כיצד אהפוך את חניכי למופרע?
מספר שיטות להפוך את חניכיך למטרד
לא תמיד פשוט להפוך את חניכינו למטרד קבוע בפעולות ובטיולים, אבל מצד שני מי הבטיח לכם שההדרכה עניין פשוט היא? (בטח שלא אני). נכון, יש חניכים המוכשרים למופרעות באופן טבעי, אך עדיין לא בטוח שדווקא חניכים כאלה ימצאו את דרכם לקבוצתכם. לא אחת קורה שמדריך/ה מקבל/ת להפתעתה/ו קבוצה בה אין ולו ילד מופרע אחד לרפואה, ובימי חלדי אף גונבו לאזני שמועות על ילד מופרע אחד או שניים שקבוצתם החביבה והממושמעת עקרה מתוכם את היכולת והמוטיבציה להיות מופרעים. למזלכם יש לכם, כמדריכים, את ההזדמנות להתערב ברגעים הקריטיים ולהפוך תהליכים כאלה על פיהם. לכן אל יאוש! גם חניכים שקטים וצייתנים לכאורה יכולים להפוך לפסיכים חסרי בקרה אם נתמיד במדיניות ברורה ועקבית שתעודדם בכיוון הנכון, וגם ילד שלא רכש את מיומנות ההפרעה בביתו או בבית הספר עדיין יכול ללמוד זאת בחוגי הסיירות, שהרי אם לא היינו מאמינים ביכולתנו להשפיע על החניכים לא היה מקומנו בהדרכה!
לאור הפניות הרבות ראיתי לנכון לרכז כמה נקודות עיקריות שיאפשרו להפוך כל ילד למופרע. בשלב הראשון עליכם לאבחן את מצבו של החניך העושה את צעדיו הראשונים והמהוססים בדרכו למופרעות, משום שאין חניך מופרע אחד דומה לשני, ולכל אחד סיבות משלו המונעות ממנו להיות מופרע (החלוקה המופיעה כאן לסוגי חניכים היא כוללנית מאד, וברור שישנם מצבי ביניים רבים). אחרי שבדקנו מיהו החניך נוכל להתאים לכל חניך וחניך, בהתאם למצבו, אופיו ויכולותיו מדיניות עקבית ומקצועית אשר תקדם אותו לקראת המופרעות המיוחלת. אז יאללה:
1. החניך המופרע שיודע שהוא מופרע:
נתחיל עם המקרה הקל. יש חניכים שבאים עם המופרעות מהבית. חניכים אלו מקובלים כמופרעים בבית הספר, בין חבריהם ובביתם. הם יודעים שתפקידם הוא להפריע למדריך, והם יודעים כיצד לעשות זאת היטב. חניך מסוג זה רואה עצמו כמופרע. זהו חלק יסודי בדימוי העצמי שלו, והוא משייך עצמו לשרשרת ארוכה של חניכים מופרעים הנמשכת אחורה לאורך כל הדורות עד לימי מופרעים היסטוריים ידועים כקורח, חופני ופנחס, אבשלום בנו של דוד המלך, נירון קיסר וג'ינגיס חאן. מדריכים רבים המקבלים לידיהם חניך כזה סבורים שכאן הסתיימה מלאכתם, ולא היא! על מנת שחניך מופרע ימשיך במופרעותו יש לחזקו ולהפכו לדוגמא לשאר החניכים, ולכן עלינו להקפיד על הכללים הבאים:
א. לצעוק עליו כאשר הוא מפריע- טכניקה וותיקה שלא נס ליחה. כולנו רוצים תשומת לב. חלקנו רגילים לקבלה בדרך של תמיכה, ליטוף ומילה טובה, אולם החניך המופרע רגיל לקבלה בדרך של כעס וצעקות. גערה רמה הבאה בכעס מסייעת לחניך המופרע לסגור את המעגל של דימויו העצמי: "צועקים עלי כי אני רע, ולכן אמשיך להפריע כדי לעמוד בציפיות ולהמשיך לזכות בתשומת לב". יש הלוקחים טכניקה זו צעד אחד קדימה ומכים את החניך על מנת להשתיקו, ובכך בונים את החניך פיסית ולא רק נפשית.
ב. לשנוא אותו ולתת לו להבין שהוא שנוא. אין כמו מדריך הפועל לא רק באמצעות שכלו אלא יודע גם להשתמש ברגשותיו! חניך שנוא באמת יוכל להבין ללא בלבול מה מקומו ומה מצופה ממנו.
ג. להתייחס לכל מעשיו כהפרעות. גם לחניך המופרע ביותר יש נפילות של התנהגות חיובית. למשל הוא עשוי להיקלע לפעולה על נושא המעניין אותו, ולהתערב בנעשה מתוך מניעים לא רצויים כמו סקרנות או שאיפה להיראות חכם בעיני חבריו. התנהגות כזו מסוכנת ביותר משום שהיא עלולה לזכות את החניך בתשומת לב חיובית, להרגילו שניתן לזכות בתשומת לב שאינה גוערת וכועסת, ולהחליש בטווח הארוך את התנהגותו המופרעת. למזלנו גם התנהגות סקרנית גרידא יכולה להתקבל על ידינו כהפרעה—אחרי הכל, מה פתאום מתערב החניך החצוף במהלך הפעולה על מנת להשביע את סקרנותו האישית? חניך מופרע באמת מקל עלינו את המלאכה ולרוב שואל שאלות (גם אם הן רלוונטיות ואפילו אינטיליגנטיות) באופן בוטה וקולני, ולכן לא יראה זה מוזר אם נתייחס גם לשאלה האינטליגנטית ביותר כהפרעה, לא נענה לו ונגער בו שלא יתערב בפעולה. יתרונה הגדול של מדיניות כזו הוא שכך הילד לא יבין שבעצם הוא יכול לבחור שלא להיות מופרע, המופרעות תישאר עבורו הדרך היחידה לקבלת תשומת לב, ובכך יישמר הדימוי העצמי שלו כמופרע.
ד. לעולם, אבל לעולם, לא לאמר מילה טובה. אי אפשר להגזים בחשיבותו של עקרון זה! לכל מילת שבח, ולו הקטנה ביותר, יש כוח איום שעלול לקעקע את כל היסודות שבנינו בעמל רב! ברור כי לא תוכל להצליח לקיים באופן אמין את סעיף ג' לעיל, אם תיפלט מפיך מילת עידוד או שבח. היזהרו!
ה. להכליל (או להתנהג כאילו כבר הצלחתם להפוך את הילד למופרע). אם עשה הילד מעשה מופרע, דאג לגעור בו באופן כזה שיבין כי אתה לא מופתע, משום שזו ההתנהגות לה אתה רגיל ממנו, משום שכך הוא תמיד מתנהג. מילת הקסם "למה?" תמיד מועילה במקרים כאלה, אם היא כמובן נאמרת בציניות (כי הרי אתה לא מופתע, ולכן אין טעם אמיתי לשאול "למה"). למשל: "למה תמיד אתה האחרון שמוכן בבוקר?!". הכללה היא דרך טובה להבהיר לחניך את אי-ההפיכות של מופרעותו.
ו. להאשים את הילד ולא את המעשה. אם, נאמר, התעכב הילד בקיצוץ המלפפון עליו היה אחראי במסגרת חיתוך הסלט, אל תאמר לו "למה תמיד אתה חותך לאט?!" אלא: "למה אתה כל כך עצלן?", ובאופן דומה: "למה אתה כזה שקרן?", "למה אתה כזה אגואיסט?" וכמובן: "למה אתה כזה ילד מופרע?". זכרו! לא מספיק שהילד ילמד שהוא התנהג באופן מופרע, עליו להבין שהוא מופרע!
2.החניך המופרע שאינו יודע שהוא מופרע.
יש חניכים שהדימוי העצמי שלהם אינו המקור הראשוני להתנהגותם המופרעת, ואשר לא תמיד יודעים שהם מופרעים. חניכים אלו אינם מקשיבים, אינם מרוכזים, לא מבצעים משימות הדורשות ריכוז ממושך, ובאופן כללי חסרי יכולת לשבת יותר ממספר דקות באותו המקום. התנהגותם אמנם נראית מופרעת, אולם למעשה אין הם שולטים במעשיהם, והם לא עושים מה שאומרים להם פשוט משום שאינם יכולים. לרבים מחניכים אלו ישנה רמה כזו או אחרת של "הפרעת קשב וריכוז" או ADHD בלעז (Attention Deficit Hyperactive Disorder). חניכים בעלי הפרעת קשב וריכוז הם בעלי פוטנציאל נפלא להיהפך לחניכים מופרעים, אם רק נשמור על שני כללים בסיסיים:
א. לייחס כוונת זדון. כל שעלינו לעשות הוא לקחת את ההתנהגות הבלתי נשלטת שלהם, ולהאשים אותם בתוצאותיה. במלים אחרות, על החניך להבין שהתנהגותו נובעת למעשה מכך שהוא מופרע, ולא מכך שיש לו הפרעת קשב. הדרך לעשות זאת היא להתייחס אליו כאל מופרע, כלומר להשתמש באותם העקרונות שפירטתי בסעיף הקודם.
ב. "עקרון ההכשלה" על מנת להפוך חניכים בעלי הפרעת קשב וריכוז למופרעים באופן מהיר, מתוכנן ושיטתי, אין צורך להמתין לפעולה מופרעת מצידם. במידה וחניך לא יוזם מצידו פעילות מופרעת שעליה ניתן להעניש אותו יכול המדריך החרוץ להכניס את החניך למצב בו לא תהיה לו ברירה אלא להתנהג באופן מופרע, ואז יהיה ניתן להמשיך לפי כל הסעיפים לעיל. אם לחניך יש הפרעת קשב וריכוז הרי שזו מלאכה קלה, משום שיש משימות שהוא פשוט לא יהיה מסוגל לבצע, כמו לשבת בשקט במשך יותר מעשר דקות ברציפות או להתרכז במטלה אישית הדורשת ריכוז כמו קריאה של טכסט מורכב. חניכים כאלה לעיתים אינם יכולים לזכור משימות ארוכות טווח, כמו למשל שעליהם להכין שיעורי בית, והוריהם נאלצים להזכיר להם זאת שוב ושוב. כל מה שעליך המדריך לעשות הוא, אם כך, להטיל על החניך לבצע משהו עד לפעולה הבאה, וכל הסיכויים שתזכה בהזדמנות לגעור בחניך ואם תרצה, אפילו לייחס לו כוונת זדון, ובכך לבנות לו דימוי עצמי של מופרע.
3. החניך שאיננו מופרע (עדיין)
תחת קטגוריה זו נכללים כל שאר החניכים שעדיין לא רכשו את מיומנות ההפרעה, או שעוד לא הביאו לידי ביטוי את יכולותיהם במסגרת חוגי הסיירות. טעות נפוצה בין מדריכים היא לחשוב שחניכים כאלה, שלא למדו מעולם את אומנות ההפרעה, אינם יכולים להיעשות למופרעים, אולם אין דבר רחוק יותר מן האמת. גם החניך העדין והקשוב ביותר יכול לכל הפחות לרכוש לו דפוסי התנהגות מופרעת. גם אם חוגי הסיירות יהיה המקום היחיד בו תבוא התנהגות זו לידי ביטוי עדיין מדובר בהישג בעל חשיבות ובעל משמעות לחברה כולה, משום שאלו יכולות בסיסיות שמרגע שנרכשו לא ייעלמו, וימשיכו לצוץ בחייו העתידיים של החניך, בבחינת "שלח לחמך על פני המים".
על מנת לגרום לחניכיך שאינם מופרעים מראש להתנהג באופן מופרע לא מספיק לנקוט באמצעים נקודתיים. למעשה עליך ליצור נורמות של מופרעות בקבוצה כולה, לקראת השגת יעד סופי אותו אני מכנה "הקבוצה המופרעת" (או "חוגיפלצת" בכינוי חיבה). ב"חוגיפלצת" המופרעות היא הזרם המרכזי, ומעוגנת עמוק ביחסי הקבוצה-מדריך, בין החניכים לבין עצמם, באופן בו מתייחסת הקבוצה לקבוצות אחרות, ובאה לידי ביטוי בכל פעולה ובכל פעילות קבוצתית מן היקיצה בבוקר, דרך הארוחות, וכלה בנקודת החניה בערב.
קבוצה שלמה תהפוך למופרעת רק אם תצליח, בצורה מתוחכמת אותה אציג להלן, לגרום להם לרצות להיות מופרעים. נפתח בשני עקרונות בסיסיים חשובים על מנת להתחיל ברגל ימין:
א.דוגמא אישית. החניך לעולם ישאף להידמות למדריכו. מדריך שאוכל כחזיר, נדחף, לועג להוראות, מציק לחניכים חלשים, מתפרץ, צועק ומקלל עלה על דרך המלך להפיכת חניכיו למופרעים כמוהו. נכון, אין זו המלצה פשוטה למי שלא מורגל בכך, אבל אין לזה תחליף. גם מדריך נעים הליכות יכול, למשל, להתערב בדיון בתוך הקבוצה ולקחת את זכות הדיבור בזכות זה שקולו חזק יותר—זה אמנם לא הרבה, אבל גם מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד קטן.
ב.להפוך את המופרעות לכדאית. נכון, אני יודע שכתבתי שחייבים לגעור בחניך המופרע, לצעוק עליו, להכותו, ואפילו לשנוא אותו, אבל עדיין, לאחר כל אלו עלינו לתגמל אותו, כך שהוא ידע שדרך הפעולה המופרעת משתלמת. למשל אם חניך איננו רוצה להשתתף בהכנת ארוחת הערב או מסרב לסחוב את האשפה על המדריך לצרוח עליו בכעס, להאשים אותו בהכללה שהוא "סוציומאט, ותמיד היה סוציומאט", אבל לא להביא לשינוי בהתנהגותו, כלומר להסכין לכך שבשורה התחתונה הוא עדיין לא ישתתף בהכנת ארוחת הערב ולא יסחב את האשפה. במקרה אחר בו חניך מופרע מציק או מתעמת עם חניך מנומס ושקט, עליך תמיד לדאוג לכך שבסופו של דבר החניך השקט הוא זה שיוותר. ניתן להסביר זאת (לקבוצה או לעצמך) בכך שאתה רוצה שהם ישלימו ביניהם כי "לא מעניין אותי מי התחיל", או להגיד לחניך השקט לוותר כי אין טעם לריב עם החניך המופרע משום ש"צריך להבין אותו, הוא פשוט כזה".
לסתירה בין מה שהמדריך אומר לבין מה שהמדריך מקפיד עליו בפועל יש חשיבות עליונה בהפיכת הקבוצה למופרעת, משום שלו היה המדריך מתייחס ברצינות למה שהוא אומר (או צועק) היו החניכים עלולים לחשוב שהמופרעות אינה טובה, ובאמת אינה משתלמת.
בסעיף האחרון התחלתי לגעת ביסודות הפסיכולוגיים העמוקים של המופרעות, ואכן, קבוצה מופרעת באמת מושתתת על יסודות פסיכולוגיים איתנים. מדריך מתוחכם באמת יכול להביא את קבוצתו למצב בו הם חשים שהם מגיעים לסיירות בעל כורחם, כלומר שהם והמדריך מצויים בקונפליקט יסודי. לשם כך ברצוני לשים את הדגש על שלושה עקרונות יסודיים המועילים תמיד:
ג."על הקבוצה לעשות מה שאני אומר כי זה מה שאני רוצה" או סמפטום "להקת הבבונים". כידוע לכולם, המדריך הוא האדם החשוב ביותר בקבוצה, והחניכים הם רק ספיח משני, ואסור לתת להם פתחון פה גדול מדי אחרת הם עלולים להשתלט על הקבוצה ולהדיח את המדריך. מבחינות רבות ניתן להמשיל את מצבנו ללהקת בבונים: בראש כל להקת בבונים יש זכר שליט אחד. הזכר השליט זוכה במעמדו בזכות היותו חזק יותר ומוצלח יותר מכל שאר הבבונים, אולם שאר הבבונים הצעירים מנסים בכל הזדמנות להוכיח את כוחם על מנת לרשת אותו בבוא היום. כך גם אצלנו זוכה המדריך במעמד ואחריות בחוג משום שהוא מוצלח יותר, יפה יותר, חזק יותר ובעל קול רם יותר מן החניכים. מטרתם של החניכים היא לאשר את יתרונותיו של המדריך ולאמר את שבחו בפניו.
בקרב קבוצות מסוימות עלולה להשלט תחושה כאילו החניכים מגיעים לחוגי הסיירות משום שזה "כיף", "מועיל" או "חשוב" כלומר מכל מיני סיבות שאינן סמכותו הטבעית, הכריזמה האישית והאינטלקט המבריק והייחודי של המדריך. חניכים חתרנים מסוג כזה עלולים "להגדיל ראש" ואפילו לבקר את המדריך על איכות הפעולות או הקשר שלהן לרוח המערכת, ואפילו להגיד למדריך (מי היה מאמין על החוצפה) שהוא טועה!
ישנה רק אפשרות אחת למנוע מקרים כאלה מראש, והיא להבהיר לחניכים שבחוגי הסיירות עושים מה שהמדריך אומר, לא כי זה כיף, אלא פשוט כי ככה הוא אומר. רוב החניכים יסתגלו מהר מאד למדיניות כזו, משום שהם רגילים לה מבית הספר. אכן, אם תיישמו את המדיניות הזו לא יחלוף זמן רב עד שחניכיכם יקראו לכם "המורה". כשיגיע הרגע הזה תדעו שאתם על דרך המלך.
ד. אסטרטגיית הגישה הישירה. מדריכים מתחכמים המנסים לפנות אל חניכיהם בדרכים עקיפות אינם מסייעים להם להיהפך למופרעים. גישות עקיפות מולידות רק חניכים מבולבלים העלולים לחשוב שהפעילות היא העיקר, כאשר ברור שהמדריך חשוב יותר מכל דבר אחר. לכן בעמדכם מול חניכיכם לכו בשיטת הגישה הישירה! טפלו באגרסיביות, קולניות וזעם בכל סימן של אי-ציות (וגם במקרים דומים אשר עלולים להתפרש כמופרעות, ראה סעיף 1ג). "ללכת עם הראש בקיר" אינו ביטוי ציני אלא המלצה שימושית. מי שהגה אותו טועה לחשוב שהחניך הוא קיר קשיח, בעוד שכולנו יודעים שהמדריך, "הזכר השליט" הוא חזק יותר. משתלם להפעיל כוח על החניכים, שהרי אנו חזקים יותר!
ה. "עקרון ההכשלה"—הגרסא המורחבת. אין דרך פשוטה יותר לעודד התנהגות מופרעת אצל חניכיך מאשר פשוט להדריך גרוע! כל חניך יתחיל לחפש עניין מן הצד כאשר הפעילות עצמה משעממת או לא מתאימה לו, ולכן חזקה עליו שהוא יעשה, במוקדם או במאוחר, משהו בעטיו תוכל לצעוק עליו. במיוחד מומלצות פעולות שאינן מותאמות לקבוצה או לגיל המודרך, פעילויות בהן נדרשת ישיבה מרוכזת וקריאת טכסטים ארוכים, זמנים מתים בין פעילות לפעילות, זמן ארוך המוקדש לפעילות פשוטה וקצרה ובקיצור התעלמות מכל סוג של עקרון מנחה לעמידה נכונה מול קהל.
סיכום דרך דוגמא, או הנחלת המופרעות כתהליך קבוצתי מובנה.
זרובבל הוא מדריך הנחוש בדעתו להפוך את קבוצתו לחבורה של מופרעים. הרי שיטה לדוגמא בה הוא יכול להשתמש על מנת להגשים את מטרתו:
ראשית עליו ליצור לחניכיו כמה שיותר הזדמנויות להתנהגות מופרעת, רצוי על ידי עקרון הכשלה המורחב בשילוב עם דוגמא אישית ככל הניתן. כאשר מתחילים חניכיו, או לפחות חלק מהם, "להתפזר", לא לשתף פעולה או להתמרמר, עליו לנקוט בשיטת "הגישה הישירה" על מנת להיכנס איתם כמה שיותר לקונפליקט גלוי. כעת זרובבל מגיע לנקודה רגישה, משום שאם הוא בעל חזות מפחידה מספיק הוא עלול לעורר בליבות חניכיו מספיק פחד עד כדי כך שהם יחדלו להפריע. לכן זרובבל חייב להבהיר לחניכיו שהוא "נובח ולא נושך", כלומר צועק אבל בסופו של דבר נכנע לרצונם של המופרעים במיוחד. כאשר יבינו חניכיו שהמופרעות משתלמת יווצרו מיד מעמדות בקבוצה על פי רמת המופרעות, ותשתרר תרבות של "כל דאלים גבר". כעת כל מה שנותר לזרובבל הוא לתת לחבורה של המופרעים במיוחד לנהל את חיי היום יום בקבוצה, ומקרה שאחד האחרים "מרים ראש" ומנסה לטעון נגד המצב, על זרובבל לצדד במופרעים ולהסביר לשאר החניכים ש"צריך להבין אותם, הם פשוט לא מסוגלים אחרת" ועל כן על שאר החניכים להסתדר בעצמם. עד מהרה ילמדו כל החניכים שגם הם חייבים להיות מופרעים אחרת לא ישיגו דבר.
כל שנותר לזרובבל לעשות כעת הוא להתבונן בסיפוק במעשה ידיו, ולא להפריע לתהליך הטבעי להתרחש. את שלו הוא כבר עשה, וקבוצתו על דרך המלך למופרעות.
