מה אני רוצה ממערכת חינוך?
אני רוצה שתהיה טובה ואמיתית.
טובה, פירושו שלכל מה שטוב יוכל להיות בה מקום.
אמיתית, פירושה שעושים בה מה שאומרים, ואומרים מה עושים.
מי יקבע מה זה "טוב"? אנחנו.
איך נקבע? לפי זה שנחיה אותו בעצמנו.
בית הספר לא יהיה מנותק מהקהילה, אלא יהיה חלק ממנה ובתוכה.
הישוב יהיה הקמפוס, על בתיו ושדותיו, סדנאותיו ומבני הציבור שלו. כמובן באופן מבוקר ובטוח.
ערכי הישוב יהיו ערכי בית הספר. הילדים יהיו מחויבים אליהם באותו אופן שאנחנו מחויבים אליהם. הלימודים לא יהיו הכנה לחיים, אלא החיים עצמם, כפי שבחיים שלנו יש לימוד מתמשך.
המשפחות והקהילה שלנו יהיו גם המחנכים והמתחנכים.
מה זה לימוד?
הלימוד קורה מאליו מתוך פעולה בעלת משמעות בעולם- אנחנו לומדים לתקן פנצ'ר על ידי זה שאנחנו מתקנים פנצ'ר, לא על ידי זה שאנחנו כותבים על זה עבודות.
אבל ניתן לתקן פנצ'ר ביעילות אם שואלים לפני כן מישהו שמבין, מתכננים נכון, עושים זאת יחד עם מישהו מנוסה, ואחר כך מסתכלים אחורה ולומדים גם מטעויות.
כל זה נקרא ללמוד.
כל זה לא יכול להתרחש אם אין לנו מראש סיבה להתעסק עם זה. למשל פנצ'ר הוא סיבה נהדרת ומשמעותית ביותר ללמוד איך לתקן פנצ'ר. חישבו כמה מהר אנחנו לומדים זאת כאשר זה נחוץ לנו או כאשר זה מעניין אותנו, וכמה מייגע ולא יעיל זה יכול להיות כאשר אנחנו לומדים כי אמרו לנו ללמוד.
כל זה נכון לגבי לימוד שחיה, לימוד קריאה, וגם לגבי מיומנויות אקדמיות: כתיבה רהוטה, טענת טענות ושיכנוע, הצלחה במבחנים (למי שזה מעניין אותו).
ומאידך: הילד הוא לא המרכז היחידי.
גם להורה יש זכויות על החינוך. גם לקהילה יש זכות לשמר את עצמה, בתוקף העובדה שחבריה בחרו באופן חופשי לקחת בה חלק. יש זכות לחנך למשל שאסור להרביץ. יש זכות לחנך על מנת לשמור על החברה. מותר להגיד לילד "אסור". יש לאמר לו בגילוי לב שאסור להרביץ קודם כל כי אנחנו לא מרשים. אחר כך גם כדאי להסביר לו שלטווח הארוך זה עלו להזיק גם לו, אבל זו כבר שאלה של תפיסת עולם.
יש זכות לא רק לחנך, אלא גם ללמד. ללמד מנהגים ומסורות, ואפילו ללמד אופני התנהגות ותכונות אופי. כמה שזה אפשרי.
רק מה, אסור לבלבל בין זה שיש לי זכות ללמד, לבין כפיה. אם אני רוצה ללמד על החצב אני יכול להזמין לטיול, אני גם יכול להפליא בסיפורים מפתים. אבל אי אפשר להכריח ללמוד מישהו שלא רוצה בזה. זה חסר תועלת.
השליטה האמיתית שיש לצוות המורים על לימוד של התלמידים היא בשני אופנים:
1. בדוגמא אישית של למידה, דרך ארץ, אחריות ומצוינות.
2. בהחלטה מודעת שיש להם אילו הצעות ואילו תחומים הם פורסים לפני הילדים. בפאראפרזה: לאיזו שוקת הם מביאים את הסוס.
הלימוד חייב להיות בקבוצות קטנטנות, דמויות משפחה. כלומר במין צוותי עבודה שיוכלו באמת לפעול יחד. הבחירה האישית של כל ילד דורשת ליווי אישי ותוכנית אישית.
הילד הלומד הוא לפיכך המרכז. לא הכיתה. אין צורך בהרגלים הרעים הבאים:
כיתת אם, קבוצות חד גילאיות, מערכת שעות אחידה שיש בה שיעורים והפסקות קצובים, מבחנים אחידים, הפרדה בין "פורמלי" ו"לא פורמלי", "חומר לימוד" אחיד.
אין למידה הדומה ללמידה אחרת, ואין שיטה אחת ללמד את כל הנושאים:
מבחינת לוח הזמנים: יש נושאים שמתאים להם שיעור שבועי, יש שמתאים להם מאמץ אישי, יש שמתאימה להם סדנא של יום מרוכז רב משתתפים, יש שמתאים להם סיור או סדרת סיורים, יש שמתאים להם מחנה בן מספר ימים.
מבחינת המורים: יש נושאים שמתאים להם למידה עצמאית מול מחשב (למשל למידה מתוקשבת של תרגילים במתמטיקה), יש שמתאים להם הרצאת מומחה (למשל ההיסטוריה של עם ישראל), יש שמתאים להם אימון אישי או קבוצתי (למשל כדורסל, קריאה, תיאטרון, בנית בית), יש שמתאים להם צוות מורים מול קבוצת תלמידים (למשל בניית תקנון, הוצאת טיול, בנית תוכנית לימודים)
למשל, אם קבוצה מתכננת טיול, הרי שזו חווית למידה שיהיו בה צדדים טכניים רבים עליהם יש לשאול מומחה, יהיו בה דיונים לא מעטים בתוך הקבוצה, יהיו ישיבות הכנה, מפגשי שיווק, הכרת מפות ואתרים וכן הלאה.
אם לעומת זאת קבוצה רוצה ללמוד אנגלית אז היא יכולה להחליט, למשל, על סדנא מרוכזת בת שבוע, שבעקבותיה עוד 10 מפגשים שבועיים, ואפילו מבחן בסוף, לפי דרישת הלומדים (מי שמעוניין בעיקר לדבר אנגלית ייבחן בשיחה, מי שמעוניין באנגלית טכנית ייבחן בטכסט כתוב על פירוק מכונה). המורה לאנגלית יתמקד בללמד אנגלית: לא בלהיות סמכות מטילה אימה ובלחנך למשמעת. הוא גם ילמד לדבר אנגלית, לא ילמד איך להצליח במבחנים באנגלית.
מי מכריח אותך לבוא לשיעור? ההתחייבות שלך שעל בסיסה נוצרה הקבוצה והוקצו המשאבים.
מי ילמד? מי שירצו לבוא אליו ללמוד. למורה גרוע לא יהיו תלמידים והוא יפרוש. מורה מצליח יקבל הרבה עבודה. יש להניח שמורה וותרן ופאסיבי יצליח פחות ממורה בעל דרישות גבוהות וכללים ברורים.
אני רוצה שתהיה טובה ואמיתית.
טובה, פירושו שלכל מה שטוב יוכל להיות בה מקום.
אמיתית, פירושה שעושים בה מה שאומרים, ואומרים מה עושים.
מי יקבע מה זה "טוב"? אנחנו.
איך נקבע? לפי זה שנחיה אותו בעצמנו.
בית הספר לא יהיה מנותק מהקהילה, אלא יהיה חלק ממנה ובתוכה.
הישוב יהיה הקמפוס, על בתיו ושדותיו, סדנאותיו ומבני הציבור שלו. כמובן באופן מבוקר ובטוח.
ערכי הישוב יהיו ערכי בית הספר. הילדים יהיו מחויבים אליהם באותו אופן שאנחנו מחויבים אליהם. הלימודים לא יהיו הכנה לחיים, אלא החיים עצמם, כפי שבחיים שלנו יש לימוד מתמשך.
המשפחות והקהילה שלנו יהיו גם המחנכים והמתחנכים.
מה זה לימוד?
הלימוד קורה מאליו מתוך פעולה בעלת משמעות בעולם- אנחנו לומדים לתקן פנצ'ר על ידי זה שאנחנו מתקנים פנצ'ר, לא על ידי זה שאנחנו כותבים על זה עבודות.
אבל ניתן לתקן פנצ'ר ביעילות אם שואלים לפני כן מישהו שמבין, מתכננים נכון, עושים זאת יחד עם מישהו מנוסה, ואחר כך מסתכלים אחורה ולומדים גם מטעויות.
כל זה נקרא ללמוד.
כל זה לא יכול להתרחש אם אין לנו מראש סיבה להתעסק עם זה. למשל פנצ'ר הוא סיבה נהדרת ומשמעותית ביותר ללמוד איך לתקן פנצ'ר. חישבו כמה מהר אנחנו לומדים זאת כאשר זה נחוץ לנו או כאשר זה מעניין אותנו, וכמה מייגע ולא יעיל זה יכול להיות כאשר אנחנו לומדים כי אמרו לנו ללמוד.
כל זה נכון לגבי לימוד שחיה, לימוד קריאה, וגם לגבי מיומנויות אקדמיות: כתיבה רהוטה, טענת טענות ושיכנוע, הצלחה במבחנים (למי שזה מעניין אותו).
ומאידך: הילד הוא לא המרכז היחידי.
גם להורה יש זכויות על החינוך. גם לקהילה יש זכות לשמר את עצמה, בתוקף העובדה שחבריה בחרו באופן חופשי לקחת בה חלק. יש זכות לחנך למשל שאסור להרביץ. יש זכות לחנך על מנת לשמור על החברה. מותר להגיד לילד "אסור". יש לאמר לו בגילוי לב שאסור להרביץ קודם כל כי אנחנו לא מרשים. אחר כך גם כדאי להסביר לו שלטווח הארוך זה עלו להזיק גם לו, אבל זו כבר שאלה של תפיסת עולם.
יש זכות לא רק לחנך, אלא גם ללמד. ללמד מנהגים ומסורות, ואפילו ללמד אופני התנהגות ותכונות אופי. כמה שזה אפשרי.
רק מה, אסור לבלבל בין זה שיש לי זכות ללמד, לבין כפיה. אם אני רוצה ללמד על החצב אני יכול להזמין לטיול, אני גם יכול להפליא בסיפורים מפתים. אבל אי אפשר להכריח ללמוד מישהו שלא רוצה בזה. זה חסר תועלת.
השליטה האמיתית שיש לצוות המורים על לימוד של התלמידים היא בשני אופנים:
1. בדוגמא אישית של למידה, דרך ארץ, אחריות ומצוינות.
2. בהחלטה מודעת שיש להם אילו הצעות ואילו תחומים הם פורסים לפני הילדים. בפאראפרזה: לאיזו שוקת הם מביאים את הסוס.
הלימוד חייב להיות בקבוצות קטנטנות, דמויות משפחה. כלומר במין צוותי עבודה שיוכלו באמת לפעול יחד. הבחירה האישית של כל ילד דורשת ליווי אישי ותוכנית אישית.
הילד הלומד הוא לפיכך המרכז. לא הכיתה. אין צורך בהרגלים הרעים הבאים:
כיתת אם, קבוצות חד גילאיות, מערכת שעות אחידה שיש בה שיעורים והפסקות קצובים, מבחנים אחידים, הפרדה בין "פורמלי" ו"לא פורמלי", "חומר לימוד" אחיד.
אין למידה הדומה ללמידה אחרת, ואין שיטה אחת ללמד את כל הנושאים:
מבחינת לוח הזמנים: יש נושאים שמתאים להם שיעור שבועי, יש שמתאים להם מאמץ אישי, יש שמתאימה להם סדנא של יום מרוכז רב משתתפים, יש שמתאים להם סיור או סדרת סיורים, יש שמתאים להם מחנה בן מספר ימים.
מבחינת המורים: יש נושאים שמתאים להם למידה עצמאית מול מחשב (למשל למידה מתוקשבת של תרגילים במתמטיקה), יש שמתאים להם הרצאת מומחה (למשל ההיסטוריה של עם ישראל), יש שמתאים להם אימון אישי או קבוצתי (למשל כדורסל, קריאה, תיאטרון, בנית בית), יש שמתאים להם צוות מורים מול קבוצת תלמידים (למשל בניית תקנון, הוצאת טיול, בנית תוכנית לימודים)
למשל, אם קבוצה מתכננת טיול, הרי שזו חווית למידה שיהיו בה צדדים טכניים רבים עליהם יש לשאול מומחה, יהיו בה דיונים לא מעטים בתוך הקבוצה, יהיו ישיבות הכנה, מפגשי שיווק, הכרת מפות ואתרים וכן הלאה.
אם לעומת זאת קבוצה רוצה ללמוד אנגלית אז היא יכולה להחליט, למשל, על סדנא מרוכזת בת שבוע, שבעקבותיה עוד 10 מפגשים שבועיים, ואפילו מבחן בסוף, לפי דרישת הלומדים (מי שמעוניין בעיקר לדבר אנגלית ייבחן בשיחה, מי שמעוניין באנגלית טכנית ייבחן בטכסט כתוב על פירוק מכונה). המורה לאנגלית יתמקד בללמד אנגלית: לא בלהיות סמכות מטילה אימה ובלחנך למשמעת. הוא גם ילמד לדבר אנגלית, לא ילמד איך להצליח במבחנים באנגלית.
מי מכריח אותך לבוא לשיעור? ההתחייבות שלך שעל בסיסה נוצרה הקבוצה והוקצו המשאבים.
מי ילמד? מי שירצו לבוא אליו ללמוד. למורה גרוע לא יהיו תלמידים והוא יפרוש. מורה מצליח יקבל הרבה עבודה. יש להניח שמורה וותרן ופאסיבי יצליח פחות ממורה בעל דרישות גבוהות וכללים ברורים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה