הבוקר אלעד ועודד קצת התעלמו ממני. הציקו זה לזה, ולא שמעו לי כשביקשתי להפסיק. אלעד חשב שזה מצחיק לנגב את ידיו השומניות מארוחת הבוקר על החולצה שלי, ועודד חשב שזה מצחיק לנשוף על אלעד בזמן שהוא אוכל ולראות איך הוא מגיב.
נתתי להם וואחד מנה. הורדתי את אלעד מן השולחן, ואת עודד שלחתי לחדר אחר. כעסתי, ולא התנצלתי על זה בכלל.
למרות שלא איבדתי שליטה, לא ניסיתי לרכך את התגובה שלי.
התוצאה היתה מפתיעה (או שלא): לאורך היום כולו הם היו מלאכים.
אחרי ששבנו מסיבוב אופניים, אלעד השלים את ספר האוריגמי שלו, בגאווה גדולה, תוך שהוא מכריז שזה כיף לו במידה שווה לקרוא וגם לכתוב.
"ההורים שלי מתעקשים שאלמד היטב כי אם לא אז כשאהיה מבוגר לא אדע דבר מאשר מה שאני יודע עכשיו, וכשהילדים שלי ישאלו אותי משהו אני אגיד שאני לא יודע את התשובה. וחוץ מהילדים שלי גם אני ארוויח מללמוד."
"אוכל ללמוד ביעילות אם לא אתבכיין ואם איהנה מהעבודה, אעבוד קשה ואחשוב מחשבות טובות".
אז מה קרה כאן? האם הם הכירו לי תודה על כך ששמתי להם גבולות, שזה אחלה, או שמא ביטלו את עצמם בפני והתאמצו לרצות אותי מפחד זעמי הנורא?
או אולי בכלל קרה כאן משהו אחר, למשל שהיום במיוחד (אולי בגלל רגשות האשם על הכעס שלי בבוקר) התאמצתי שהלימוד יהיה חווייתי, מהנה ונינוח?
על עצמי אני יודע שכאשר אני נמצא בסביבת עבודה תובענית, שבה הגדרת התפקיד מאד ברורה, וההישגים הנדרשים מפורטים היטב, קל לי להפיק מעצמי את המירב.
ומצד שני, אולי זו בסך הכל התוצאה של החינוך שקיבלתי במסגרות השונות לאורך שנים, שבהם הרגילו אותי לשכוח את רצונותיי.
הרי לבדי, בלי בוס, שוט או שוטר, ההספקים שלי צונחים.
מחקרים רבים מראים לי שכנראה רוב האנשים, חוץ מיחידי סגולה, דומים לי בזה. אנחנו או אוהבים מסגרת ברורה. זה נוח לנו.
אנשים שהולכים עד הסוף עם החופש לילדים שלהם, יטענו אחרת. הם יגידו לי שהילדים שלנו עוד לא מקולקלים. כלומר שאם ניתן להם חופש מוחלט ונתבונן בהם משחקים, ניווכח עד כמה הם עסוקים, יצירתיים ולומדים כל הזמן.
יש לי עדויות לכאן ולכאן.
זה מרתק לצפות בילדיי משחקים. כשיש להם את החופש, הם ממלאים את הזמן מיד בעולם שלם של דמיון ועשיה.
מן הצד השני, הם סקרנים במיוחד לגבי מעשיהם של מבוגרים סביבם. הם נלהבים להירתם למשימות של מבוגרים (הכנת אוכל, בניה, פירוק, ניקיון) והם גאים מאד ביכולות החדשות שהם רכשו בעמל: קריאה וכתיבה, אנגלית, נגינה, קיפולי נייר, כפל וחילוק, שחמט.
אני יכול לטעון שגם בשבט ציידים ולקטים, אין קיום לילד שלא ילמד איך לצוד בקבוצה, אפילו אם הוא אישית מעדיף להיות צמחוני (אם בכלל יש מובן למילים "צמחוני", "אישית" ו"מעדיף" בהקשר של שבט ציידים לקטים). באותו האופן, אין קיום לאנאלפבית (במובן הרחב של המילה) בישראל של המאה ה21, אפילו אם הוא אישית מעדיף לראות שידורים חוזרים של "קופיקו" במקום ללמוד.
ואיפה האמת?
לא יודע. תחשבו אתם איפה היא. כשזה הולך אז זה הולך.
ובסך הכל, היום זה הלך לא רע בכלל.
ובבניין ציון ננוחם
תגובה 1:
קודם כל, כרגיל אנו מלאי הערצה. באופן אישי הייתי הופכת (והופכת בפועל) לדיקטטור אכזר כבר מזמן המחלקת משימות ברורות ומעדיפה את יעילות התפקוד על פני יעילות הלמידה (עובדת על זה כל הזמן).
לגבי שאלותיך, המרתק הוא בשוני שיש בין ילד לילד. ארבעת ילדנו גדלים בסביבה דומה אחד לשני, אולם יש שוני עצום ביכולת שלהם להניע את עצמם. בצד אחד של הסקאלה, ינאי מתקשה מאד להניע את עצמו ולמרות יכולותיו הגבוהות מאד, שוקע לעתים קרובות לשיעמום אם לא מניעים אותו מבחוץ. לעמות זאת אחותו (לאחרונה כנינתי אותה הalpha female9, החליטה שלא רוצה לחכות לכיתה א' ולימדה את עצמה לקרוא באופן עצמאי לגמרי, כולל שעות תרגול ללא כל מעורבות חיצונית. אותה בערה להצלחה מורגשת בכל התחומים בהם היא עוסקת כולל ספורט, יצירה ועוד.
אנו יצורים מאד שונים ביכולות שלנו בכל מיני תחומים, והמסקנה שלי היא שהנושא של הנעה עצמית גם קשור בעיקר לאופי.
הוסף רשומת תגובה