היום בבוקר, כשהבנים היו בגן, הלכנו יפעת ואני, עם עלמה בת השנה, לראות קונצרט של פסנתר אצל שכנינו במושב.
נכנסנו אל בית שקירותיו חשופים מלבד כמה ספרים ישנים על מדף מאולתר. במרכז הבית, אל מול החלונות הפתוחים אל הגבעות, עמד פסנתר כנף שחור וגדול שתפס את מרבית רצפת הסלון.
בכניסה חיכתה לנו יעל, כבת 10, נרגשת עד מאד, לבושה שמלה חגיגית ונעליים חדשות לבנות. מעט מעט מילאו את הבית שכנים נוספים שהוזמנו על ידי הוריה של יעל אל הקונצרט. הצעיר שבהם היה בן חודשיים, והמבוגר בן 70.
לאחר שהתמלאו כל הכסאות עמדה יעל בגו מתוח ליד הכסא, והכריזה על שמות היצירות שתנגן- "ווריאציות על נושא", ועוד שתי יצירות מאת מלחינים שאת שמם לא הכרתי.
הנגינה של יעל על הפסנתר האיכותי מילאה את החלל בצלילים עזים, שוטפים, מלאי מבע. ההתרגשות שלה הפריעה קצת לדיוק, אבל הכישרון והעבודה בלטו לכל אוזן ולכל לב.
היא בלי ספק בת ה-10 המנגנת בצורה הטובה ביותר ששמעתי.
יעל לא הולכת לבית ספר כלל.
פעמיים בשבוע היא נוסעת כשעה לירושלים ללמוד בלט ופסנתר, ובשאר הזמן היא לומדת בבית, משחקת עם חברים, ועובדת במשק המשפחתי.
מה שבלט במיוחד לעיניי: היא לא "תלמידה" שמתכוננת עכשיו אל החיים שיתחילו מתישהו. היא חיה עכשיו, ולא עסוקה כלל בהשוואות. היא דוגמא חיה לגובה אליו יכול ילד באמת להמריא אם לא עסוקה כל הזמן בהשוואות בינו ובין מה שנדרש מילד "רגיל" בשכבת הגיל שלו.
ובבניין ציון ננוחם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה