מה מותר להגיד בשם האמונה- ניסיון לשרטט את גבולות הוויכוח

לא מזמן דיברתי עם כמה אנשים על המקום המסוכן בו נחצים הקווים, ואנשים אומרים בשם ה"מדע" איך עלינו להתנהג, או מנבאים בשם ה"אמונה" מה יקרה בעולם אם ננהג כך או אחרת. אני מנסה כאן, בצורה הכי תמציתית שאני יודע, לשרטט את הגבולות של הוויכוח הזה. שנדע לפחות על מה לא מסכימים.

מדוע חייבים אמונה ומה אסור למדען להגיד לי לעשות

אין אדם היכול לחיות ללא אמונה. אמונה היא הבסיס האפשרי היחיד לערכים שעל פיהם כל אדם פועל. היא זו שמביאה אותו לקבוע כל רגע מחדש שטוב יותר לחיות מאשר למות. אין אף מחקר מדעי שיכול לקבוע את זה, כי אין שום דרך לבדוק מה "טוב". אתה יכול לבדוק ולחקור מה בריא לאדם, מה מענג את חושיו, מה מביא לו רווח בצורה יעילה, אפילו מה גורם לו הנאה מורכבת יותר כמו הנאה מיופי. אבל אחרי כל המחקרים האלה האדם היחיד יכול לבחור להתרחק מכל אלה, ולחיות חיים של נזיר שיהיו בעיניו טובים יותר. הוא יכול לבחור גם להתאבד, וזה עלול גם להיות מוצדק על פי מערכת הערכים שלו. או שהוא יכול לבחור להקריב את חייו למען משהו (למשל מולדת). כל אדם בוחר לחיות או למות על פי הערכים שהוא מאמין בהם.

אין זכות למדען לקבוע לי אפילו אם לעשן או לא. הוא יכול להגיד לי שאני מאמין בערך של חיים ארוכים ובריאים אז פעולת העישון אינה רציונאלית כי היא פוגעת בערך הזה בסיכויים כאלה וכאלה. אבל אם התפיסה שלי של חיים טובים היא של "אכול ושתה כי מחר תיפול פצצה מאיראן, אין לדעת", אני אומר למדען: "תודה על מחקריך המלומדים, אבל אני מאמין שיותר חשוב לעשות מה שבא לי מאשר לשמור על בריאות לטווח ארוך". ואני אהיה לגמרי צודק.

דוגמא להמחשה: מנגלה לא פעל בשם המדע

טעות לומר "מנגלה פעל בשם המדע". כאילו יש כאן תחרות בין אנשים הנקראים "מדענים" שכותבים מחקרים ועושים ניסויים, ובין אנשים אחרים שמאמינים באלוהים. כמו מן שתי מפלגות. זה בדיוק לא כך. התחרות היא תמיד בין אנשים המאמינים ב-X ובין אנשים המאמינים ב-Y. מנגלה לא התעלל באנשים ורצח אנשים בשם המדע. אפשר להגיע זאת בצורה פשוטה כך: המחקרים שלו גילו לו, לשם דוגמא, שאנשים עם פיגור מתקשים יותר להתמודד עם אתגרים לטובת החברה והמדינה. נגיד שזו עובדה בדוקה. עובדה "מדעית". מכאן ואילך הלך מנגלה ה"מדען" לנוח, והתחיל לפעול מנגלה שהיה מאמין אדוק בזה ש"גרמניה מעל לכל", ועל כן יש לחסל את כל מי שלא מועיל מספיק למדינה, או מהווה עבודה נטל.

לו היה מנגלה מאמין בהומניזם הוא היה כמובן מסיק מסקנה הפוכה: שעל החברה להשקיע בחלשים שבתוכה משאבים גדולים יותר מאשר היא משקיעה בשאר האנשים, על מנת לטפח אותם ולסייע להם להתמודד עם הקשיים.

"איך עלי לחיות" אינה שאלה מדעית.

איך אנחנו יודעים מה שאנחנו יודעים על העולם

כאן יש לבדוק איך ההיגיון שלנו מתנהג באופן רגיל, לפני שהוא מנסה להתעמת עם כל מה שמעל לרגיל, מסתורי, רוחני וכן הלאה.

בדרך כלל, כאשר אומרים לך משהו על המציאות יש דרך אחת בדיוק לדעת אם זה נכון או לא, והיא פשוט ללכת ולבדוק. אני קורא לזה "הגיון המכולת", כדי לשים את זה במקום המוכר לכולנו.

הגיון המכולת

דמיינו את המוכר במכולת השכונתית שלכם. דמיינו שאתם הולכים אליו עם קופסת קוטג' שגיליתם באיחור שמכרו לכם אותה אחרי תאריך התפוגה שלה, סרחונה נישא למרחקים ואתם דורשים קופסא חדשה. המוכר המגודל והלא מגולח מקשיב היטב, מסכים עם כל הפרטים שאתם אומרים לו, אבל טוען בתוקף שהוא מאמין שהקוטג' בעצם לא מקולקל. טוב, כאן תוכלו אולי לטעון שעל טעם וריח אין להתווכח. ניחא. נניח אם כך שהוא טוען שהוא מאמין בלהט שבעצם התאריך לא עבר. כלומר שהיום זה בעצם מה שאתם כבר חושבים שהוא שבוע שעבר.

אתם כמובן מתבוננים בו במבט תמה, נזהרים לא לעצבן אותו (מגודל ולא מגולח, כבר אמרנו...), והוא נפגע מן המבט שלכם ואומר: "למה אתה מזלזל באמונה שלי?".

תארו לעצמכם איך הוא יגיב אם תגידו לו שאתם מאמינים שעל תשלום של 5 שקלים במטבע של 10 שקלים מגיע לכם עודף של 8 שקלים. כנראה ש"תעוף מפה יא מטומטם" הוא הימור סביר במקרה הזה.

ככה זה עובד בכל מקום. אתה לא תהיה פראייר ותאמין למוסכניק שיטען שעל פי אמונתו אתה צריך להחליף וישרים על מנת שיסתדרו לך הבלמים, ולא תעשה טיפול שיניים אצל רופא שמאמין שאם תלעס, נגיד סוכריית ליקריש, הוא יצליח לעשות לך טיפול שורש בלי הרדמה ובלי כאבים. בכל הדברים החשובים האלה אתה בודק כפי יכולתך, ומשתמש בהגיון בריא.

סיכום הביניים הוא שיש לנו (לפחות) שני סוגים של שאלות בחיים, ועונים עליהן בדרכים שונות:

- בשאלות על עובדות בעולם, או על מה גורם למה, כל אדם הולך לבדוק ככל יכולתו ולא מקבל תשובות המבוססות על אמונה. בשאלות האלה אנו עובדים עם "הגיון המכולת".

- בשאלות על מה נכון לעשות, איך נכון לפעול או לחיות, מה חשוב, מה טוב, מה יפה, אין מה ללכת ולבדוק. זה לא ל"הגיון המכולת". רק אחרי שהבנת במה אתה מאמין תוכל להיעזר ב"הגיון המכולת" על מנת להשיג את מה שהגדרת לעצמך כ"חשוב" או כ"טוב".

הבעיות מתעוררות כשמנסים לפתור שאלות מסוג אחד, בכלים שמתאימים לסוג האחר.

על בעיה אחת כבר דיברתי, כלומר על מה שקורה כשמנסים באמצעות הגיון המכולת (או במקרה הזה הגיון מדעי) להגיד לי איך להתנהג.

הבעיה השנייה מתעוררת כשמנסים לפתור באמצעות אמונה שאלות על עובדות בעולם.

למה מנסים לדעת על עובדות בכלים של אמונה?

מתי אנו זונחים את הגיון המכולת הבריא שלנו?

למשל כאשר אנחנו לא יודעים. כאשר לא ידענו על חיידקים וחלינו הלכנו למישהו שהאמין שהוא יכול לגרש מאיתנו את השד שגורם לנו להרגיש ברע.

או למשל כאשר אנחנו נורא רוצים משהו היקר לליבנו ומקודש לנו, ואנו מאמינים שהוא חשוב מאד, ואין לנו דרך של "הגיון המכולת" להשיג אותו. למשל כשאנחנו נורא רוצים שמותו של אדם יקר לנו לא יסמן את הסוף המוחלט שלו. או כאשר אנחנו נורא נורא רוצים שאריק שרון לא יפנה את גוש קטיף. או כאשר אנחנו נורא רוצים שחבר יחלים ממחלתו בזכות 100 פרקי תהילים שקראנו.

או כשקורה משהו שאנחנו לא יודעים להסביר. איזה צירוף מקרים "קוסמי", או שכנוע עמוק שהחיים שלי מתנהלים על פי תוכנית, כל דבר בזמן הנכון (תחושה שיש לי פעמים רבות).

יש הרבה מסתורין בעולם. ועל זה כבר נאמר (במשלי בן סירא):

במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור.
במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות(חגיגה, יג א)

אבל הפיתוי להגיד "אני יודע" הוא כנראה חזק מאיתנו. כמה פעמים ביום אפשר להגיד "לא יודע"? איך אפשר לחיות חיים שלמים בלי לדעת מה בדיוק המקור של כל מה שיש, ואיך הוא התחיל, ואיך הוא פועל, ואם יש לזה מטרה, ואם יש לנו תפקיד מוגדר בתוך המטרה הזו?

ואז אנחנו נופלים במלכודת ומתפתים לזנוח חבר ותיק. אנחנו זונחים את הגיון המכולת, ששירת אותנו כל כך טוב עד כאן, ומתחילים להסתבך. אנחנו משתמשים בביטויים כמו "זה עמוק יותר" או "זה מורכב" על מנת להסביר למה בעצם זנחנו את כלי ההגיון הרגילים שלנו. למה פתאום אנו אומרים שמשהו הוא עובדה כי "ככה", או כי "ככה כתוב".

ולמה בעצם זה לא טוב, אם זה עושה לאנשים טוב על הלב?

הניסיון "לחצות את הקווים" בין שני סוגי השאלות שתיארתי למעלה, ולהגיד שמשהו הוא עובדה בעולם, רק משום שאני (או הרבה אנשים) מאמינים כך, הוא מסוכן ביותר לפחות משלוש סיבות (אתם מוזמנים להציע עוד):

1. הוא נותן המון כח לשרלטנים. לכל מנחשי הקיצין שגובים כסף מקהל התמימים שבאים להילולות שלהם. לכל מי שמבטיח גמול נצחי בעולם הבא אם אתן לו את חיי ורכושי בעולם הזה, לכל מי שמאיים בגיהינום על מי שלא מצביע כפי רוחו בבחירות. נכון, אנשים אלה אינם מייצגים את "הדת". אבל מן היסוד הזה הם שואבים כוח רב, ולא אחת קורה שלפחות מספרית הם אינם המיעוט כלל ועיקר.

2. זה פשוט מוביל לטעויות. לעולם שלם של פתאים נוצרים (וגם יהודים) שחשבו שמעצרו של גלילאו גליליי המסכן בביתו עד סוף ימיו מגיע לו רק משום שהוא כתב שהארץ מקיפה את השמש ולא להפך, כפי שמשתמע במפורש מספר בראשית (ואל תגידו לי שזה לא משתמע. קל להגיד זאת אחרי 400 שנה של מחקר מדעי. נראה אתכם אומרים זאת אז, בימיו של גלילאו).

3. זה לא תמיד מביא נחמה. הרבה פעמים זה מביא לחרדות איומות, למשל במקרה של הנער שאמרו לו שאיבד את העולם הבא בגלל מעשה אוננות. או שזה מביא לרמיסת האדם היחיד (או צלם האלוהים שבאדם, אם תרצו) כמו במקרה של אינספור הנשים המוכשרות שכשרונן (למשל בשירה, או בלימוד תורה) הוחנק ודוכא בגלל ש... ובכן... למה בעצם?

כמה רוע וסבל היה נגרע מן העולם אילו היינו קצת פחות מתחנכים לתשובות שאנו נדרשים פשוט להאמין להן, ואילו היינו משננים לעצמנו ולילדינו כמה שיותר פעמים את בשורת ה"אינני יודע".

נסו את זה:

"יש אלוהים אבא?"

"וואלה, לא יודע. למה אתה מתכוון?"

"נו אבא, אל תסתבך, אלוהים שבשמיים"

"אה, אז אתה אומר שהוא לא כאן, בארץ?

"הוא בכל מקום"

"גם כאן, בתוך הגוף שלך?, גם אתה אלוהים?"

"אוף, אבא, לא יודע"

"מצוין, גם אני לא".

"אז מה נעשה?"

"לא יודע. אני מכיר כמה אנשים שאמרו שהם פגשו אותו לא מזמן. לי לא יצא עדיין".

ובבנין ציון ננוחם