דף פייסבוק חדש המרכז מחשבות לשר החינוך

שלום לכולם
פתחתי דף פייסבוק, כאן.
בדף אני מנסה לאסוף תובנות משמעותיות לסיוע למערכת החינוך. אין דף נוסף במסורת של "מה מקולקל במערכת", אלא משהו שנולד מהבנה שלשר החינוך אין אפשרות לשרוף את הכל, אבל בכל זאת הגיע הפעם לתפקידו מישהו שיש לו אג'נדה חיובית בסך הכל.
מוזמנים להציץ, להגיב, ולהפיץ.
ובבניין ציון ננוחם

מה אומר לילד?

הי
מור שאלה אותי בתגובה לפוסט קודם מה אנחנו מספרים לילדים שלנו על העולם ועל בית הספר, או במלים אחרות, כיצד אנחנו מסבירים להם מדוע החלטנו שישארו בחינוך ביתי.
שאלה מצוינת.
נראה לי שיש לנו עיקרון חשוב בבית לא להיות אדוקים עד הסוף באידיאולוגיה. לא לחנך ל"אמת" אחת גדולה. לא להפוך את תפיסת העולם שלנו לדתית. זה נכון גם לגבי החינוך בבית, וגם לגבי היותנו חלק בלתי נפרד מקהילה וישוב שבו אנו היחידים המחנכים בבית.
היישוב, אגב, דומה לנו בזה. "אליאב" הוא יישוב מעורב, דתי חילוני. הוא מושתת על זה שכשאתה יוצא לרחוב אתה פוגש מיד חברי קהילה שצורת החיים שלהם שונה משלך. זה לב העניין.
אנו משתדלים:
1. לא לשדר לילדים שלנו שמי ששולח את הילדים שלו לבית ספר הוא "לא בסדר" באיזה אופן.
2. אנחנו משתדלים לא להשתמש בביטוי "טוב, אז נשלח אותך לבית הספר" כאיום. טוב... משתדלים בדרך כלל. לא תמיד מצליחים.
3. אנחנו לא אומרים להם שבבית ספר לומדים שטויות. למעשה אנחנו עוקבים באופן כללי אחרי ההתקדמות של שאר הילדים בבית הספר, ודואגים לא ליפול מהם. בצהרון שלנו הם פוגשים את הילדים הללו מדי יום, ורואים על מה הם עושים שיעורי בית.
4. אנחנו לא סוגרים את הגולל. ביקרנו בבית הספר לצורך חיסונים, וגם לתת לעודד הזדמנות להתמודד במבדקי מחוננים של מכון סאלד. יכול להיות שהם ימצאו את עצמם בבית ספר יום אחד, ואין לנו עיקרון לגרום להם לשנוא אותו מראש.
5. אנחנו נוהגים לשאול לדעתם מדי פעם- אם הם רוצים להמשיך בבית, או לא.
6. הכשרתי את עצמי כמורה- למדתי במסלול לחינוך פתוח ניסויי בדוד ילין (מומלץ מאד!), וחינכתי כיתה ב' בשנה שעברה, כך שעברנו לחינוך ביתי קל היה לנו לומר להם שאני מורה, והשנה אני אהיה המורה שלהם.
7. אנחנו כל העת בוחנים את עצמנו מול התוצאות- מול המצב החברתי והרגשי שלהם, מול הרצון שלהם, מול היכולת הלימודית שלהם. אנחנו משתדלים ככל האפשר להיות ביקורתיים כלפי עצמנו, ואפילו קשים כלפי עצמנו: איפה חיפפתי בסדר היום? איפה לא תכננתי פעילות מעניינת מספיק עבורם? איפה התחלתי בשגרה מסוימת ולא התמדתי בה?
אנחנו מקווים שנצליח לעשות את זה כמו שצריך.
לא תהיה להם ילדות שניה

מי קסמים למלך הכועס

לפני כמה ימים השקעתי מחשבה רבה בלמידה של עודד ואלעד באותו היום. סביב 10 בבוקר סיפרתי להם מהן המשימות שלהם להיום. הם התחמקו לגמרי. העלו כל הזמן נושאי שיחה אחרים, הלכו למקום אחר בזמן שדיברתי, הציקו זה לזה.
ב10:30 כבר התרגזתי, ושיקפתי להם את ההתנהגות שלהם. אמרתי להם שזה מרגיז אותי ומייגע מאד לדבר אל מי שלא מוכן להקשיב. בעודי נואם את נאום התוכחה שלי, ועודד כבר מכריז שהוא בכלל לא מוכן יותר ללמוד היום כלום, אלעד הלך הצידה. אמרתי לו: "לאן אתה הולך כשאני מדבר?" והוא ענה:
"אני רק מביא מי קסמים".
לקח לי רגע להבין למה הוא מתכוון.
למעשה הוא ציטט מתוך סיפור שהוא קרא לפני כשלושה חודשים. הנה גרסה קצרה שלו, קצת שונה מזו שאנחנו קראנו, אבל מספיק קרובה לצורך העניין.
הוא לקח כוס מים, לגם לגימה, ולא בלע. ואז הוא הביא גם בשבילי.
הוא היה כל כך מקסים, שלא היתה לי ולעודד שום ברירה אלא לקחת קצת מי קסמים משלנו, וכל הכעס התפוגג לו.
עודד כפי הנראה המשיך לחשוב על כך, כי מספר דקות אחר כך הוא חיפש ציור של מטרה באינטרנט, וכתב מעליה דבר מה שראינו על הקיר אצל משפחת קמינקא (כל הזכויות שמורות):

מילי המופלאה, מורתי במסלול לחינוך פתוח ניסויי בדוד ילין, התעניינה פעם במחשבות שלי על חינוך ביתי, והעירה שהפרויקט הזה יכול להצליח אם יהיה ניתן להשרות בבית איזה רוגע, שינטרל את הפוטנציאל הנפיץ שבערבוב בין מורה להורה.
עניתי לה אז שזה בדיוק הפוך- אחד הטעמים העיקריים ביישום החינוך הביתי הוא בעבודה היום יומית שנועדה להשיג בדיוק את אותו הרוגע.
אז אנחנו עדיין עובדים ולומדים, וגם רואים ברכה.
רק טוב
יוסי המורה.

לקפוץ בלילה נגד כח המשיכה של השמש

אלעד ניסה להבין איך בנויה השמש.
כמה היא חמה? (כמה זה מיליון מעלות?)
אם היא יכולה למשוך חללית? אם אפשר ללכת שם?
למה היא לא מתפוצצת אם כל הזמן מתפוצצות עליה כל כך הרבה פצצות אטום?
אמרתי לו שכח המשיכה שלה כל כך חזק שהיא מחזיקה מעמד למרות הפיצוצים.
הוא חשב ואמר:
כשאני קופץ כדור הארץ מושך אותי חזרה, אבל השמש מאיטה את החזרה שלי.
חשבתי אני, ואמרתי לו שביום השמש מעלינו, אז מה שהוא אומר נכון. אבל בלילה השמש מצידו השני של כדור הארץ, ואז השמש דווקא מושכת אותנו לאותו הכיוון שאליו כדור הארץ מושך אותנו.
יופי, הוא אמר, אז אני אקפוץ בלילה.
באמת מעניין אם ההבדל יכול להיות מורגש.
שבוע טוב

להכריח ללמוד- האם צריך לשכוח מכל החופש הזה?

הבוקר אלעד ועודד קצת התעלמו ממני. הציקו זה לזה, ולא שמעו לי כשביקשתי להפסיק. אלעד חשב שזה מצחיק לנגב את ידיו השומניות מארוחת הבוקר על החולצה שלי, ועודד חשב שזה מצחיק לנשוף על אלעד בזמן שהוא אוכל ולראות איך הוא מגיב.
נתתי להם וואחד מנה. הורדתי את אלעד מן השולחן, ואת עודד שלחתי לחדר אחר. כעסתי, ולא התנצלתי על זה בכלל.
למרות שלא איבדתי שליטה, לא ניסיתי לרכך את התגובה שלי.
התוצאה היתה מפתיעה (או שלא): לאורך היום כולו הם היו מלאכים.
אחרי ששבנו מסיבוב אופניים, אלעד השלים את ספר האוריגמי שלו, בגאווה גדולה, תוך שהוא מכריז שזה כיף לו במידה שווה לקרוא וגם לכתוב.
עודד השתדל במיוחד להיענות לכל בקשותי, ובמשימת העברית שלו השיב לשאלות שכתבתי לו (הוא למד בכיתה א' להשיב תשובה מלאה, אז נחשו בעצמכם מה היו השאלות):
"ההורים שלי מתעקשים שאלמד היטב כי אם לא אז כשאהיה מבוגר לא אדע דבר מאשר מה שאני יודע עכשיו, וכשהילדים שלי ישאלו אותי משהו אני אגיד שאני לא יודע את התשובה. וחוץ מהילדים שלי גם אני ארוויח מללמוד."
"אוכל ללמוד ביעילות אם לא אתבכיין ואם איהנה מהעבודה, אעבוד קשה ואחשוב מחשבות טובות".
אז מה קרה כאן? האם הם הכירו לי תודה על כך ששמתי להם גבולות, שזה אחלה, או שמא ביטלו את עצמם בפני והתאמצו לרצות אותי מפחד זעמי הנורא?
או אולי בכלל קרה כאן משהו אחר, למשל שהיום במיוחד (אולי בגלל רגשות האשם על הכעס שלי בבוקר) התאמצתי שהלימוד יהיה חווייתי, מהנה ונינוח?

על עצמי אני יודע שכאשר אני נמצא בסביבת עבודה תובענית, שבה הגדרת התפקיד מאד ברורה, וההישגים הנדרשים מפורטים היטב, קל לי להפיק מעצמי את המירב.
ומצד שני, אולי זו בסך הכל התוצאה של החינוך שקיבלתי במסגרות השונות לאורך שנים, שבהם הרגילו אותי לשכוח את רצונותיי.
הרי לבדי, בלי בוס, שוט או שוטר, ההספקים שלי צונחים.
מחקרים רבים מראים לי שכנראה רוב האנשים, חוץ מיחידי סגולה, דומים לי בזה. אנחנו או אוהבים מסגרת ברורה. זה נוח לנו.
אנשים שהולכים עד הסוף עם החופש לילדים שלהם, יטענו אחרת. הם יגידו לי שהילדים שלנו עוד לא מקולקלים. כלומר שאם ניתן להם חופש מוחלט ונתבונן בהם משחקים, ניווכח עד כמה הם עסוקים, יצירתיים ולומדים כל הזמן.
יש לי עדויות לכאן ולכאן.
זה מרתק לצפות בילדיי משחקים. כשיש להם את החופש, הם ממלאים את הזמן מיד בעולם שלם של דמיון ועשיה.
מן הצד השני, הם סקרנים במיוחד לגבי מעשיהם של מבוגרים סביבם. הם נלהבים להירתם למשימות של מבוגרים (הכנת אוכל, בניה, פירוק, ניקיון) והם גאים מאד ביכולות החדשות שהם רכשו בעמל: קריאה וכתיבה, אנגלית, נגינה, קיפולי נייר, כפל וחילוק, שחמט.
אני יכול לטעון שגם בשבט ציידים ולקטים, אין קיום לילד שלא ילמד איך לצוד בקבוצה, אפילו אם הוא אישית מעדיף להיות צמחוני (אם בכלל יש מובן למילים "צמחוני", "אישית" ו"מעדיף" בהקשר של שבט ציידים לקטים). באותו האופן, אין קיום לאנאלפבית (במובן הרחב של המילה) בישראל של המאה ה21, אפילו אם הוא אישית מעדיף לראות שידורים חוזרים של "קופיקו" במקום ללמוד.
ואיפה האמת?
לא יודע. תחשבו אתם איפה היא. כשזה הולך אז זה הולך.
ובסך הכל, היום זה הלך לא רע בכלל.
ובבניין ציון ננוחם

מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך

דיון מעניין שהיה לנו היום:
סיפרתי לבנים על הלל הזקן שאמר לנוכרי: "דעליך סני, לחברך לא תעביד"- כלומר מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, זו כל התורה כולה, והיתר פרושה- לך ולמד.
סיפרתי להם גם על הציטוט החביב על רבי עקיבא, הישר מספר ויקרא: "ואהבת לרעך כמוך".
שאלתי אותם מה קשה יותר.
עודד טען שיותר קשה לאהוב את רעך כמוך, ואלעד דוקא טען שאפשר להתרגל לזה.
אחר כך רבי אלעד הציע עיקרון משלו:
"עשה לחברך מה שאהוב עליך". ואז הוא תיקן: "עשה לחברך מה שאהוב עליו".
סיפרתי את זה לאמא שלי (הידועה בכינוי "סבתא חנה"), והיא ביקשה להבהיר לאלעד שחשוב לעשות למען חברך, אבל אל לו לשכוח את עצמו.
רבי עודד העיר על כך שאם כולם יעשו לחברם מה שאהוב עליו אז הכלל יוכל להתקיים: כי כל אחד יעשה לאחר, ויקבל מזולתו. אלעד הסכים שזה יכול להתקבל רק אם זה יהיה כלל לכולם (רציתי להגיד להם מה זה "אימפרטיב קטגורי", אבל התאפקתי).
ניסיתי לנסח פשרה עילגת: "עשה לעצמך ולחברך את מה שאהוב עליו". אלעד היה נחמד אלי והסכים.
עכשיו יש רק עניין קטנצ'יק של יישום, ואנחנו בדרך לתיקון העולם.
 

מתמטיקה בעל פה- זה עובד!

בלמידת שפה (עברית, במקרה שלנו), יש שלוש רמות של ביטוי: בעל-פה, בקריאה ובכתיבה. מקובל לרוב שיכולת הביטוי היא גבוהה יותר בעל-פה, פחות גבוהה בקריאה, ועוד פחות בכתיבה. זו הסיבה שבכיתה ניתן לערוך דיון בעל-פה ברמה גבוהה יותר מרמת הטקסטים הניתנים לקריאה, וטקסטים אלו הם ברמה גבוהה יותר ממשימות הכתיבה הניתנות לתלמידים.

זה הגיוני מאד, וגם חשוב מאד- משום שתרגול של דיבור נכון משפר את יכולת הקריאה והכתיבה, והתמודדות ממושכת עם קריאת טקסטים (ומחקרים מוכיחים זאת), משפרת גם היא את יכולת הכתיבה. בקיצור, מה למדנו?

1.      בלמידת שפה חשוב להקפיד על תרגול של כל רמות הביטוי, משום שהן תומכות האחת בשניה.

2.      ניתן להתמודד עם אתגרים מורכבים יותר בעל-פה מאשר בקריאה, ובקריאה מאשר בכתיבה.

3.      כל רמת ביטוי מאיצה את זו שמתחתיה: יכולת גבוהה בעל-פה משפרת את רמת הקריאה, ויכולת גבוהה בקריאה משפרת את רמת הכתיבה.

עד כאן רקע תיאורטי. האם זה עובד גם בחשבון? הנה מקרה לדוגמא:

תוך כדי תרגול בחוברת שמתי לב שאני רוצה להתמקד עם אלעד על חישוב מהיר של חיבור וחיסור עד 20. כלומר, הוא יודע לעשות זאת, אבל רציתי לקפוץ מדרגה קדימה, להביא אותו למצב שחיבור מספרים עד 10, ואחר כך עד 20, ייעשה אצלו בצורה אוטומטית.

נזכרתי במעשה שהיה: בלימוד הקריאה הוא "נתקע" משום שהוא לא זיהה היטב את הניקוד "חיריק", ולמחרת עשינו שעה של "חיריקים" (גם כתבתי על זה בבלוג)- שהיתה בעיקר בעל-פה. התרגול הזה "סגר את הפינה" של הקריאה של "חיריק", ומשם יכולנו להמשיך הלאה.

לקחתי את אותו העיקרון, ועבדתי איתו על חיבור וחיסור עד 20. ביקשתי ממנו לכתוב את המספרים עד 20 (הוא ביקר להוסיף עוד, עד 22, והסכמתי). סידרנו אותם על "נחש המספרים" שלנו (שגם עליו כבר כתבתי בעבר).

ואז פשוט תירגלנו- "עמוד על 17", "תחסיר 5", "הוסף 8", וכן הלאה. אלעד ספר צעדים, דילג, זחל, קפץ בקפיצות צפרדע ובסיבובים, על הרגליים, על הברכיים ועל ארבע. הוא המשיך בשמחה ובהתלהבות. תרגלנו חיבורים וחיסורים בעשרת השניה, אחר כך בראשונה, וגם תרגילים חוצי-עשרת. לא שמנו לב לזמן (עודד היה עסוק במשימה אחרת). אחרי שסיימנו נוכחתי שעברה יותר משעה של תרגול רצוף.

בתרגול של כתיבה חשבונית בחוברת, בתרגילים זהים לחלוטין, אני מעריך שאלעד היה משלים כשלושה עמודים באותו הזמן (אם לא היה נמאס לו קודם לכן), שהם על פי רוב בין 20 ל-30 תרגילים. בתרגול שלנו בעל פה קשה לי להעריך, אבל אני מניח שאלעד התמודד עם פי 3 או פי 4 תרגילים. במשימות מסוג זה, בהן רציתי שאלעד ילמד לזכור שיטות חישוב אוטומטיות, לכמות יש משמעות. ומעבר לכמות: אלעד היה נלהב ושמח, ואני בטוח שהלמידה שלו היתה משמעותית.

עוד מוקדם לומר, אבל כבר עכשיו יש לי תחושה שחל שיפור ביכולת החישוב שלו בתרגילים מן הסוג הזה.

ובעצם מה עשינו? עשינו חשבון בעל פה*.

אחר כך ניסיתי חשבון ב"קריאה"- במקום לומר את התרגיל, כתבתי אותו על לוח מחיק, והוא היה צריך לומר את התשובה בעל פה (בעודו מדלג על גבי "נחש המספרים"). אלעד התמודד יפה, אבל בלי ספק ראיתי שזו משימה קשה יותר. ממש בדומה להבדל בין ביטוי בעל-פה לבין רמת הקריאה בלמידת שפה.

ומשם- חזרנו לכתיבה.

בבתי הספר כותבים לא מעט. גם בעברית, וגם בחשבון. בשאר רמות הביטוי יש הבדל גדול: בעברית יש עיסוק משמעותי ביותר גם בשיחה בעל פה (רוב היום בכיתה מתנהל בעל-פה), ויש מטלות קריאה רבות; למשל מקובל לבקש מילד להחתים על דף שלושה אנשים ששמעו אותו קורא קטע מסוים. בחשבון כל זה קיים במידה פחותה הרבה יותר.

שאלתי את עצמי למה מטלות החישוב בעל-פה ובקריאה אינן נפוצות כמו בלימוד שפה, והתשובה די מורכבת. ייתכן שזה מסובך יותר לוודא שהתשובות שהילד נותן בעל פה הן נכונות, ועל כן קשה יותר לנהל תרגול כזה בכיתה גדולה. ייתכן שזה פשוט הרגל ישן.

לתחושתי, יש כאן פספוס גדול. לפחות במקרה של אלעד, אני חש שהעיסוק הטבעי בחשבון, בעשיה פיסית, ואחר כך בביטוי בעל פה, יכול להיעשות ברמה גבוהה יותר מאשר בכתיבה, ועל כן יכול לשמש כ"קטר" המושך אחריו גם את רמת הכתיבה בחשבון.

אני, לכל הפחות, אמשיך לחקור את הכיוון הזה.

*אם לדייק, נראה לי שבחשבון יש רמה נוספת, בסיסית יותר מן הביטוי בעל-פה, והיא הרמה המוחשית. במקרה של נחש המספרים זה בא לידי ביטוי בתנועה הפיסית במעלה ובמורד ציר המספרים. אל התנועה הזו מצטרף הביטוי בעל פה בצורה של מניה: "אחד-שתיים-שלוש...". הרמה המוחשית ניכרת גם בחלוקה של עצמים לקבוצות, השוואת גדלים, מדידה, שרטוט צורות, ועוד.