המלך הכועס

המלך הכועס

בשנים האחרונות אנחנו משתתפים בהפקה רבת משתתפים מדי פסח. זהו אירוע גדול ומאורגן היטב שיזמו והפיקו חברינו משפחת קמינקא הנמרצים, הכולל המחזה בשיתוף כולם של כל סיפור יציאת מצריים.

התפקיד שלי בהמחזה הזו, לאורך השנים, הוא כמובן פרעה.

זה תפקיד מהנה במיוחד, גילמתי אותו בהזדמנויות שונות, ואני מוצא בו הרבה אפשרויות ביטוי. הילדים שלנו לקחו את התפקיד שלקחתי לי בצורה פחות קלילה, בהתאם לגיל שלהם. כל אחד מהם, כשהיה צעיר מספיק, חווה את זה כאירוע טראומטי במידה כזו או אחרת.

קשה לראות את אבא שלך משחק את האיש הרע, ואת כולם צועקים עליו ועוד זורקים עליו דברים (ניירות בצורת צפרדעים, אורז במכת הכינים, והכי כואב: קרח במכת הברד).

עלמה חוותה את זה לראשונה בגיל שנתיים ועשרה חודשים. היא הבינה הרבה יותר מכפי שציפינו. למעשה היא לא לקחה את זה קשה כל כך. היא הבינה שזו הצגה. אחרי שהכל נגמר היא הביטה בי בעיניים חכמות, קימטה את מצחה, ואמרה: "אבא, אתה היית כועס". היא המחישה את המילה "כועס" בפרצוף מתאים. היום, לצורך הכתיבה, ביקשתי ממנה לשחזר אותו (בתמונה משמאל).

מאותו היום, "המלך הכועס" הפך לבן בית בביתנו. הוא היה האיש הרע שמתחבאים מפניו במשחק. תכננו נגדו מהלכים ומלכודות. הכינו נגדו כלי נשק.

לפעמים התגעגעתי אליו. זעמו של פרעה יכול להיות מאד שימושי לאבא עייף שרוצה שקט סוף סוף, או שלא יחרבו לו את הבית שהוא סיים בדיוק לסדר אותו. או שיפסיקו סוף סוף להיות תקועים מול הטלוויזיה וילכו להתקלח למען השם.

לפעמים המלך הכועס הגיע במפתיע, מבלי שהזמנתי אותו. במקרים האלה, בסתר לבי, קיוויתי שהילדים שלי שנאלצים להיות לעבדיו אולי יתמרדו קצת, ולא יהיו צייתנים יותר מדי. נראה שזה גורלו של כל פרעה- מול המלך הכועס אין דרך אחרת, מלבד להתמרד. סופו הוא תמיד 10 מכות.

במבט לאחור, אחת הסיבות המרכזיות שעודדו אותנו ללכת לחינוך ביתי היתה המלחמה הגדולה של הילדים שלנו כנגד המלך הכועס. לא יכולתי יותר לראות אותם מתמודדים איתו לבדם, והרגשתי שכשאני פוגש אותם עייף, לאחר יום עבודה מתיש, ללא שינה מספקת, אין לי כוח לעזור להם לעמוד מולו. חששתי שלבדם הם לא יוכלו לעמוד לאורך זמן, וזעמו של המלך הכועס יחלחל אל נשמתם. ראיתי את הפחד ממנו בעיניו של אלעד. ראיתי כיצד מתק דיבורו מהלך קסם על עודד, המתפתה לעבור לצידו. כשראיתי את עודד פוסח על שני הסעיפים, ולעתים עובר אל צידו של המלך הכועס ומאמץ את גינוניו, ידעתי שזה הרגע לפעול. זה הרגע לחזור הביתה.

ידעתי שכשאחזור לתבוע את מקומי הנכון בממלכה, אוכל לגרש את המלך הכועס מכסאו, להשיב את הארמון לבעליו האמיתיים, ולהציל את הנסיכים והנסיכה. המלחמה הזו נמשכת עד היום, ואחרי קצת יותר מחודשיים אני חש שאנחנו מנצחים.

היום אנחנו אלה היושבים סביב שולחן הארמון. היום עודד חייך אלי בסוף היום ואמר לי: "כל היום לא בכיתי ולא צעקתי". אבל המלך הכועס לא מוותר- מדי פעם הוא מנסה להתגנב חזרה. עלינו לשמור על עירנות. הוא אורב שם, בצללים, מחכה לזמנים של התמודדות ואתגר, מצקצק בלשונו בציניות ומציע את הפתרון הקל והמהיר. אבל אנחנו לומדים איך לעמוד מולו ולא להכנע.

אחלו לנו בהצלחה.