לחיות את החלום בעמוד ענן

ביום רביעי בשבוע שעבר, בשעות הצהריים, החל מבצע "עמוד ענן" בחיסולו של "רמטכ"ל החמאס". התברר לכולנו שאנו עומדים לפני מבצע צבאי בהיקף לא ידוע, שבעקבותיו לא יהיו לימודים בחלק או בכל מוסדות החינוך אליהם הולכים ילדיי היישוב. אביגייל מן הוועד המנהל שלנו (המורכב ממתנדבים שנבחרו בבחירות פנימיות) החלה לגלגל איתי מחשבות איך ליצור תחליף לבית הספר.
מאותו הרגע, ועד ליום חמישי שאחריו (במשך שבוע ימים), החל מרתון עמוס, לחוץ ומופלא שאני מעכל עד עכשיו את השפעותיו ותוצאותיו.
אנחנו, חברי היישוב, יצרנו לנו למשך השבוע הזה מסגרות חליפיות לילדי הפעוטון, הגן ובית הספר.
המסגרות הללו נשענו על מתנדבים מקהילתנו, מתנדבים מן המכינה הקדם צבאית "לכיש" בבית גוברין, חיילים שבאו לסייע לנו מטעם פיקוד העורף, וחלק מן הצוות של הפעוטון והגן שהמשיך לבוא למרות המצב.

מסכה בפעילות של שרית

במציאות מלחמתית שכזו, כשהדבר היחידי שאין בו מחסור הוא משימות, אין יותר מדי זמן לדקדוקי עניות, ריבים על סמכויות, וויכוחים על חלוקת משאבים.
מי שיכול לעשות- עושה. כולם נרתמים, כל אחד לפי יכולותיו, למשימה הבאה.
אני נשאבתי בעיקר אל גילאי בית הספר, ובתמיכה מאסיבית של הקהילה סביבי מצאתי את עצמי יוצר בפועל את המסגרת עליה חלמתי זמן רב: בניתי בית ספר באליאב.

"טויסטר" בפעילות של הלנה

בהתחלה כמעט כלום לא היה ברור. התחלנו עם 14 ילדים מגילאי 6 עד 9, ובחלק מהימים הגענו לכמעט 30 ילדים, מגיל הגן ועד חטיבת הביניים. הצוות "נסגר" פעמים רבות רק בערב שלפני, והכל היה חייב להתקיים במרחק של דקה מן המקלט.
הורים רבים נרתמו להעביר פעילות: בשמת, שרית ורויטל הכינו פעילויות יצירה מרהיבות, מרב העבירה פעילות על שרשרת המזון, רזיה הפילה את כולנו מצחוק בפעילות "יוגה צחוק" מותאמת במיוחד לילדים. הלנה יצרה פעילות של משחקי חשיבה, וליאת וצפרירה יצרו עם הילדים "עוגה בספל". תמר הקריאה בכל בוקר סיפור בהמשכים, חן הרב"ש וידא שאנחנו בטוחים ובטיחותיים, דליה המזכירה סייעה בכל שנתבקשה מכל הלב, וחני-- יו"ר הוועד המנהל-- ניהלה ביד רמה את המציאות הכאוטית הזו, ומצאה פתרונות לכל קושי ומחסור.
ובתוך כל זה, בתוך כמה ימים, נבנתה לנו מסגרת חינוכית.
בתחילה כל שיכולנו לעשות היה אך ורק ליצור את המסגרת. המציאות הרב גילאית, החדשה לרוב הילדים, הביאה אותי "ללכת על בטוח" ולמלא את הימים בפעילויות מהנות ונעימות של יצירה, סיפור ומשחק.
עם הזמן הצוות ה(יחסית) קבוע שעבד איתי, שהורכב מחברי המכינה הקדם צבאית, עבר תהליך משלו: ה"מכיניסטים" שלנו התאימו את עצמם טוב יותר לתפקיד החדש, נפתחו יותר אל הילדים, והפכו להיות יותר ויותר משמעותיים לנו ולילדים.
לאחר שהועד המנהל פנה בעניין אל המועצה, השגנו הסעות לשני טיולים: האחד ל"פארק הקופים", והשני ל"נאות קדומים".
בראשון משני הטיולים הללו ראיתי כיצד קבוצת הילדים מתגבשת, וכיצד המדריכים מוצאים את מקומם טוב יותר.
מבחינתי היה זה הרגע להיענות לבקשות של חלק מההורים, ולעבור אל השלב הבא. "השלב הבא" פירושו להיבנות על המסגרת שנוצרה, ולצקת לתוכה גם תכנים יותר "בית ספריים" של חשבון ועברית.

רזיה עושה יוגה צחוק

על "לוח ה100"

יום לפני סיום המבצע קיימנו בחלק מהיום חלוקה גילאית: המכיניסטים תמר ותומר לקחו איתם את ילדי כיתה א' לפעילות של כתיבה על פי חידות ציורים, ואני עם המכיניסטים נדב וניצן העברנו פעילות חשבון חווייתית לילדי כיתה ב'-ג' שבמשך כשעה קיפצו על פני מרצפות שלרגע הפכו למשבצות בתוך "לוח 100" ענקי.
בתהליך מדוד וסבלני, למרות הלחץ והאתגר, השתדלתי לעצב את מסגרת היום של בית הספר התחליפי הזה, כך שתהיה ברורה ויציבה יחסית, ומצד שני שתהיה נינוחה, רגועה וגמישה. בכל יום התבוננתי לאחור במאמץ להתאים כמה שיותר את מבנה היום הבא אל הצרכים המדויקים של הצוות ושל הילדים.
פעלתי בתוך חופש רב מאד, אבל מתוך בקרה מאד מחמירה: כל הילדים באו מבתי השכנים שלי, ומרבית הילדים לא היו ממש חייבים לבוא. הם באו כי הם רצו, והם נשארו וגם קראו לחבריהם להצטרף כי היו (לפחות חלק מהזמן) מאושרים לקחת בזה חלק.
אני מרגיש בר מזל, ואסיר תודה.
אני בר מזל על צירוף הנסיבות שאפשר לי להיות במקום בו אוכל לתרום תרומה משמעותית כל כך לקהילה. ואני אסיר תודה לקהילה שלי על שאפשרה לי למצות את עצמי, ולהורים ולילדים שהציפו אותי בהמון אהבה לאורך כל השבוע הזה.
למדתי שאם אנחנו מנתקים את אילוצי העולם החיצון, חינוך משותף בקהילה שיש בה כוחות ורצון טוב- זה בעצם עניין פשוט.
למדתי עוד המון דברים- אבל על כך אולי בפוסטים הבאים.
רק טוב
יוסי