לא ניתן להסביר אותו. לא ניתן לאלץ אותו או לצפות אותו, אלא רק להזמין אותו.
להגיע לנפש. לגעת ברגע משותף של חיים אמיתיים, שפועם בשנינו עכשיו. (אפשרי בכלל? הראש אומר שלא, אבל הנה, זה כן!)
אני מנסה לשים את האצבע על הנקודה הזאת. הרגע בו אתה מדבר, והילד יוצא מתוך הקונכיה שלו ופתאום ברור שאתה והוא מבינים זה את זה. מאה סיבובים, והכנות, וניסיונות לבוא מכאן ומכאן, ריקוד של הליכה אחורה וקדימה. נגיעה וחזרה, קבלה ונתינה, והנה פתאום נפתח שער מבפנים, ואתה זוכה לכמה שניות של הדבר עצמו.
של מבט שאומר: קלטת אותי. חיבור של שני בני אדם.
זה קורה בכל מני דרכים.
יש ששני אנשים סובבים בעולם פתוחים לקשב אנושי, והם מתחברים מיד.
יש ילדים רבים כאלה, שנותנים אמון מיד. שמחפשים את הקשר האמיתי עם האדם שמולם, ונותנים את עצמם ללא קושי.
יש ילדים החסומים בחומות גבוהות שנבנו בגלל כאב גדול, ואכזבה ממבוגרים. נפשם כמו ציפור המרפרפת מאחורי חומה גבוהה. חסומה מן העולם. לעתים בונה לעצמה עולם חלופי מאחורי החומה, או חלונות הצצה בטוחים שרק מהם מותר להסתכל.
ויש מקרה שאדם מנוסה מוכן לחכות בשקט, בריכוז והקשבה ככל הוא יכול. שם את כל אלף ההסחות שלו בצד, משהה את הפיתוי להטיף, להורות, להנחות, לקבוע בעצמו. עד שנפש הצפור המרפרפת הילדית שמולו באה פתאום ונוחתת על כתפו. לרגע יש להם חיבור.
רגע כזה יכול להיות להרף עין, והוא הרגע שממנו יצמח מן הילד האמון שהוא הבסיס לכל עבודה שתהיה בינם בעתיד.
רגע כזה היה לי השבוע. רגע שבא נכון.
זה התחיל מזה שהבהרתי שאני לא המערכת שהוא חושש ממנה, אבל זה לא הספיק.
אחר כך המחשתי לו עד כמה אני מתנגד למערכת הזו, ואז הוא היה מוכן להקשיב.
אבל רק כאשר הוא חשף את חולשתו, יכולתי לזעוק איתו יחד.
ורק כשאני חשפתי את חולשתי, התאפשר החיבור.
ילד הסגור מאחורי חומות שבנה לעצמו מגן על עצמו מכל מה שאינו אנושי. הוא שבע הבטחות ואכזבות מכל המבוגרים שהבטיחו לו חיבור אנושי אמיתי, חיוך מזויף, אמפתיה שלא לשמה, לצורך יעילות המערכת. מורים שחייכו אליו כמו מוכרים בתחנת דלק: "תודה שקנית פז". מנהלי בתי ספר שמכרו לו קירבה וליטוף על הראש ואמירת "ילד טוב", כדי לקבל ממנו את מה שבאמת חיוני עבורם: שקט במסדרונות, סדר בכיתות. אחר כך הם אפילו לא זכרו את שמו.
הטרגדיה שלו היא שבכך הוא חוסם את עצמו מן המזויף והלא אנושי הוא חוסם את עצמו גם מן האנושי.
ובעצם מה הוא צריך? שהמסגרת הזו תישבר, והוא יוכל לסמוך שוב על בני האדם שמולם.

ומה עושה המערכת? המערכת בטוחה שהיא התרופה, לא המחלה. היא לוקחת את הילדים הללו מאד ברצינות, ונותנת להם עוד ועוד מסגרת.

יום ראשון, 24 באוגוסט 2014

שבועת החונך- הצעה לניסוח בסיס לגאווה ויושרה פרופרסיונלית.

שבועת היפוקרטס תפסה לא רע לאורך יותר מאלפיים השנה האחרונות.
היו לה כמה וורסיות, מסתבר. חלק המתכנים שבה, כמו הפנייה לאלים, או ההבטחה לממן את המורים שלך ובני משפחתם, הפכו למעט פחות רלוונטיים.
אבל העיקר נשאר: להציל חיים, להמנע מלהזיק. לסייע לכל אדם חולה, בכל מקום וזמן. לשמור על כבודו וסודותיו. לנהוג במקצועיות ומוסריות.
זו אינה התחייבות משפטית, אבל יש לה כח רב. אולי דווקא משום שהיא אינה משפטית. היא מסדרת את העולם הרוחני והאתי של העוסקים באחד המקומות הקדושים ביותר, מן הבחינה החילונית של "קדושים"- הצלת ושימור החיים.
היא אומרת כך: כשאתה עוסק בהצלת חיים, זה מה שנדרש ממך. זה קודם כל ייעוד והתמסרות. להיות רופא פירושו לעדכן את הזהות האישית העמוקה ביותר שלך. לא פחות.
יש עוד כמה מקצועות טוטאליים כאלה. את כולם מאפיין עיקרון יסודי אחד: הם ממוקדים במטרה שאינה טובתך שלך (במובן הפשוט והצר של "טובתך שלך"). לא מצטרפים אליהם בשביל כסף. הם מאופיינים בהקרבה אישית.
כך כל מקצועות ההצלה (כבאים, שוטרים), ובמובן אחר גם חיילים. ואני לא מתכוון להעליב- כמעט בכל מקצוע שאינו מושחת לחלוטין ניתן למצוא איזה קצה של טוטאליות.
וכן. בהחלט גם אצל מי שמתעסק בנפשות של ילדים.
אני בכוונה לא כתבתי בכותרת "שבועת המורה" משום שהמקצוע הזה, הדורש עמידה מול קבוצות של ילדים, מערבב בתוכו כמה תחומים, ובכוונה אין כוונתי כאן לתחום של הוראת מיומנויות (כמו עברית או חשבון). כוונתי לתחום המכונה "חינוך", ומכאן שהעוסק בו נקרא "מחנך" או "חונך".
בעולם החינוך אפשר לראות בקלות, במבט אחד אל תוך העיניים, בשתי דקות של שיחה, מיהם החונכים הרואים את מקצועם כייעוד טוטאלי, כחלק ממבנה האישיות שלהם, ומיהם אלו שאינם.
הנה הצעה אחת אפשרית ל"שבועת החונך". מוזמנים לחוות דעה:

אשתדל בכל מאודי לא להזיק לצמיחתו הטבעית של אף אדם. לא לחבל בתחושת המסוגלות שלו, לא להצר את סקרנותו, לא לשפוט אותו.
לא אשלול בשרירותיות את זכויותיו של אף אדם. את החופש שלו לנוע, להחזיק ברכושו, להביע את דעתו, לעבוד וללמוד.
אשתדל לעולם, בכל עת, להציע כבוד לכל אדם.
אשתדל לעולם, בכל עת, להציע אמפתיה וחמלה לכל המבקש אותן ממני. בכנות ובאהבה.
אהיה העיניים הרואות את זה שאין רואים.
אהיה הלב המבין את הצורך שנאלם. את התקווה שנכלמה. את הרצון שהושתק.
אתן מלכתחילה אמון בכל אדם בכך שהוא רוצה בטוב, ובפרט בטובתו שלו.
אנהג בכל אדם באמת, כנות ויושר.
אשמור על כל מידע אישי ופרטי של החניך בסוד, לא אלך רכיל ולא אחשוף אותו ללא הסכמתו אלא במקרה של סיכון גדול.
אסייע כמיטב יכולתי לכל חניך לצמוח בדרכו.
אלווה את החניך במפגש עם יופיו וכיעורו של העולם, באופן בטוח אבל אמיתי, במידה המתאימה לכוחותיו ובשלותו.
ולאחר כל אלו, בדיוק ברגע המתאים, אניח לו ללכת.

זו הצעתי. אנסה אותה ונראה.
רק טוב
יוסי

יום ראשון, 29 בדצמבר 2013

אני יהודי ממדינת יהודה

ישבתי עם משפחה בלימוד לקראת טקס בר מצווה חילוני, וראיתי שוב את מה שראיתי אין ספור פעמים במפגש עם בני נוער חילונים, (ולא רק בני נוער): הם יודעים לדקלם שיהדות היא לא רק דת אלא גם לאום, אבל הם לא באמת מאמינים לזה.
כשהנחתי על השולחן חפצים שונים, כמו מגילת העצמאות, כומתה, תנ"ך, תפילין, ספר של עמוס עוז, דיסק של "היהודים", הם מיד מיינו אותם לפי (בלשונם שלהם)- חפצים "יהודים" (תפילין, תנ"ך), וחפצים ישראלים.
ושוב, כשביקשתי מהם לצרף עוד חפצים יהודים לשולחן, הם הביאו: חנוכיה, פמוטים, סידור.
כששאלתי אותם האם יום העצמאות הוא חג יהודי, התשובה האוטומטית שלהם היתה: "לא!".
"אם זה יהדות" אמרתי והצבעתי על החפצים הדתיים שעל השולחן, "ואתם אינכם דתיים, אתם בעצם מעידים על עצמכם שאתם לא יהודים!".
כן, אני מודה שהייתי קצת אגרסיבי. אבל זה למטרה טובה.
זה חוזר בדרכים שונות. שוב ושוב חילונים מעידים בדרך השימוש שלהם במילים, שהם בעצם חושבים שיהדות היא דת. אפילו הם תלמידים מצטיינים בשיעורי אזרחות ויודעים לספר שהיא גם לאום. אפילו אם הם יודעים שכאנשים לא דתיים היהדות שלהם היא רק, או בעיקר לאום, ובלעדי הלאומיות היהודית שלהם לא נשארת להם יהדות כלל.
ואז ירד לי האסימון. או באלגוריה עכשווית יותר- ירד לי הקובץ.

זה הכל בעיה במלים, אולי הכל היה אחרת אם היינו תושביה של מדינת יהודה. תחשבו על זה.
אולי ממציא הישראליות?

אנחנו לא רגילים לחשוב שיהדות היא לאום, בגלל שבן גוריון המציאו למדינת הלאום היהודי שם מחודש: "ישראל", ובלוגיקה הפנימית של השימוש שלנו בשפה, איתה נולד מיד הלאום הישראלי, שגדל וניסה מאז למצוא לו מקום וחיים משלו (למרות שבית המשפט פסק לאחרונה שאין דבר כזה).
תארו לעצמכם שהם היו בוחרים לומר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת יהודה!" (מחיאות כפיים).
זה לא כל כך מוזר. למעשה זה הגיוני- זה היה השם האחרון של המדינה בימי החשמונאים, ושמה של האזור בפי הפרסים לפני כן, והרומאים אחרי כן. הביטוי "יהודי" מופיע בכמה מקומות מאוחרים יחסית בתנ"ך, והמפורסם שבהם הוא בכינוי "מרדכי היהודי" במגילת אסתר. פירושו הוא: "זה שבא מיהודה", כמו שאנו מכנים היום אנשים בשם "רוסי" או "פולני" או "אתיופי".
בקיצור- מקומם של היהודים הוא ביהודה.
תחשבו כמה פשוטים יותר היו חייהם של החילונים כאן. אין יותר וויכוחים בתנועת הנוער בשאלה: "מה אני יותר, יהודי או ישראלי?". תנסו את זה רגע, ותראו שזה די טפשי להתווכח על "מה אני יותר, יהודי או... יהודי!".
היה ברור לחלוטין שכל מה שנעשה כאן הוא יצירה יהודית. שהמדינה היא פרויקט יהודי- במובן של העם היהודי. ידיעות אחרונות, מעריב, הארץ היו פשוט עיתונים יהודיים. אשכול נבו היה נחשב, בדיוק כמו ג'ונתן ספרן פוייר, לסופר יהודי.
קבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב, למשל, היתה בפשטות- קבוצה יהודית. הכל יהודי!
טיעון העגלה המלאה והריקה היה נראה אז חסר מובן (והוא אכן כזה), כי היה ברור שכל היצירה העצומה בהיקפה שנוצרה כאן בספרות, אומנות פלסטית, טכנולוגיה, ספורט, קולנוע, ועוד ועוד- היא כולה יצירה יהודית. היצירה הדתית היתה מקבלת בלית ברירה את מקומה כענף קטן וייחודי בתוך ים היצירה היהודית העכשווית.
ויותר מזה- המלים היו חוזרות לשימושן הרגיל. במקום לבקש תקציב ל"תגבור לימודי יהדות" בבית הספר, או "סמינרים לזהות יהודית" בצבא, היו היוזמים של ניסיונות מיסיונריים אלו להציג את מטרתם כפי שהיא: "תגבור לימודי דת" בבתי הספר, או סמינרים לזהות דתית" בצבא. הבלבול במונחים מקל על המיסיונרים הדתיים. תמיד זה היה כך.
ועוד יותר מזה- תארו לכם שהשינוי הזה יאפשר לנו, החילונים, לנכס לנו בחזרה את המילה "יהודי"! שערו בנפשכם שהמילה "יהודי" היתה הופכת לשגורה יותר ויותר בתיאור שייכות לעם, ואפילו אזרחות במדינה, בהקשרים חילוניים לגמרי.
אתם מתארים לכם פעולה בתנועת הנוער תחת הכותרת: "מה אני יותר, יהודי או דתי?" אני מתמלא עונג רק מהמחשבה.

ואפילו לא התחלתי לתאר מה זה יעשה לאזרחי המדינה הלא יהודים- וזה גם מעניין, אבל אולי לפעם אחרת.
רק טוב
יוסי



יום שלישי, 10 בדצמבר 2013

בדיוק כשחשבתי שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים

בסוף שנתנו הראשונה בחינוך הביתי נכנסנו לרוטינה נעימה, והרגשתי אפילו שאנחנו מתחילים לדעת מה לכל הרוחות אנחנו עושים, ואין צריך לעשות חינוך ביתי.
והנה, התחילה השנה השניה, ואנחנו מתערבבים מחדש.
אולי יותר נכון להגיד את זה כך: כשאני מנסה, מתוך בטחון יתר, ללמד איך שנראה לי, או איך שנח לי, באים הילדים ומזכירים לי מדוע עקרונות ההוראה והלמידה אינם משהו שכדאי לשכוח אותו.
הם מזכירים לי שהלימוד צריך להיות חוויתי ומשחקי. הם מזכירים לי שהוא צריך להיות משמעותי. הם מזכירים לי שההתנסויות צריכות להיות הדרגתיות, ולא להלחיץ בקפיצות גדולות מדי.
לאט לאט הולך לוח הימים על המקרר שלנו ומתמלא במשימות קבועות, בעיקר לעודד. עודד אוהב סדר, ורוצה לדעת מראש. גם השנה אין לנו מערכת שעות, אלא מערכת משימות יומית. עודד ואלעד כותבים מדי יום בעצמם את הדף שלהם, המתחיל בתאריך העברי והלועזי, ממשיך בכותרת "משימות לעודד" או "משימות לאלעד", וממשיך ברשימת תיוג בסגנון:

  • ספורט
  • משחק חשבון
  • אנגלית
מלבד החשבון, העברית והאנגלית, הנוכחים כמעט בכל יום, יש לנו נושאים קבועים שבועיים:
בכל יום ראשון אנו מכירים זמר\ת ויוצר ידוע מן העולם ומן הארץ.
לאט לאט דלת הארון מתמלאת בהם.
בכל יום שני עודד יוצר לנו משחק חשבוני. לעתים אלעד משחק אותו איתנו יחד.
בכל יום רביעי אנו יוצאים לטיול ברגל או באופניים. טווח ההליכה והרכיבה שלנו עולה בהתמדה, ואני שמח לגלות שככל שאנו מטיילים יותר נשאר לנו יותר לגלות. לפני שבועיים צעדנו ברגל עד מערות חזן, כשלושה וחצי קילומטרים בכל כיוון, ועוד הספקנו לזחול ולחקור אותן! אני שמח לגלות שהבנים מתחזקים גופנית וגם נפשית.
בכל יום חמישי יש לנו שיחה היסטורית, בה אנו קוראים מעט מן הספר "ההיסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים" (ברוח אחד השירים בסרט "מרי פופינס" הם מכנים את הזמן הזה: "שיחה הסטורית אז נשיר שירה פולקלורית"). על פי רוב מצטרפת לקריאה גם צפייה בסרט או שניים של "בריינפופ". לאחרונה הקדשנו זמן רב לאימפריה הרומית. 
חשוב מאד: בכל יום ויום יש לנו פעילות גופנית כלשהי: פעמיים בשבוע תרגול כח, פעם טניס, פעם ספורט לבחירתם (למשל טניס שולחן או כדורעף) ופעם טיול.
בימי שישי נוסף לנו חוג רישום (אומנות) אצל שכנתנו המוכשרת בשמת.
גם בעברית, אנגלית וחשבון קורים דברים מעניינים, אבל מספיק להפעם.
בסך הכל, אני שמח.

יום שלישי, 30 ביולי 2013

קייטנה בטבע

לכולם שלום
הקיץ עשינו - אני יחד עם הנערה המקסימה במיוחד הדר תשובה- קייטנה ל16 ילדים מאליאב וסביבתה. הרעיון פשוט- יוצאים לטבע, ובונים מחנה, ובין לבין משבצים אירועים מיוחדים- סיור לחורבת מיש, יום שוק (בו סחרנו בצעצועים ישנים באמצעות זרעים של בואינייה ששימשו כמטבעות), יום מים, יום טיול לירושלים, הופעה ותרגול ג'אגלינג, יום תחפושות, יום מסעדה, יום כשרונות, וכן הלאה.
הנה מצגת עם הרבה תמונות, המציגה חלק משלל האירועים שהיו בשלושת השבועות הללו (דומני שהמצגת מאפשרת לכם להצביע ולהתמקד על כל תמונה, אם תרצו):

הרבה דברים מיוחדים התרחשו בזמן הזה.
חברויות נרקמו, ילדים מבתי ספר שונים למדו להכיר אלו את אלו.
אבל בתוך כל ההמולה אני בוחר להדגיש את השינוי שחל בהם ביחס למקום: המחנה (במלעיל) בתוך חורשת הזיתים.
המחנה שלנו כלל טיפי אינדיאני בינוני בגודלו (16 ילדים ושני מדריכים נדחסו בו), רשת צל, משטח תקני מנוכש לחיי-שרה, נדנדה, ערסלים, שתי מערות קטנות סמוכות ואחת קצת יותר רחוקה, טבון בוץ בדיוק במידה של סאג', וכל זה בין זיתים צעירים יחסית, על טראסה חקלאית עתיקה, מרחק של 5 דקות הליכה מן המועדון וגן השעשועים "הקטן".
בתחילה הם התלהבו, כצפוי, אבל כשהתמשכו הימים ניכר הבדל בין הילדים שאוהבים את השטח, לבין אלו שקשה להם להתרגל אליו. סביב שעה 11, הייתי מתחיל לשמוע את הגעגועים למזגן, ואת השאלה "מתי חוזרים למועדון?". המועדון השרה עליהם איזו שלווה- אפילו אם המזגן היה מכובה והאוויר היה לוהט- כאילו 4 הקירות של הצוויליזציה השרו עליהם רוגע.
לשמחתי, התגובות הללו הביאו אותי להתעקש על הרוטינה של פתיחת יום במחנה, כולל תה על המדורה (רצוי מצמח הקתילה החריפה, צמח התה היחיד שנפוץ אצלנו בר) ובסקוויטים.
ההתעקשות נשאה פרי. המשחקים הארוכים במחנה הפכו אותו לבית שני, והזמנים הנינוחים שבילינו בו הלכו והתארכו. הטבע הפך פחות מאיים, ויותר מזמין.
דוגמא קטנה לשינוי שחל בהם: בימים הראשונים, כאשר הדלקתי מדורה וקראתי: "מי מביא עצים למדורה", הואילו בטובם כמה ילדים ממושמעים להביט בשני המטרים העשביים שלידם, ולהרים כמה זרדים.
בשבוע האחרון, הם הפכו את עורם. זה התחיל כשהבינו שביער סביבם יש הרבה עצי אורן שצמחו מעט, אז התייבשו וגוועו, וניתן במאמץ משותף לנענעם ולעקרם מן השורש. בתחילה אני נדרשתי לנער את העץ ולעקרו ממקומו, והם התרגשו לראות שזה אפשרי בקריאות "וואו" רמות.
יומיים אחר כך אלעד מצא עץ שהצליח לעקור בעצמו. הם הבינו שהם יכולים לעשות זאת בעצמם, ונרתמו כולם למשימה. בראותם כי טוב, הם התחלקו לצוותים קטנים יותר, שהתפזרו ביער וחיפשו עצים, נעלמים לרגע, וחוזרים עם גזעים גדולים מכאן ומשם. את הדירבון שנדרש ממני בימים הראשונים החלפתי בהכלה והגבלה של טווח הנדודים המתעצם שלהם.
ביום האחרון, רחבת ה"חיי-שרה" כוסתה ביותר מעשרה עצים עקורים בגדלים שונים, הרבה מעבר לנדרש למדורתנו הקטנה. בלי ספק די עצים לשני ל"ג בעומר הקרובים. תוכלו לראותם- הם עדיין מפוזרים שם, (חוץ מן הגזע שתומר סחב הביתה להראות להוריו).
מילדים של מזגן- הם הפכו לחבורת יערנים\אינידיאנים
וגם זה לא מעט
ובבניין ציון ננוחם
יוסי המורה

יום שבת, 18 במאי 2013

דף פייסבוק חדש המרכז מחשבות לשר החינוך

שלום לכולם
פתחתי דף פייסבוק, כאן.
בדף אני מנסה לאסוף תובנות משמעותיות לסיוע למערכת החינוך. אין דף נוסף במסורת של "מה מקולקל במערכת", אלא משהו שנולד מהבנה שלשר החינוך אין אפשרות לשרוף את הכל, אבל בכל זאת הגיע הפעם לתפקידו מישהו שיש לו אג'נדה חיובית בסך הכל.
מוזמנים להציץ, להגיב, ולהפיץ.
ובבניין ציון ננוחם

מה אומר לילד?

הי
מור שאלה אותי בתגובה לפוסט קודם מה אנחנו מספרים לילדים שלנו על העולם ועל בית הספר, או במלים אחרות, כיצד אנחנו מסבירים להם מדוע החלטנו שישארו בחינוך ביתי.
שאלה מצוינת.
נראה לי שיש לנו עיקרון חשוב בבית לא להיות אדוקים עד הסוף באידיאולוגיה. לא לחנך ל"אמת" אחת גדולה. לא להפוך את תפיסת העולם שלנו לדתית. זה נכון גם לגבי החינוך בבית, וגם לגבי היותנו חלק בלתי נפרד מקהילה וישוב שבו אנו היחידים המחנכים בבית.
היישוב, אגב, דומה לנו בזה. "אליאב" הוא יישוב מעורב, דתי חילוני. הוא מושתת על זה שכשאתה יוצא לרחוב אתה פוגש מיד חברי קהילה שצורת החיים שלהם שונה משלך. זה לב העניין.
אנו משתדלים:
1. לא לשדר לילדים שלנו שמי ששולח את הילדים שלו לבית ספר הוא "לא בסדר" באיזה אופן.
2. אנחנו משתדלים לא להשתמש בביטוי "טוב, אז נשלח אותך לבית הספר" כאיום. טוב... משתדלים בדרך כלל. לא תמיד מצליחים.
3. אנחנו לא אומרים להם שבבית ספר לומדים שטויות. למעשה אנחנו עוקבים באופן כללי אחרי ההתקדמות של שאר הילדים בבית הספר, ודואגים לא ליפול מהם. בצהרון שלנו הם פוגשים את הילדים הללו מדי יום, ורואים על מה הם עושים שיעורי בית.
4. אנחנו לא סוגרים את הגולל. ביקרנו בבית הספר לצורך חיסונים, וגם לתת לעודד הזדמנות להתמודד במבדקי מחוננים של מכון סאלד. יכול להיות שהם ימצאו את עצמם בבית ספר יום אחד, ואין לנו עיקרון לגרום להם לשנוא אותו מראש.
5. אנחנו נוהגים לשאול לדעתם מדי פעם- אם הם רוצים להמשיך בבית, או לא.
6. הכשרתי את עצמי כמורה- למדתי במסלול לחינוך פתוח ניסויי בדוד ילין (מומלץ מאד!), וחינכתי כיתה ב' בשנה שעברה, כך שעברנו לחינוך ביתי קל היה לנו לומר להם שאני מורה, והשנה אני אהיה המורה שלהם.
7. אנחנו כל העת בוחנים את עצמנו מול התוצאות- מול המצב החברתי והרגשי שלהם, מול הרצון שלהם, מול היכולת הלימודית שלהם. אנחנו משתדלים ככל האפשר להיות ביקורתיים כלפי עצמנו, ואפילו קשים כלפי עצמנו: איפה חיפפתי בסדר היום? איפה לא תכננתי פעילות מעניינת מספיק עבורם? איפה התחלתי בשגרה מסוימת ולא התמדתי בה?
אנחנו מקווים שנצליח לעשות את זה כמו שצריך.
לא תהיה להם ילדות שניה