יום טוב היה היום

היום היה יום טוב
התחלנו בעבודה רצינית סביב 10 בבוקר.
אלעד קרא וכתב. הוא כבר למעשה קורא קריאה מצרפת, ומשתפר בזה בהתמדה, והכתיבה שלו משתפרת ממילה למילה.
הוא גם כתב כמה תרגילי חשבון שתוצאתם 9. הוא היה מאד גאה בכתיבה שלו, ושלחתי גם ליפעת את התמונות של העבודה שלו.
עודד התחיל את היום בהחלטה לא להתבכיין היום. הוא הוכיח את עצמו ועמד במילה שלו בגדול. בחשבון הוא פיצח כמה תרגילי חיסור בטור. הוא עשה את הקפיצה מהמרת עשרת פעם או פעמיים, להמרת עשרת כשיטה מבלי להתיחס לגודל המספר. במלים פשוטות: אחרי כשעה הוא חיסר מספרים בני 6 ספרות בלי קושי. הוא ביקש לעבור ללוח הכפל, והבטחתי לו שנעשה זאת אחרי שישתלט על חיסור בטור- ועתה נוכל לעשות זאת.
עבדנו נטו בשני שיעורים בני קצת יותר משעה כל אחד, עם הרבה כדורסל באמצע.
מבלי להכנס אל הפרטים הלימודיים יותר מדי- אני חש שנכנסנו לישורת טובה. מה תרם לזה?
המלחמה, והזמנים הטובים שהיו לבנים בבית הספר המאולתר שניהלתי ביישוב השרו עליהם תחושה נעימה. אני חש גם שהם עברו איזה שלב. בחינוך, לפעמים די להתעקש על שלך לאורך זמן ארוך מספיק.
ודבר אחד חשוב מאד: בשבת, וגם אחריה, הקפדתי לישון לפחות 7 שעות.
קשה מאד מאד לעשות חינוך כשעייפים.
מחנך חייב להיות מדויק- לזהות את הדקויות בתגובות של התלמידים, להתאים את עצמו, ליזום ולהכתיב את הקצב המסוים שיאפשר להם להוציא מעצמם את המיטב. על מנת לעשות זאת דרושים שני דברים:
1. דע היטב מה אתה רוצה להשיג, ותכין את עצמך מראש.
2. לך לישון מוקדם, כדי שתוכל לנשום, להתבונן, להיות יצירתי.
אז כאמור, לילה טוב

לחיות את החלום בעמוד ענן

ביום רביעי בשבוע שעבר, בשעות הצהריים, החל מבצע "עמוד ענן" בחיסולו של "רמטכ"ל החמאס". התברר לכולנו שאנו עומדים לפני מבצע צבאי בהיקף לא ידוע, שבעקבותיו לא יהיו לימודים בחלק או בכל מוסדות החינוך אליהם הולכים ילדיי היישוב. אביגייל מן הוועד המנהל שלנו (המורכב ממתנדבים שנבחרו בבחירות פנימיות) החלה לגלגל איתי מחשבות איך ליצור תחליף לבית הספר.
מאותו הרגע, ועד ליום חמישי שאחריו (במשך שבוע ימים), החל מרתון עמוס, לחוץ ומופלא שאני מעכל עד עכשיו את השפעותיו ותוצאותיו.
אנחנו, חברי היישוב, יצרנו לנו למשך השבוע הזה מסגרות חליפיות לילדי הפעוטון, הגן ובית הספר.
המסגרות הללו נשענו על מתנדבים מקהילתנו, מתנדבים מן המכינה הקדם צבאית "לכיש" בבית גוברין, חיילים שבאו לסייע לנו מטעם פיקוד העורף, וחלק מן הצוות של הפעוטון והגן שהמשיך לבוא למרות המצב.

מסכה בפעילות של שרית

במציאות מלחמתית שכזו, כשהדבר היחידי שאין בו מחסור הוא משימות, אין יותר מדי זמן לדקדוקי עניות, ריבים על סמכויות, וויכוחים על חלוקת משאבים.
מי שיכול לעשות- עושה. כולם נרתמים, כל אחד לפי יכולותיו, למשימה הבאה.
אני נשאבתי בעיקר אל גילאי בית הספר, ובתמיכה מאסיבית של הקהילה סביבי מצאתי את עצמי יוצר בפועל את המסגרת עליה חלמתי זמן רב: בניתי בית ספר באליאב.

"טויסטר" בפעילות של הלנה

בהתחלה כמעט כלום לא היה ברור. התחלנו עם 14 ילדים מגילאי 6 עד 9, ובחלק מהימים הגענו לכמעט 30 ילדים, מגיל הגן ועד חטיבת הביניים. הצוות "נסגר" פעמים רבות רק בערב שלפני, והכל היה חייב להתקיים במרחק של דקה מן המקלט.
הורים רבים נרתמו להעביר פעילות: בשמת, שרית ורויטל הכינו פעילויות יצירה מרהיבות, מרב העבירה פעילות על שרשרת המזון, רזיה הפילה את כולנו מצחוק בפעילות "יוגה צחוק" מותאמת במיוחד לילדים. הלנה יצרה פעילות של משחקי חשיבה, וליאת וצפרירה יצרו עם הילדים "עוגה בספל". תמר הקריאה בכל בוקר סיפור בהמשכים, חן הרב"ש וידא שאנחנו בטוחים ובטיחותיים, דליה המזכירה סייעה בכל שנתבקשה מכל הלב, וחני-- יו"ר הוועד המנהל-- ניהלה ביד רמה את המציאות הכאוטית הזו, ומצאה פתרונות לכל קושי ומחסור.
ובתוך כל זה, בתוך כמה ימים, נבנתה לנו מסגרת חינוכית.
בתחילה כל שיכולנו לעשות היה אך ורק ליצור את המסגרת. המציאות הרב גילאית, החדשה לרוב הילדים, הביאה אותי "ללכת על בטוח" ולמלא את הימים בפעילויות מהנות ונעימות של יצירה, סיפור ומשחק.
עם הזמן הצוות ה(יחסית) קבוע שעבד איתי, שהורכב מחברי המכינה הקדם צבאית, עבר תהליך משלו: ה"מכיניסטים" שלנו התאימו את עצמם טוב יותר לתפקיד החדש, נפתחו יותר אל הילדים, והפכו להיות יותר ויותר משמעותיים לנו ולילדים.
לאחר שהועד המנהל פנה בעניין אל המועצה, השגנו הסעות לשני טיולים: האחד ל"פארק הקופים", והשני ל"נאות קדומים".
בראשון משני הטיולים הללו ראיתי כיצד קבוצת הילדים מתגבשת, וכיצד המדריכים מוצאים את מקומם טוב יותר.
מבחינתי היה זה הרגע להיענות לבקשות של חלק מההורים, ולעבור אל השלב הבא. "השלב הבא" פירושו להיבנות על המסגרת שנוצרה, ולצקת לתוכה גם תכנים יותר "בית ספריים" של חשבון ועברית.

רזיה עושה יוגה צחוק

על "לוח ה100"

יום לפני סיום המבצע קיימנו בחלק מהיום חלוקה גילאית: המכיניסטים תמר ותומר לקחו איתם את ילדי כיתה א' לפעילות של כתיבה על פי חידות ציורים, ואני עם המכיניסטים נדב וניצן העברנו פעילות חשבון חווייתית לילדי כיתה ב'-ג' שבמשך כשעה קיפצו על פני מרצפות שלרגע הפכו למשבצות בתוך "לוח 100" ענקי.
בתהליך מדוד וסבלני, למרות הלחץ והאתגר, השתדלתי לעצב את מסגרת היום של בית הספר התחליפי הזה, כך שתהיה ברורה ויציבה יחסית, ומצד שני שתהיה נינוחה, רגועה וגמישה. בכל יום התבוננתי לאחור במאמץ להתאים כמה שיותר את מבנה היום הבא אל הצרכים המדויקים של הצוות ושל הילדים.
פעלתי בתוך חופש רב מאד, אבל מתוך בקרה מאד מחמירה: כל הילדים באו מבתי השכנים שלי, ומרבית הילדים לא היו ממש חייבים לבוא. הם באו כי הם רצו, והם נשארו וגם קראו לחבריהם להצטרף כי היו (לפחות חלק מהזמן) מאושרים לקחת בזה חלק.
אני מרגיש בר מזל, ואסיר תודה.
אני בר מזל על צירוף הנסיבות שאפשר לי להיות במקום בו אוכל לתרום תרומה משמעותית כל כך לקהילה. ואני אסיר תודה לקהילה שלי על שאפשרה לי למצות את עצמי, ולהורים ולילדים שהציפו אותי בהמון אהבה לאורך כל השבוע הזה.
למדתי שאם אנחנו מנתקים את אילוצי העולם החיצון, חינוך משותף בקהילה שיש בה כוחות ורצון טוב- זה בעצם עניין פשוט.
למדתי עוד המון דברים- אבל על כך אולי בפוסטים הבאים.
רק טוב
יוסי

המלך הכועס

המלך הכועס

בשנים האחרונות אנחנו משתתפים בהפקה רבת משתתפים מדי פסח. זהו אירוע גדול ומאורגן היטב שיזמו והפיקו חברינו משפחת קמינקא הנמרצים, הכולל המחזה בשיתוף כולם של כל סיפור יציאת מצריים.

התפקיד שלי בהמחזה הזו, לאורך השנים, הוא כמובן פרעה.

זה תפקיד מהנה במיוחד, גילמתי אותו בהזדמנויות שונות, ואני מוצא בו הרבה אפשרויות ביטוי. הילדים שלנו לקחו את התפקיד שלקחתי לי בצורה פחות קלילה, בהתאם לגיל שלהם. כל אחד מהם, כשהיה צעיר מספיק, חווה את זה כאירוע טראומטי במידה כזו או אחרת.

קשה לראות את אבא שלך משחק את האיש הרע, ואת כולם צועקים עליו ועוד זורקים עליו דברים (ניירות בצורת צפרדעים, אורז במכת הכינים, והכי כואב: קרח במכת הברד).

עלמה חוותה את זה לראשונה בגיל שנתיים ועשרה חודשים. היא הבינה הרבה יותר מכפי שציפינו. למעשה היא לא לקחה את זה קשה כל כך. היא הבינה שזו הצגה. אחרי שהכל נגמר היא הביטה בי בעיניים חכמות, קימטה את מצחה, ואמרה: "אבא, אתה היית כועס". היא המחישה את המילה "כועס" בפרצוף מתאים. היום, לצורך הכתיבה, ביקשתי ממנה לשחזר אותו (בתמונה משמאל).

מאותו היום, "המלך הכועס" הפך לבן בית בביתנו. הוא היה האיש הרע שמתחבאים מפניו במשחק. תכננו נגדו מהלכים ומלכודות. הכינו נגדו כלי נשק.

לפעמים התגעגעתי אליו. זעמו של פרעה יכול להיות מאד שימושי לאבא עייף שרוצה שקט סוף סוף, או שלא יחרבו לו את הבית שהוא סיים בדיוק לסדר אותו. או שיפסיקו סוף סוף להיות תקועים מול הטלוויזיה וילכו להתקלח למען השם.

לפעמים המלך הכועס הגיע במפתיע, מבלי שהזמנתי אותו. במקרים האלה, בסתר לבי, קיוויתי שהילדים שלי שנאלצים להיות לעבדיו אולי יתמרדו קצת, ולא יהיו צייתנים יותר מדי. נראה שזה גורלו של כל פרעה- מול המלך הכועס אין דרך אחרת, מלבד להתמרד. סופו הוא תמיד 10 מכות.

במבט לאחור, אחת הסיבות המרכזיות שעודדו אותנו ללכת לחינוך ביתי היתה המלחמה הגדולה של הילדים שלנו כנגד המלך הכועס. לא יכולתי יותר לראות אותם מתמודדים איתו לבדם, והרגשתי שכשאני פוגש אותם עייף, לאחר יום עבודה מתיש, ללא שינה מספקת, אין לי כוח לעזור להם לעמוד מולו. חששתי שלבדם הם לא יוכלו לעמוד לאורך זמן, וזעמו של המלך הכועס יחלחל אל נשמתם. ראיתי את הפחד ממנו בעיניו של אלעד. ראיתי כיצד מתק דיבורו מהלך קסם על עודד, המתפתה לעבור לצידו. כשראיתי את עודד פוסח על שני הסעיפים, ולעתים עובר אל צידו של המלך הכועס ומאמץ את גינוניו, ידעתי שזה הרגע לפעול. זה הרגע לחזור הביתה.

ידעתי שכשאחזור לתבוע את מקומי הנכון בממלכה, אוכל לגרש את המלך הכועס מכסאו, להשיב את הארמון לבעליו האמיתיים, ולהציל את הנסיכים והנסיכה. המלחמה הזו נמשכת עד היום, ואחרי קצת יותר מחודשיים אני חש שאנחנו מנצחים.

היום אנחנו אלה היושבים סביב שולחן הארמון. היום עודד חייך אלי בסוף היום ואמר לי: "כל היום לא בכיתי ולא צעקתי". אבל המלך הכועס לא מוותר- מדי פעם הוא מנסה להתגנב חזרה. עלינו לשמור על עירנות. הוא אורב שם, בצללים, מחכה לזמנים של התמודדות ואתגר, מצקצק בלשונו בציניות ומציע את הפתרון הקל והמהיר. אבל אנחנו לומדים איך לעמוד מולו ולא להכנע.

אחלו לנו בהצלחה.

להרגיש את הקצב בשתי דוגמאות

דוגמא אחת:
הארכנו את חופש הסוכות בעוד מספר ימים באילת, והנה הגיע לו שוב יום ראשון.
ישבתי עם הבנים, אכלנו ארוחת בוקר, ואני מתבונן בהם ורואה שהם קצת לחוצים ועצבניים.
הם קצת התקוטטו בבוקר, וגם גערתי בהם.
עודד פלט בשקט כמה הערות קטנות, ואלעד הגיב בלחץ על דברים שטותיים.
אני גלגלתי בראשי כל הזמן עם אילו משימות אבקש מהם להתמודד היום. התיישבנו יחד. היה רק 9 בבוקר.
נשמתי עמוק והתבוננתי בהם.
ואז פשוט שחררתי.
אמרתי להם לצאת החוצה. הם בחרו לעשות סיבוב באופניים. זה היה מאד חסר להם. בדיעבד, הם חשו מתח מן החזרה לשגרה, והם פירקו את המתח ברכיבה על אופניים.
הם חזרו אחרי כחצי שעה, ונכנסנו לסשן לימודים נלהב ויעיל.

דוגמא שניה:
נכנסנו למסע חקר נפלא בגאומטריה אחרי סשן קיפולי נייר נלהב (ועל כך אולי בפוסט אחר). עסקנו בפתרון שאלות על הדף הפתוח שממנו קיפלתי ציפור, ואחר כך פרסתי מחדש. כל אחד מהם התמודד עם זה ברמה שלו (כאמור, אולי ארחיב על כך בפוסט נפרד).
הצורה הדומיננטית שנוצרה בדף היא סוגים שונים של משולשים.
דיברנו על משולשים. על צלעות וקודקודים. ביקשתי מהם לצייר משולשים במחברות, והם התחילו- בהתחלה ביד חופשית, ואז רצו לדייק ועודד רץ והביא כל מיני סרגלים.
ביקשתי מהם לצייר לפחות שני סוגים שונים של משולשים, ולהסביר לי במה הם שונים. אלעד צייר משולש נמוך וגבוה. אחר כך משולש הפוך.
לקחתי סרגל בצורת משולש, הרמתי מול פניהם, והדגמתי להם שזה אותו המשולש, ולא משנה אם הוא הפוך, מסובב, או קרוב או רחוק (קטן או גדול). ביקשתי משולש שונה שהוא לא הפוך, מסובב או שונה רק בגודל.
היו לי כבר את כל התשובות בראש. רציתי להציג להם את המשולש ישר הזוית (ולשם כך להסביר מהי זוית), ואת שווה הצלעות, וכן הלאה.
ואז עצרתי.
התבוננתי בהם.
הם כל כך נהנו לצייר משולשים! פחוסים, קטנים, גדולים, צרים, רחבים. מדויקים וישרים עם סרגל. סתם כך ביד. אלעד התמודד והשתפר בטכניקה של החזקת הסרגל ביד אחת וציור קו מנקודה לנקודה ביד השניה.
ואז פשוט שחררתי
עצרתי את הסיווגים והמיונים, ודחיתי את זה לפעם אחרת, ופשוט נתתי להם להתנסות בעוד ועוד ציור משולשים בהנאה מרובה. לעודד זה נמאס באיזה שלב, וביקשתי ממנו לנסות ולצייר משולש שכל צלעותיו שוות (לא פשוט, מוזמנים לנסות).
וזהו.
בלי ניתוחים, ובלי לחץ להגיע למסקנה ידועה מראש.
יהיה לזה שפע של זמן בהמשך.
בינתיים- הם התיידדו עם המשולשים.

פוסט קצר על כמה פריצות דרך קטנות

הי
יתרון יחסי לתקופה הזו, שבין חופשה לחופשה, הוא בזה שאפשר להתחיל מחדש. אפשר לנסות שוב. לתקן ולהפיק לקחים.

-פריצת דרך ראשונה: אלעד התחיל לקפוץ בחבל!
כמו בהרבה מקרים דומים, הכל החל בזה שאני החלטתי שעלי לחזור בצורה רצינית לכושר, ובחרתי בקפיצה בחבל משום שאני מחבב את העיסוק הזה, וגם משום שזה מאפשר לי לעשות את זה איתם יחד, מבלי להאט ולהתאים את הקצב שלי אליהם (כמו במקרה של טיול, או רכיבה על אופניים). אלעד ראה אותי, ופשוט ניסה וניסה, עד שהצליח, וזה עודד אותו להמשיך ולשבור עוד ועוד שיאים (19 קפיצות רצופות בזמן כתיבת שורות אלו)

-פריצת דרך שניה: עודד עושה חשבון ואוהב את זה.
כאן התודה והברכה ליפעת, שהתעקשה לרכוש "לבני דיג'י"- עזר לימודי די יקר, אבל אין כמוהו להמחיש את העיקרון של המבנה העשרוני. תוכלו לקרוא עליהם באתר של חברת "תלתן". הוא ממש אוהב אותן, וחושב שהן לגמרי "קול".
למעשה פריצת הדרך הגדולה עם עודד היתה לפני כן, בשורה של משימות מתמטיות שהובילו אותו להתמודדות מאתגרת, שלא נתפסה בעיניו כ"תרגילי חשבון שאני שונא". הנה כמה משימות שהצליחו לרתק אותו:
אנחנו יושבים בארוחת בוקר ואוכלים קורפלקס. אני מספר להם מהו אומדן, ונותן להם משימות אומדן כמו "כמה זיתים יש בקופסה?", או "כמה קיסמים במיכל?". בהמשך אני שואל אותם כמה פתיתי קורנפלקס יש בקופסא חדשה (של 750 גרם). אנחנו מנסים לאמוד. סופרים 20 פתיתים, ורואים כמה זה בערך (חופן). סופרים 100, ורואים אם זו מנה שממלאת קערה. בשלב הזה שלפתי משקל ביתי קטן, ושיחקתי עם זה לא מעט (כמה פתיתים זה גרם אחד?, כמה נוסיף על מנת שיהיו לנו 60 גרם?, וכן הלאה). זו היתה תחושה של התמודדות אמיתית. בילינו בוקר נחמד במהלכו עודד ואלעד התמודדו, בלי לשים לב כמעט, עם משימות שדרשו מהם לכפול מספרים במאות, ולהסיק מכך מסקנות על כמויות ומשקלים.
אגב, בזכות התרגול עם לבני הדיג'י עודד הצליח לבצע תרגילי חיבור בטור עם שבירת עשרת ("לזכור 1"). כבוד!
אני חייב לצטט כאן את מילותיו של עודד בעקבות החוויות האלה:
"כשלא מתלוננים ובוכים זה יותר קל, יותר פשוט, והרבה יותר כיף!"
איזו נחת.

-פריצת דרך שלישית: עודד (כמעט) קורא באנגלית!
חודש ימים שאנו מתקדמים בקצב איטי בחוברת אנגלית חביבה, אבל די מונוטונית- כתיבת אותיות, שינון כמה מלים, ותרגול קצר. עודד מבצע בלי חשק. זכרתי שקריאת עברית הוא רכש בעצמו, מתוך סקרנות, מתוך התבוננות בשלטים, ולמעשה בכל טקסט שיכל להניח עליו את ידו. באנגלית זה לא קל, משום שהוא לא מבין את המלים. ובכל זאת, ניסיתי אתמול גישה חדשה, שתאפשר לו ללמוד את האנגלית באופן ישיר, ולא בהליכה עקב בצד אגודל.
ראשית, הצגתי לו את כל 5 אתיות הניקוד: A,E,I,O,U, והסברתי לו בערך מהם הצלילים שלהם.
ראינו כמה וורסיות בyoutube של שירי ABC. הוא הכיר את השיר בצורה רופפת מכיתה א'.
ואז הצגתי לו כתב חידה. לנוחותו, בצד הדף רשמתי את כל האותיות באנגלית, ושוב את 5 אותיות הניקוד והצלילים שלהן.
כתב החידה היה כזה:
ODED KORE YAFE
LE-ABA YESH KARAHAT
ALMA HAMUDA
LE-ELAD YESH TALTALIM
היה לעודד מגניב ללמוד, על המילה הראשונה, איך מאייתים את השם שלו באנגלית. עודדתי אותו לקחת את הדף איתו כשנסענו יחד לקניות. בדרך, במשך 20 דקות, הוא לקח את זה כאתגר אישי, ופיצח את כל המשפטים!
יש כבוד!

תמונות מיום באנרגיות של חזרה מחופשת החג

חזרנו במרץ מכמה ימים אצל סבתא בת-עמי וסבא יוסי, ונכנסנו ליום פעילות.
העדפתי לצאת לפעילות גופנית עוד לפני ארוחת הבוקר. תיקנתי את הפנצ'ר באופניים של אלעד, ויצאנו לרכיבה.

החלפנו ביננו הובלה. עודד התחיל, ולקח אותנו למסלול אתגר שהוא המציא עם איתם. שם הוא לימד את אלעד ואותי לרדת מדרגות עם אופניים. מפתיע, אבל זו הפעם הראשונה שלי לנסות זאת. תמיד חשבתי שזה קצת מפחיד, אבל כשהילדים עשו זאת אז גם אני הייתי חייב לנסות. האמת היא שזה די כיף!

אחר כך אלעד הוביל ולקח אותנו לסיבוב ארוך יותר ליד גדר היישוב. כשחזרנו הביתה הכנו ארוחת בוקר. אני הכנתי שקשוקה, והילדים קצצו ירקות וסידרו את השולחן:

אחר כך אלעד התאמן בצלילים עם סגול, בדומה למה שעשינו לפני שבועיים עם החיריק. הוא סימן סגול על כל האותיות, וסידרנו אותן במעגל (הוא שקל לעשות שבלול, אבל העדפתי מעגל). בתחילה הוא בדק אם אפשר לשכב במעגל, ולהתגלגל בו מצד לצד. אחר כך הוא קפץ מצליל לצליל, להתרגל אל הסימן החדש, וגם טיילנו סביבו יד ביד, תוך שאנו מכריזים על הצלילים בקול רם:

אלעד גם כתב שורה של הצליל פ (עם דגש וסגול). אנו משתדלים לתת לו קטעי קריאה בכל יום, מן החוברת "מפתח הקסם" של מט"ח, והוא מתקדם וגם מבסוט מעצמו.

עודד החליט שהוא רוצה להקדיש את הזמן להמצאות. יש לו מבט מיוחד בעיניים כשיש לו פרוייקט בראש, והוא מתכנן תכנונים. הפעם הוא רצה ליצור מכונה שמנקה את הבית ללא מאמץ. הוא נכנס לעבודה ב"מעבדה":

הכנתי לו שאלות לתיאור המכונה הזאת, והוא ישב לכתוב עליה כמה הסברים:

זה מה שהוא כתב:

("ריצפדוקטור. מנקה את הבית. לוקחים שתי קופסאות קרטון. מדביקים אותם אחת על גבי השניה. מדביקים למטה מגבת וסמרטוט של מגב. הולכים למיחזור ולוקחים שני בקבוקי שפריצים וממלאים אותם במים וסבון ומדביקים למעלה. כדי להפעיל את הריצפדוקטור צריך להשפריץ בשפריצים וליסחוב אותו וכל מקום שתעברו בו יהיה מבריק.")
הוא בנה אותו במרץ רב, ושם אותו לייבוש הדבק אצלנו בחדר השינה. למחרת הוא אפילו הפעיל אותו ברחבי הבית, בעזרת החברות נועה ועומר:

 ההמצאה הבאה שעודד רצה ליצור היא תרופה לסרטן. בינתיים הוא חוקר את התחום. הוא הבטיח לעזור לנו כלכלית אחרי שיזכה בפרס נובל. הוא ניסה לחפש תמונות של גוף האדם החולה (וזה מנעתי ממנו), על מנת להשוות לאדם בריא, ולחשוב איך לחסום את המחלה. במקום זה הוא צפה כמה פעמים בסרטון "בריינפופ" (אתר מומלץ ביותר!), השיב על השאלות, וניסה לערבב חומרים שישפיעו על הDNA. (מיץ תפוזים, כמה תרופות קיימות מן המקרר). אלעד היה מוטרד. הוא חשש שלא נוכל לדעת אם התרופה עובדת, ואז אם ניתן אותה לאדם חולה הוא יהיה יותר חולה. עודד הציע לנסות את התרופה על עצמו (בלי התרופות מן המקרר), אבל הזכרנו לו שהוא בכלל לא חולה (חמסה חמסה). נפתח דיון ארוך על מחקר מדעי בתרופות חדשות, ואיך נוכל לדעת אם התרופה מועילה או לא. הרי חולה יכול להבריא בלי קשר לתרופה, ומאידך, חולה יכול להתדרדר למרות התרופה. יפעת הסבירה שאנחנו צריכים לבדוק הרבה חולים, ועודד הודה שהוא לא חשב שזה כל כך מסובך. 

בין לבין, הבנים גילו מחדש אתר מקסים במיוחד שנקרא "joytunes"- אתר ללימוד נגינה (חלילית, פסנתר, ועוד) שפיתחו בישראל (אנחנו מכירים אישית את המפתחים המקסימים גל ויגאל קמינקא). באתר המון משחקים ועולמות המופעלים כולם על ידי נגינה. המחשב שומע את הצלילים, וכך המנגן (אם הוא מדייק בנגינה) מפעיל את הדמויות על המסך. רעיון מעולה וביצוע נפלא, והכל בחינם:

נראה לי שמספיק לעכשיו.
שנה טובה לכולנו

בניית הרגלים וגם מה עושים עם התנגדות

התחלנו בשגרה. עודד ואלעד קמים בשעה נורמלית (7:30), ואז אנו שמים את עלמה בגן, אוכלים ארוחת בוקר, ומתפנים למשימה היומית. היה לנו מאד חשוב להכניס אותם לסדר. לשגרה יומית.

אלעד אוהב חשבון. הוא שמח לתרגל באתר "גלים", ולפתור עוד ועוד תרגילים. לפני מספר ימים יפעת "עקרה" אותו מן המסך והתרגולים על מנת שילך לשחק עם חברים.

בקריאה "המשימה הגדולה" שלו ברורה: הוא לומד לקרוא. קשה לו לשבת זמן ארוך, והוא מתענה בצורך לתרגל כתיבה של אותיות, אבל אני נמצא איתו בתוך זה, והוא מצליח. הוא מצליח לקרוא כבר טקסטים מתוך החוברת של כיתה א' ("מפתח הקסם") בקמץ\פתח וחיריק. היכולת המתפתחת שלו ברורה לו, והוא גאה בה מאד. המשמעות בתהליך הלמידה ברורה לו מעצמה.

האתגר שלו: לנסות בניחותא. בלי להילחץ. להגיד "אה, לא נורא, טעיתי, ננסה שוב".
אני מרגיש שהמצב עם אלעד פשוט יחסית. יש לו אתגרים להתמודד איתם, אבל אין לו התנגדות עמוקה או מובנית. פשוט אין לו הרבה סבלנות לנסות שוב ושוב כשלא מצליח לו. למרות שעודד מנסה להסביר לו ש"ללמוד זה משעמם", הוא עדיין לא מקשיב לו, וניתן לומר שהוא די נטול תסביכים בתחום הזה.

עודד מאתגר אותנו מאד. אמנם באנגלית המצב הוא די ברור (מתקדמים לפי סדר האותיות, לומדים לכתוב אותן, ולומדים מלים חדשות), אבל בעברית וחשבון זה קצת יותר קשה. הוא אומר שהוא לא אוהב חשבון. נתתי לו לפתור מבחן "מיצ"ב" בעברית של סוף ב' בשבוע הראשון שלנו בבית, והוא צלח אותו בקלות רבה. מאז "המשימה הגדולה" שלו לא ברורה לו ולנו כל כך. מרגע ש"תוכנית הלימודים" ה"רשמית" של משרד החינוך מתגלה כלא רלוונטית לעודד בתחום העברית, אנחנו לא מצליחים להסביר לו למה זה חשוב לשבת ולתרגל כתיבה. המצב בחשבון שונה מעט, אבל ההתנגדות קיימת גם כאן. למעשה יש אצל עודד שיטה:

הוא מסמן את כל מה שמזכיר לו את בית הספר, יחד עם כל מה שלא מתחשק לו לעשות עכשיו, כ"משעמם".

אנסה לתאר את ההתמודדויות שלו בלמידה בבית:

תשומת לב: שמתי לב לזה שבגלל שעודד מעט יותר מבוגר, ויודע כבר לקרוא, אני נוטה לתת לו יותר משימות עצמאיות, ולשבת יותר זמן עם אלעד. עודד מראה לי בצורה ברורה שהוא לא מוותר על תשומת הלב המגיעה לו. ישבתי איתו מול המחשב כשהוא על ברכיי, וכך הוא פתר 30 תרגילים בנחישות רבה.

רמת קושי: עודד רוצה להרגיש בטוח שהוא הכי מוצלח בעולם. אסור לא להבין, אסור לטעות, אסור להיכשל, אסור להגיע שני. ישבתי איתו מול אתר "גלים" ורצייתי להתאים לו משימה. ניסיתי להנחות אותו לפתור משימה שכללה פתרון בעיות שלא היו מוכרות לו (חיבור בטור עם שבירת עשרת). ניסיתי להבהיר לו שאני רק רוצה לבדוק, על מנת להתאים לו משימה ברמת הקושי הנכונה. היה לו נורא קשה עם זה. הוא התנגד. הטיח בי שאני נותן לו משימות בלתי אפשריות, וגם שזה משעמם.

אמון: עודד מאד חושש ממשימות הקשות לו. הוא מאד חושש לאכזב אותנו, או את עצמו. הוא אפילו "איים" שהוא רוצה לחזור לבית הספר. שם, הוא טען, המשימות יותר קלות. בשיחה רגועה איתו אמרתי לו שאנחנו רוצים את הטוב עבורו, ואם הוא רוצה לחזור לבית הספר זה בסדר. הוא אמר לי שהוא לא רוצה לחזור לבית הספר, ומאז לא חזר להשתמש בזה כ"איום". פעמים רבות הוא מנסה לעשות משא ומתן: "אני אעשה את זה אם אחר כך נעשה את זה".
שתי אפשרויות עמדו לנגד עיננו אל מול האתגר הזה:

1.      לוותר לו. להגיד לו ש"לא צריך", ושיגיד לנו כשהוא מוכן לחזור וללמוד.

2.      להתעקש איתו. לעזור לו להתמודד למרות שאינו רוצה.

דיברנו על כך, והחלטנו שויתור חד על משימה יומית, והעברה כללית של האחריות אליו, תהיה קשה לו. חשוב לנו להמשיך ולשמור על הרגלים קבועים. מצד שני, אנחנו מנסים להוריד את הלחץ. אמרתי לו כך: אני אחלק את המשימה היומית לשתיים. החלק הראשון הוא פשוט יחסית, ותוכל להשלים אותו בקלות. החלק השני הוא מאתגר יותר, ואותו תוכל לעשות רק אם תרצה.

ביום הראשון להסדר החדש נתתי לו 10 תרגילים של חיבור בטור, ללא שבירת עשרת. הוא עשה קולות של התנגדות, אבל ביקשתי ממנו לתת בי אמון, והוא פתר את זה תוך 7 דקות בערך. הוא שמח על הכלי החדש הזה, שאפשר לו לפתור בקלות תרגילים מסובכים יחסית (למשל 72 ועוד 25).

משימת האתגר: למצוא את המשך הסדרה: 2,4,8,__,__,__, בשני אופנים שונים. בבוקר, כשרשמתי את הסדרה במחברת שלו, הוא הביט מעט ולא ניסה לפתור כלל. לא אמרתי לו כלום.

בערב, יפעת הראתה לו את המשימה שוב, וגילתה לו שהוא כבר פתר את הסדרה הזו פעם. הוא פתר בשיטה אחת (ועוד 2, ועוד 4, ועוד 2, ועוד 4...), אבל לא ניסה את הדרך השנייה, למרות הוא כבר עשה זאת בעבר (כפול 2, כפול 2...). אני הצלחתי לנשוך שפתיים ולא להתערב- המשימה שלי עכשיו היא להחזיר את האמון, ואם אמרתי שמשימת האתגר איננה חובה, אז היא איננה חובה!

עלי להמשיך וליצור משימות קלות, עד שאחוש שהוא איננו חושש יותר מהן. אדרש להרבה אורך רוח. בתרגול בחשבון, כמו בתרגול גופני, אני בדעה שהקביעות היא העיקר. יש לתרגל בקביעות, אפילו אם מדי פעם עושים רק מעט. מרגע שהתחלת לתרגל (ריצה, אופנים, חיבור בטור, כתיבה) אתה כבר נכנס ל"שוונג" ועל פי רוב גם תמשיך. ההרגל לעשות משימה כזו בכל יום יוצר את ההזדמנות ל"שוונג". לא נורא אם הוא לא יבוא בכל יום, אבל הוא יבוא לבטח.

שמתי לב ששני הבנים מאד חוששים מטעויות. יכול להיות שאנחנו מלחיצים אותם? השהות יחד, והלמידה יחד, היא מאד אינטנסיבית. בכיתה בבית הספר אפשר לברוח, להתחבא בצד, להעלם לכמה זמן. בבית אין לאן לברוח. אנחנו יודעים בדיוק מה הם יודעים, ובמה הם מתקשים. עלינו להיזהר עם האינטנסיביות הזו.

ורק שלא תבינו לא נכון, אנחנו לא כל היום בלמידה בית ספרית! לפעמים כל הסיפור לוקח פחות משעה ביום. הנה תמונה להמחשה (עלמה נשארה איתנו בבית, כי היה לה קצת חום, והכנו יחד ברכות לשנה החדשה).

יש לי תחושה שכשהשגרה תתבסס לה, נתמקד באתגרים אחרים.

שנה טובה לכולם!