חבר חוזר מהצגה, נאמר מופע סטנד אפ. "איך היה?" אתה שואל, והוא עונה: "נהדר".
"מה נהדר?"
"אל תשאל, הכסאות היו כל כך נוחים, ליגה לאומית"
"בזכות זה היה נהדר?" אתה שואל, מופתע על התשובה.
"לא רק" הוא משיב, "גם התאורה מקצוענית, והסאונד, חבל על הזמן".
"כן כן" אתה מקשה, "אבל ההופעה, הבדיחות, איך היו?"
"אה זה", הוא עונה, "לא היה מצחיק".
יש לי כמה דימויים מהסוג הזה. כמו למשל האם במהלך טיול בדרום אמריקה תעצור לצפות במשחק כדורגל במגרש עפר, וכדור סמרטוטים, כמו זה בו גדלו פלה, או מרדונה? האם תדע בכלל לזהות את הגדולה אל מול עניך?
בוושינגטון פוסט ערכו ניסוי ברוח הזאת פעם, כאשר שלחו נגן מפורסם לנגן בתחנת הרכבת יצירה של באך בכינור השווה מליונים, מופע עליו שילמו אנשים רבים כסף רב באולם הקונצרטים:
רוב האנשים כמובן המשיכו בדרכם...
מה אנו למדים מזה? כמה מחברנו הטובים מבלים חיים שלמים בעיסוק חסר משמעות המאפשר להם לשבת בכיסא נוח, אל מול מופע משעמם?
כמה מאיתנו מחפשים לפני הכל במה הם רוצים לצפות, ולא אכפת להם גם לשבת על ארגז?
וכמה מאיתנו מכוונים לא לצפות כלל, אלא לעמוד על הבמה ולקחת בעצמם חלק בהצגה?
ובבניין ציון ננוחם
2 תגובות:
ומצד שני, יין עם תוית טעים יותר, ומוסיקה באולם קונצרטים כנראה מהנה יותר. אז מה חשוב, קריטריונים נורמטיביים שנראים משכנעים, או החוויה עצמה?
אני מאוד אהבתי את מה שכתבת ולמעשה למען הדברים האלה אני מאוד אוהב לגלוש באינטרנט למרות שלקראת הסוף קצת איבדתי אותך. בכל מקרה הפוסט גרם לי לחשוב הרבה על כל העניין זה, ולדוגמה אני אציין את מה שקראתי אודות פרופסור שכתב ספר שעסק בנטיות שלנו לעשות החלטות בלתי הגיוניות על בסיס קבוע (בטח אתה מכיר את זה כי הוא שודר בלונדון וקירשנבאום). בכל מקרה הוא ציין בספר דבר שהזכיר לי את מה שכתבת והוא שרוב האנשים יכולים להתאבד על רעיונות גרועים של עצמם ולשלול לחלוטין רעיונות מצוינים של אחרים
הוסף רשומת תגובה