יום שני האחרון היה בוקר חגיגי במיוחד. התחנה ליד השער היתה מוקד לקרנבל מאולתר של התרגשות: ילדים בחולצות לבנות מצטלמים בפוזות שונות: עם התיק ובלי, בפרצוף רציני או בלי, לבד או עם כל שאר העולים לכיתה א'. לידם מכוניות עם הורים נרגשים שעצרו ללוות את הילדים ביום הראשון בהסעה. שמחה גדולה.
ואנחנו עוברים ליד, שמחים ונרגשים בשבילם. אבל בחרנו אחרת.
אלעד ועודד, שמחים ונרגשים, נשארו בבית. אחרי ששמנו את עלמה ליומה הראשון בגן הם התיישבו ליד השולחן בסלון. עודד חיפש איפה יהיה הלוח בכיתה, ואיך בדיוק הוא ואלעד ישבו מולי. הסברנו לו שאצלנו יש רק שני תלמידים, אז אני פשוט אשב בינם, אבל לפני כן צריך להכין ארוחת בוקר יחד.
בזמן ארוחת הבוקר הסברנו להם שהיום עלמה תחזור מוקדם מיומה הראשון בגן, ולכן יום הלימודים שלנו בבית יהיה קצר, ולא נספיק לעשות ספורט הבוקר, אבל בימים הקרובים הם ילוו אותה גם לגן, ולפני שנחזור הביתה נשחק יחד במגרש, או נעשה סיבוב ארוך באופניים, או ספורט אחר שהם יבחרו.
אחרי ארוחת הבוקר הזכרתי להם שעליהם לעזור ולפנות את השולחן, ואז התיישבנו לסדר את אזור הלמידה שלנו: פינינו שני תאים ב"כוורת" של איקאה לקלסרים, מחברות, יומנים, כלי הכתיבה, הקלמרים וכמובן גם ל"נחש המספרים" שקנינו אצל התופרת בבאר שבע. התיישבנו ליד היומנים (יומן קומיקס לאלעד, ויומן מכבי תל אביב לעודד), סימנו את היום שבו אנחנו נמצאים, והתבוננו קדימה על מנת להבין איך קוראים את התאריך ביומן, ומה צפוי לנו בשבועות הקרובים.
סידרנו את העפרונות בקלמרים, עטפנו את המחברות, ואפילו הספקנו ללמוד משהו חדש: אלעד למד את הצליל "דָ", והדביק כרטיסיות בבית על חפצים שיש בהם את הצליל הזה, כולל על ה"דרדס" שמצויר על החולצה שלו. עודד רשם רשימה של דברים שהוא רוצה ללמוד, ומילא בטוש מחיק את כל "לוח ה100".
כל זה, בסך הכל, מילא לנו כשעה.
אחר כך החזרנו את עלמה מיומה הראשון בגן, והבנים עזרו לי לסדר את הבית לקראת התחלה חדשה נוספת ומרגשת: הצהרון שפתחנו לילדי בית הספר, ובו משתתפים יחד איתם גם תומר, איילה, רותם, יובל ויהלי. ישבנו שעה ארוכה, אני, עודד אלעד ועלמה יחד בתחנת האוטובוס וחיכינו להסעה מבית הספר. זה לקח המון זמן, אבל בסוף הם הגיעו. ביום הראשון של הצהרון ובית הספר לא ידענו בדיוק כמה ילדים יבואו, ושמחנו שרותם, איילה ויהלי בחרו להצטרף אלינו למרות שיכלו לחזור גם הביתה. בשבילי זה היה סימן טוב. נוכחתי שהצהרון כבר מתחיל לאפשר לעודד ואלעד להיפגש באופן סדיר עם בני גילם, וזה מאד חשוב לנו ולהם.
בהמשך השבוע הרגשתי שיפעת, אני והבנים לומדים המון בכל יום: לומדים חשבון, עברית ואנגלית, עושים ספורט יחד וגם לומדים על מערכת העיכול ועל הכדורגלן פלה. אבל בעיקר: לומדים איך להתרגל לחיות וללמוד יחד כצוות. אנחנו עדיין לומדים. עלמה גם נדרשת ללמידה: היא לומדת להתרגל לגן נעימה, ואיך להפיק את המיטב משעתיים עם אבא יחד עם האחים שלה ועוד 5 ילדים.
כל המשפחה שלנו מתרגלת למצב החדש. אנו חוששים, וגם נרגשים, ובטוחים שיש לנו הזדמנות לעוף עם הילדים מעלה מעלה.
תגובה 1:
כל הקורא תגובתי , באחריותו עושה זאת !!!למען גילוי נאות יש קשר אישי ביני ולבין יוסי ואשר למאמר...
1. לא להתקרב לשמש
2. כאמרי קדומים ילדים לומדים למרות ביה"ס.
לא מישום חו"ח שהמורות אינן ראויות , ראויות הן ראויות ,בעלות רצון ושליחות.
המערכת הממלכתית/פוליטית אינה ראויה ,המונופול על על הראוי ושאינו ראוי מבית מדרשה של מפלגה זו או אחרת גורמת לי חמרמרת.( בנעורי היו למפלגות ( לפחות על המדף) אידאולוגיה ואידאולוגים שחפשו את הדרך ,היום נותר בכיסאולוגיה כלומר בימנו הישבן רם ונישא מהראש.
המולך הממלכתי בשיטתו להפוך את ילדנו מסובייקט לאובייקט ומשם רחמנה ליצנן אפילו להיות צרכני "תרבות" דבית עריץ 2 מצופף אותם בכתות משכלתחילה לא תתאפשר חו"ח למידה משמעותית
הוסף רשומת תגובה