בניית הרגלים וגם מה עושים עם התנגדות

התחלנו בשגרה. עודד ואלעד קמים בשעה נורמלית (7:30), ואז אנו שמים את עלמה בגן, אוכלים ארוחת בוקר, ומתפנים למשימה היומית. היה לנו מאד חשוב להכניס אותם לסדר. לשגרה יומית.

אלעד אוהב חשבון. הוא שמח לתרגל באתר "גלים", ולפתור עוד ועוד תרגילים. לפני מספר ימים יפעת "עקרה" אותו מן המסך והתרגולים על מנת שילך לשחק עם חברים.

בקריאה "המשימה הגדולה" שלו ברורה: הוא לומד לקרוא. קשה לו לשבת זמן ארוך, והוא מתענה בצורך לתרגל כתיבה של אותיות, אבל אני נמצא איתו בתוך זה, והוא מצליח. הוא מצליח לקרוא כבר טקסטים מתוך החוברת של כיתה א' ("מפתח הקסם") בקמץ\פתח וחיריק. היכולת המתפתחת שלו ברורה לו, והוא גאה בה מאד. המשמעות בתהליך הלמידה ברורה לו מעצמה.

האתגר שלו: לנסות בניחותא. בלי להילחץ. להגיד "אה, לא נורא, טעיתי, ננסה שוב".
אני מרגיש שהמצב עם אלעד פשוט יחסית. יש לו אתגרים להתמודד איתם, אבל אין לו התנגדות עמוקה או מובנית. פשוט אין לו הרבה סבלנות לנסות שוב ושוב כשלא מצליח לו. למרות שעודד מנסה להסביר לו ש"ללמוד זה משעמם", הוא עדיין לא מקשיב לו, וניתן לומר שהוא די נטול תסביכים בתחום הזה.

עודד מאתגר אותנו מאד. אמנם באנגלית המצב הוא די ברור (מתקדמים לפי סדר האותיות, לומדים לכתוב אותן, ולומדים מלים חדשות), אבל בעברית וחשבון זה קצת יותר קשה. הוא אומר שהוא לא אוהב חשבון. נתתי לו לפתור מבחן "מיצ"ב" בעברית של סוף ב' בשבוע הראשון שלנו בבית, והוא צלח אותו בקלות רבה. מאז "המשימה הגדולה" שלו לא ברורה לו ולנו כל כך. מרגע ש"תוכנית הלימודים" ה"רשמית" של משרד החינוך מתגלה כלא רלוונטית לעודד בתחום העברית, אנחנו לא מצליחים להסביר לו למה זה חשוב לשבת ולתרגל כתיבה. המצב בחשבון שונה מעט, אבל ההתנגדות קיימת גם כאן. למעשה יש אצל עודד שיטה:

הוא מסמן את כל מה שמזכיר לו את בית הספר, יחד עם כל מה שלא מתחשק לו לעשות עכשיו, כ"משעמם".

אנסה לתאר את ההתמודדויות שלו בלמידה בבית:

תשומת לב: שמתי לב לזה שבגלל שעודד מעט יותר מבוגר, ויודע כבר לקרוא, אני נוטה לתת לו יותר משימות עצמאיות, ולשבת יותר זמן עם אלעד. עודד מראה לי בצורה ברורה שהוא לא מוותר על תשומת הלב המגיעה לו. ישבתי איתו מול המחשב כשהוא על ברכיי, וכך הוא פתר 30 תרגילים בנחישות רבה.

רמת קושי: עודד רוצה להרגיש בטוח שהוא הכי מוצלח בעולם. אסור לא להבין, אסור לטעות, אסור להיכשל, אסור להגיע שני. ישבתי איתו מול אתר "גלים" ורצייתי להתאים לו משימה. ניסיתי להנחות אותו לפתור משימה שכללה פתרון בעיות שלא היו מוכרות לו (חיבור בטור עם שבירת עשרת). ניסיתי להבהיר לו שאני רק רוצה לבדוק, על מנת להתאים לו משימה ברמת הקושי הנכונה. היה לו נורא קשה עם זה. הוא התנגד. הטיח בי שאני נותן לו משימות בלתי אפשריות, וגם שזה משעמם.

אמון: עודד מאד חושש ממשימות הקשות לו. הוא מאד חושש לאכזב אותנו, או את עצמו. הוא אפילו "איים" שהוא רוצה לחזור לבית הספר. שם, הוא טען, המשימות יותר קלות. בשיחה רגועה איתו אמרתי לו שאנחנו רוצים את הטוב עבורו, ואם הוא רוצה לחזור לבית הספר זה בסדר. הוא אמר לי שהוא לא רוצה לחזור לבית הספר, ומאז לא חזר להשתמש בזה כ"איום". פעמים רבות הוא מנסה לעשות משא ומתן: "אני אעשה את זה אם אחר כך נעשה את זה".
שתי אפשרויות עמדו לנגד עיננו אל מול האתגר הזה:

1.      לוותר לו. להגיד לו ש"לא צריך", ושיגיד לנו כשהוא מוכן לחזור וללמוד.

2.      להתעקש איתו. לעזור לו להתמודד למרות שאינו רוצה.

דיברנו על כך, והחלטנו שויתור חד על משימה יומית, והעברה כללית של האחריות אליו, תהיה קשה לו. חשוב לנו להמשיך ולשמור על הרגלים קבועים. מצד שני, אנחנו מנסים להוריד את הלחץ. אמרתי לו כך: אני אחלק את המשימה היומית לשתיים. החלק הראשון הוא פשוט יחסית, ותוכל להשלים אותו בקלות. החלק השני הוא מאתגר יותר, ואותו תוכל לעשות רק אם תרצה.

ביום הראשון להסדר החדש נתתי לו 10 תרגילים של חיבור בטור, ללא שבירת עשרת. הוא עשה קולות של התנגדות, אבל ביקשתי ממנו לתת בי אמון, והוא פתר את זה תוך 7 דקות בערך. הוא שמח על הכלי החדש הזה, שאפשר לו לפתור בקלות תרגילים מסובכים יחסית (למשל 72 ועוד 25).

משימת האתגר: למצוא את המשך הסדרה: 2,4,8,__,__,__, בשני אופנים שונים. בבוקר, כשרשמתי את הסדרה במחברת שלו, הוא הביט מעט ולא ניסה לפתור כלל. לא אמרתי לו כלום.

בערב, יפעת הראתה לו את המשימה שוב, וגילתה לו שהוא כבר פתר את הסדרה הזו פעם. הוא פתר בשיטה אחת (ועוד 2, ועוד 4, ועוד 2, ועוד 4...), אבל לא ניסה את הדרך השנייה, למרות הוא כבר עשה זאת בעבר (כפול 2, כפול 2...). אני הצלחתי לנשוך שפתיים ולא להתערב- המשימה שלי עכשיו היא להחזיר את האמון, ואם אמרתי שמשימת האתגר איננה חובה, אז היא איננה חובה!

עלי להמשיך וליצור משימות קלות, עד שאחוש שהוא איננו חושש יותר מהן. אדרש להרבה אורך רוח. בתרגול בחשבון, כמו בתרגול גופני, אני בדעה שהקביעות היא העיקר. יש לתרגל בקביעות, אפילו אם מדי פעם עושים רק מעט. מרגע שהתחלת לתרגל (ריצה, אופנים, חיבור בטור, כתיבה) אתה כבר נכנס ל"שוונג" ועל פי רוב גם תמשיך. ההרגל לעשות משימה כזו בכל יום יוצר את ההזדמנות ל"שוונג". לא נורא אם הוא לא יבוא בכל יום, אבל הוא יבוא לבטח.

שמתי לב ששני הבנים מאד חוששים מטעויות. יכול להיות שאנחנו מלחיצים אותם? השהות יחד, והלמידה יחד, היא מאד אינטנסיבית. בכיתה בבית הספר אפשר לברוח, להתחבא בצד, להעלם לכמה זמן. בבית אין לאן לברוח. אנחנו יודעים בדיוק מה הם יודעים, ובמה הם מתקשים. עלינו להיזהר עם האינטנסיביות הזו.

ורק שלא תבינו לא נכון, אנחנו לא כל היום בלמידה בית ספרית! לפעמים כל הסיפור לוקח פחות משעה ביום. הנה תמונה להמחשה (עלמה נשארה איתנו בבית, כי היה לה קצת חום, והכנו יחד ברכות לשנה החדשה).

יש לי תחושה שכשהשגרה תתבסס לה, נתמקד באתגרים אחרים.

שנה טובה לכולם!