ישבתי עם משפחה בלימוד לקראת טקס בר מצווה חילוני, וראיתי שוב את מה שראיתי אין ספור פעמים במפגש עם בני נוער חילונים, (ולא רק בני נוער): הם יודעים לדקלם שיהדות היא לא רק דת אלא גם לאום, אבל הם לא באמת מאמינים לזה.
כשהנחתי על השולחן חפצים שונים, כמו מגילת העצמאות, כומתה, תנ"ך, תפילין, ספר של עמוס עוז, דיסק של "היהודים", הם מיד מיינו אותם לפי (בלשונם שלהם)- חפצים "יהודים" (תפילין, תנ"ך), וחפצים ישראלים.
ושוב, כשביקשתי מהם לצרף עוד חפצים יהודים לשולחן, הם הביאו: חנוכיה, פמוטים, סידור.
כששאלתי אותם האם יום העצמאות הוא חג יהודי, התשובה האוטומטית שלהם היתה: "לא!".
"אם זה יהדות" אמרתי והצבעתי על החפצים הדתיים שעל השולחן, "ואתם אינכם דתיים, אתם בעצם מעידים על עצמכם שאתם לא יהודים!".
כן, אני מודה שהייתי קצת אגרסיבי. אבל זה למטרה טובה.
זה חוזר בדרכים שונות. שוב ושוב חילונים מעידים בדרך השימוש שלהם במילים, שהם בעצם חושבים שיהדות היא דת. אפילו הם תלמידים מצטיינים בשיעורי אזרחות ויודעים לספר שהיא גם לאום. אפילו אם הם יודעים שכאנשים לא דתיים היהדות שלהם היא רק, או בעיקר לאום, ובלעדי הלאומיות היהודית שלהם לא נשארת להם יהדות כלל.
ואז ירד לי האסימון. או באלגוריה עכשווית יותר- ירד לי הקובץ.
זה הכל בעיה במלים, אולי הכל היה אחרת אם היינו תושביה של מדינת יהודה. תחשבו על זה.
אנחנו לא רגילים לחשוב שיהדות היא לאום, בגלל שבן גוריון המציאו למדינת הלאום היהודי שם מחודש: "ישראל", ובלוגיקה הפנימית של השימוש שלנו בשפה, איתה נולד מיד הלאום הישראלי, שגדל וניסה מאז למצוא לו מקום וחיים משלו (למרות שבית המשפט פסק לאחרונה שאין דבר כזה).
תארו לעצמכם שהם היו בוחרים לומר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת יהודה!" (מחיאות כפיים).
זה לא כל כך מוזר. למעשה זה הגיוני- זה היה השם האחרון של המדינה בימי החשמונאים, ושמה של האזור בפי הפרסים לפני כן, והרומאים אחרי כן. הביטוי "יהודי" מופיע בכמה מקומות מאוחרים יחסית בתנ"ך, והמפורסם שבהם הוא בכינוי "מרדכי היהודי" במגילת אסתר. פירושו הוא: "זה שבא מיהודה", כמו שאנו מכנים היום אנשים בשם "רוסי" או "פולני" או "אתיופי".
בקיצור- מקומם של היהודים הוא ביהודה.
תחשבו כמה פשוטים יותר היו חייהם של החילונים כאן. אין יותר וויכוחים בתנועת הנוער בשאלה: "מה אני יותר, יהודי או ישראלי?". תנסו את זה רגע, ותראו שזה די טפשי להתווכח על "מה אני יותר, יהודי או... יהודי!".
היה ברור לחלוטין שכל מה שנעשה כאן הוא יצירה יהודית. שהמדינה היא פרויקט יהודי- במובן של העם היהודי. ידיעות אחרונות, מעריב, הארץ היו פשוט עיתונים יהודיים. אשכול נבו היה נחשב, בדיוק כמו ג'ונתן ספרן פוייר, לסופר יהודי.
קבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב, למשל, היתה בפשטות- קבוצה יהודית. הכל יהודי!
טיעון העגלה המלאה והריקה היה נראה אז חסר מובן (והוא אכן כזה), כי היה ברור שכל היצירה העצומה בהיקפה שנוצרה כאן בספרות, אומנות פלסטית, טכנולוגיה, ספורט, קולנוע, ועוד ועוד- היא כולה יצירה יהודית. היצירה הדתית היתה מקבלת בלית ברירה את מקומה כענף קטן וייחודי בתוך ים היצירה היהודית העכשווית.
ויותר מזה- המלים היו חוזרות לשימושן הרגיל. במקום לבקש תקציב ל"תגבור לימודי יהדות" בבית הספר, או "סמינרים לזהות יהודית" בצבא, היו היוזמים של ניסיונות מיסיונריים אלו להציג את מטרתם כפי שהיא: "תגבור לימודי דת" בבתי הספר, או סמינרים לזהות דתית" בצבא. הבלבול במונחים מקל על המיסיונרים הדתיים. תמיד זה היה כך.
ועוד יותר מזה- תארו לכם שהשינוי הזה יאפשר לנו, החילונים, לנכס לנו בחזרה את המילה "יהודי"! שערו בנפשכם שהמילה "יהודי" היתה הופכת לשגורה יותר ויותר בתיאור שייכות לעם, ואפילו אזרחות במדינה, בהקשרים חילוניים לגמרי.
אתם מתארים לכם פעולה בתנועת הנוער תחת הכותרת: "מה אני יותר, יהודי או דתי?" אני מתמלא עונג רק מהמחשבה.
ואפילו לא התחלתי לתאר מה זה יעשה לאזרחי המדינה הלא יהודים- וזה גם מעניין, אבל אולי לפעם אחרת.
רק טוב
יוסי
כשהנחתי על השולחן חפצים שונים, כמו מגילת העצמאות, כומתה, תנ"ך, תפילין, ספר של עמוס עוז, דיסק של "היהודים", הם מיד מיינו אותם לפי (בלשונם שלהם)- חפצים "יהודים" (תפילין, תנ"ך), וחפצים ישראלים.
ושוב, כשביקשתי מהם לצרף עוד חפצים יהודים לשולחן, הם הביאו: חנוכיה, פמוטים, סידור.
כששאלתי אותם האם יום העצמאות הוא חג יהודי, התשובה האוטומטית שלהם היתה: "לא!".
"אם זה יהדות" אמרתי והצבעתי על החפצים הדתיים שעל השולחן, "ואתם אינכם דתיים, אתם בעצם מעידים על עצמכם שאתם לא יהודים!".
כן, אני מודה שהייתי קצת אגרסיבי. אבל זה למטרה טובה.
זה חוזר בדרכים שונות. שוב ושוב חילונים מעידים בדרך השימוש שלהם במילים, שהם בעצם חושבים שיהדות היא דת. אפילו הם תלמידים מצטיינים בשיעורי אזרחות ויודעים לספר שהיא גם לאום. אפילו אם הם יודעים שכאנשים לא דתיים היהדות שלהם היא רק, או בעיקר לאום, ובלעדי הלאומיות היהודית שלהם לא נשארת להם יהדות כלל.
ואז ירד לי האסימון. או באלגוריה עכשווית יותר- ירד לי הקובץ.
זה הכל בעיה במלים, אולי הכל היה אחרת אם היינו תושביה של מדינת יהודה. תחשבו על זה.
 |
| אולי ממציא הישראליות? |
אנחנו לא רגילים לחשוב שיהדות היא לאום, בגלל שבן גוריון המציאו למדינת הלאום היהודי שם מחודש: "ישראל", ובלוגיקה הפנימית של השימוש שלנו בשפה, איתה נולד מיד הלאום הישראלי, שגדל וניסה מאז למצוא לו מקום וחיים משלו (למרות שבית המשפט פסק לאחרונה שאין דבר כזה).
תארו לעצמכם שהם היו בוחרים לומר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת יהודה!" (מחיאות כפיים).
זה לא כל כך מוזר. למעשה זה הגיוני- זה היה השם האחרון של המדינה בימי החשמונאים, ושמה של האזור בפי הפרסים לפני כן, והרומאים אחרי כן. הביטוי "יהודי" מופיע בכמה מקומות מאוחרים יחסית בתנ"ך, והמפורסם שבהם הוא בכינוי "מרדכי היהודי" במגילת אסתר. פירושו הוא: "זה שבא מיהודה", כמו שאנו מכנים היום אנשים בשם "רוסי" או "פולני" או "אתיופי".
בקיצור- מקומם של היהודים הוא ביהודה.
תחשבו כמה פשוטים יותר היו חייהם של החילונים כאן. אין יותר וויכוחים בתנועת הנוער בשאלה: "מה אני יותר, יהודי או ישראלי?". תנסו את זה רגע, ותראו שזה די טפשי להתווכח על "מה אני יותר, יהודי או... יהודי!".
היה ברור לחלוטין שכל מה שנעשה כאן הוא יצירה יהודית. שהמדינה היא פרויקט יהודי- במובן של העם היהודי. ידיעות אחרונות, מעריב, הארץ היו פשוט עיתונים יהודיים. אשכול נבו היה נחשב, בדיוק כמו ג'ונתן ספרן פוייר, לסופר יהודי.
קבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב, למשל, היתה בפשטות- קבוצה יהודית. הכל יהודי!
טיעון העגלה המלאה והריקה היה נראה אז חסר מובן (והוא אכן כזה), כי היה ברור שכל היצירה העצומה בהיקפה שנוצרה כאן בספרות, אומנות פלסטית, טכנולוגיה, ספורט, קולנוע, ועוד ועוד- היא כולה יצירה יהודית. היצירה הדתית היתה מקבלת בלית ברירה את מקומה כענף קטן וייחודי בתוך ים היצירה היהודית העכשווית.
ויותר מזה- המלים היו חוזרות לשימושן הרגיל. במקום לבקש תקציב ל"תגבור לימודי יהדות" בבית הספר, או "סמינרים לזהות יהודית" בצבא, היו היוזמים של ניסיונות מיסיונריים אלו להציג את מטרתם כפי שהיא: "תגבור לימודי דת" בבתי הספר, או סמינרים לזהות דתית" בצבא. הבלבול במונחים מקל על המיסיונרים הדתיים. תמיד זה היה כך.
ועוד יותר מזה- תארו לכם שהשינוי הזה יאפשר לנו, החילונים, לנכס לנו בחזרה את המילה "יהודי"! שערו בנפשכם שהמילה "יהודי" היתה הופכת לשגורה יותר ויותר בתיאור שייכות לעם, ואפילו אזרחות במדינה, בהקשרים חילוניים לגמרי.
אתם מתארים לכם פעולה בתנועת הנוער תחת הכותרת: "מה אני יותר, יהודי או דתי?" אני מתמלא עונג רק מהמחשבה.
ואפילו לא התחלתי לתאר מה זה יעשה לאזרחי המדינה הלא יהודים- וזה גם מעניין, אבל אולי לפעם אחרת.
רק טוב
יוסי
7 תגובות:
אני דווקא ממש אשמח אם תתאר מה יקרה לאזרחי מדינת ישראל/יהודה הלא יהודים?
אני חושב שזה ברור גם הם יהיו יהודים
יוסי ידידי היקר ומעצבן!
השם יהודה באמת מאוד מתאים. זהו אכן שמו של מדינת הלאום האחרונה.
אולם עד 67 השם הנכון של חבל הארץ שבו נוסד מדינת היהודים אכן הייתה "ישראל" היות ומאז חלוקת הממלכה ל"יהודה" - קרי, שבטי יהודה שמעון ובנימין - יהודה ו חלק משומרון דהיום, לעומת "ישראל" שבירתה אגב העיר שומרון - וחלקי מדינת ישראל של טרום 67.
עם זאת, הקושי העצום של ה"חילונים" כפי שאתה קורה להם היא נסיון להמציא מושג שהוא רק לאום. לפי היהדות המושג יהודי מציין דת, לאום, קבוצה אתנית (המאשפרת הצטרפות בחירית), דרך חיים וכו'. הנסיונות המודרניים לפצל בין המושגים הללו נכשלת רק מפני שהיא מלאכותית. אליבא דאמת - תרבות ולאום כרוכים יחד ולא ניתנים לפירוק. התרבות היהודית היא התרבות הדתית (על שלל הופעותיה). בשנים האחרונות (150?) התפתח תת-תרבות המבקשת להתכחש לעברה. אולם, כפי שאמר כבר רפיקי הזקן - אי אפשר לברוח מן העבר, אבל אפשר ללמוד ממנו.
באהבה רבה
לבר הפלוגתא שלי,
לוי
שמח על התגובות.
אולגה, אני מניח שגורלם של הלא יהודים במדינת יהודה יהיה דומה ללא יהודים במדינות יהודה הקודמות- השומרונים למשל, או האדומים. חלקם שמרו על ייחודם האתני, ואחרים נטמעו. תלוי בהם. לא נראה לי שמבחינת ערביי הארץ, משנה הרבה אם הם יהיו אזרחי מדינת ישראל או יהודה. שני השמות לקוחים מתוך ויכוח יהודי פנימי.
לוי היקר. בכל אתה צודק, עד לטענה המוזרה "התרבות היהודית היא התרבות הדתית". כבר מימי בית ראשון היו היהודים פתוחים להשפעות מן העמים סביבם. מימיו הראשונים של בניין שלמה היו בו פולחנים לבעל ולאשרה. זה נמשך כמעט ללא הפרעה רוב ימי בית ראשון בירושלים, שלא לדבר על המקדשים בדן ובית אל. אולי עזרא הסופר, ולפניו המלך יאשיהו, פיתחו "תת תרבות המבקשת להתכחש לעברה"? בעצם אתה פוסל כל רפורמה תרבותית- למעט אחת, הרפורמה הגדולה של חז"ל, ממציאי התורה שבע"פ. גם אותם, כידוע, כינו בשמות לא יפים, ואמרו להם בשעתם שהם "מפתחים תת תרבות המבקשת להתכחש לעברה" (למשל אנשי הכהונה בבית המקדש לבטח כינו אותם כך).
ב150 השנים האחרונות התפתחו כמה וכמה תרבויות ("תת תרבויות"- בפיו של מי שלא שייך לאחת מהן), בתוך הטלטלה העולמית של ההשכלה והלאומיות: החרדיות על זרמיה, הרפורמה על זרמיה (הזרם השני הכי גדול בעם היהודי) פה ושם כמה זרמים קטנים נוספים (למשל הקונסרווטיבים, ובישראל הדתיים לאומיים תלמידי הרבנים קוק) ומעל כולם, מספרית ותרבותית (מבחינת היקף היצירה)- הזרם החילוני, בתוכו צמחה התנועה הציונית. "תת התרבות" הזו היא חלק ממגמה עולמית שהפכה את מציאות חיינו על פיה, שמאפשרת לנו את המדע בזכותו אנו כותבים עכשיו במחשב, שורדים לחגוג יום הולדת 40, ויודעים שיש ביקום חיידקים, גלקסיות, ושגזענות ועבדות הם דברים רעים.
ב150 שנים הללו נוצר בעולם (וגם בעולם היהודי) לאין שיעור יותר ידע ממה שנוצר בו בכל 4000 השנים שקדמו לו.
ההתפתחות האנושית אינה לינארית. התרבות האנושית בעלת החקלאות והכתב קיימת פחות מ10,000 שנים, שהם אחוז אחד מתוך מליון השנים של הציד והלקט שקדמו להם.
יש מקרים בהם סביר להתכחש לעבר. ללמוד ולזכור- בטח. אבל חביבי, מתקדמים בחיים, אתה יודע. לא צריך לחיות בעבר.
אוהב בחזרה
יוסי
ואני מציעה שתחזור לשם המקורי שלה ,מעניין מה זה יעשה לכל התושבים ולא רק היהודים .
ואני מציעה שתחזור לשם המקורי שלה ,מעניין מה זה יעשה לכל התושבים ולא רק היהודים .
את מתכוונת לארץ כנען?
הוסף רשומת תגובה