בדיוק כשחשבתי שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים

בסוף שנתנו הראשונה בחינוך הביתי נכנסנו לרוטינה נעימה, והרגשתי אפילו שאנחנו מתחילים לדעת מה לכל הרוחות אנחנו עושים, ואין צריך לעשות חינוך ביתי.
והנה, התחילה השנה השניה, ואנחנו מתערבבים מחדש.
אולי יותר נכון להגיד את זה כך: כשאני מנסה, מתוך בטחון יתר, ללמד איך שנראה לי, או איך שנח לי, באים הילדים ומזכירים לי מדוע עקרונות ההוראה והלמידה אינם משהו שכדאי לשכוח אותו.
הם מזכירים לי שהלימוד צריך להיות חוויתי ומשחקי. הם מזכירים לי שהוא צריך להיות משמעותי. הם מזכירים לי שההתנסויות צריכות להיות הדרגתיות, ולא להלחיץ בקפיצות גדולות מדי.
לאט לאט הולך לוח הימים על המקרר שלנו ומתמלא במשימות קבועות, בעיקר לעודד. עודד אוהב סדר, ורוצה לדעת מראש. גם השנה אין לנו מערכת שעות, אלא מערכת משימות יומית. עודד ואלעד כותבים מדי יום בעצמם את הדף שלהם, המתחיל בתאריך העברי והלועזי, ממשיך בכותרת "משימות לעודד" או "משימות לאלעד", וממשיך ברשימת תיוג בסגנון:

• ספורט
• משחק חשבון
• אנגלית

מלבד החשבון, העברית והאנגלית, הנוכחים כמעט בכל יום, יש לנו נושאים קבועים שבועיים:

בכל יום ראשון אנו מכירים זמר\ת ויוצר ידוע מן העולם ומן הארץ.

לאט לאט דלת הארון מתמלאת בהם.

בכל יום שני עודד יוצר לנו משחק חשבוני. לעתים אלעד משחק אותו איתנו יחד.

בכל יום רביעי אנו יוצאים לטיול ברגל או באופניים. טווח ההליכה והרכיבה שלנו עולה בהתמדה, ואני שמח לגלות שככל שאנו מטיילים יותר נשאר לנו יותר לגלות. לפני שבועיים צעדנו ברגל עד מערות חזן, כשלושה וחצי קילומטרים בכל כיוון, ועוד הספקנו לזחול ולחקור אותן! אני שמח לגלות שהבנים מתחזקים גופנית וגם נפשית.

בכל יום חמישי יש לנו שיחה היסטורית, בה אנו קוראים מעט מן הספר "ההיסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים" (ברוח אחד השירים בסרט "מרי פופינס" הם מכנים את הזמן הזה: "שיחה הסטורית אז נשיר שירה פולקלורית"). על פי רוב מצטרפת לקריאה גם צפייה בסרט או שניים של "בריינפופ". לאחרונה הקדשנו זמן רב לאימפריה הרומית. 

חשוב מאד: בכל יום ויום יש לנו פעילות גופנית כלשהי: פעמיים בשבוע תרגול כח, פעם טניס, פעם ספורט לבחירתם (למשל טניס שולחן או כדורעף) ופעם טיול.

בימי שישי נוסף לנו חוג רישום (אומנות) אצל שכנתנו המוכשרת בשמת.

גם בעברית, אנגלית וחשבון קורים דברים מעניינים, אבל מספיק להפעם.

בסך הכל, אני שמח.

קייטנה בטבע

לכולם שלום
הקיץ עשינו - אני יחד עם הנערה המקסימה במיוחד הדר תשובה- קייטנה ל16 ילדים מאליאב וסביבתה. הרעיון פשוט- יוצאים לטבע, ובונים מחנה, ובין לבין משבצים אירועים מיוחדים- סיור לחורבת מיש, יום שוק (בו סחרנו בצעצועים ישנים באמצעות זרעים של בואינייה ששימשו כמטבעות), יום מים, יום טיול לירושלים, הופעה ותרגול ג'אגלינג, יום תחפושות, יום מסעדה, יום כשרונות, וכן הלאה.
הנה מצגת עם הרבה תמונות, המציגה חלק משלל האירועים שהיו בשלושת השבועות הללו (דומני שהמצגת מאפשרת לכם להצביע ולהתמקד על כל תמונה, אם תרצו):

הרבה דברים מיוחדים התרחשו בזמן הזה.
חברויות נרקמו, ילדים מבתי ספר שונים למדו להכיר אלו את אלו.
אבל בתוך כל ההמולה אני בוחר להדגיש את השינוי שחל בהם ביחס למקום: המחנה (במלעיל) בתוך חורשת הזיתים.
המחנה שלנו כלל טיפי אינדיאני בינוני בגודלו (16 ילדים ושני מדריכים נדחסו בו), רשת צל, משטח תקני מנוכש לחיי-שרה, נדנדה, ערסלים, שתי מערות קטנות סמוכות ואחת קצת יותר רחוקה, טבון בוץ בדיוק במידה של סאג', וכל זה בין זיתים צעירים יחסית, על טראסה חקלאית עתיקה, מרחק של 5 דקות הליכה מן המועדון וגן השעשועים "הקטן".
בתחילה הם התלהבו, כצפוי, אבל כשהתמשכו הימים ניכר הבדל בין הילדים שאוהבים את השטח, לבין אלו שקשה להם להתרגל אליו. סביב שעה 11, הייתי מתחיל לשמוע את הגעגועים למזגן, ואת השאלה "מתי חוזרים למועדון?". המועדון השרה עליהם איזו שלווה- אפילו אם המזגן היה מכובה והאוויר היה לוהט- כאילו 4 הקירות של הצוויליזציה השרו עליהם רוגע.
לשמחתי, התגובות הללו הביאו אותי להתעקש על הרוטינה של פתיחת יום במחנה, כולל תה על המדורה (רצוי מצמח הקתילה החריפה, צמח התה היחיד שנפוץ אצלנו בר) ובסקוויטים.
ההתעקשות נשאה פרי. המשחקים הארוכים במחנה הפכו אותו לבית שני, והזמנים הנינוחים שבילינו בו הלכו והתארכו. הטבע הפך פחות מאיים, ויותר מזמין.
דוגמא קטנה לשינוי שחל בהם: בימים הראשונים, כאשר הדלקתי מדורה וקראתי: "מי מביא עצים למדורה", הואילו בטובם כמה ילדים ממושמעים להביט בשני המטרים העשביים שלידם, ולהרים כמה זרדים.
בשבוע האחרון, הם הפכו את עורם. זה התחיל כשהבינו שביער סביבם יש הרבה עצי אורן שצמחו מעט, אז התייבשו וגוועו, וניתן במאמץ משותף לנענעם ולעקרם מן השורש. בתחילה אני נדרשתי לנער את העץ ולעקרו ממקומו, והם התרגשו לראות שזה אפשרי בקריאות "וואו" רמות.
יומיים אחר כך אלעד מצא עץ שהצליח לעקור בעצמו. הם הבינו שהם יכולים לעשות זאת בעצמם, ונרתמו כולם למשימה. בראותם כי טוב, הם התחלקו לצוותים קטנים יותר, שהתפזרו ביער וחיפשו עצים, נעלמים לרגע, וחוזרים עם גזעים גדולים מכאן ומשם. את הדירבון שנדרש ממני בימים הראשונים החלפתי בהכלה והגבלה של טווח הנדודים המתעצם שלהם.
ביום האחרון, רחבת ה"חיי-שרה" כוסתה ביותר מעשרה עצים עקורים בגדלים שונים, הרבה מעבר לנדרש למדורתנו הקטנה. בלי ספק די עצים לשני ל"ג בעומר הקרובים. תוכלו לראותם- הם עדיין מפוזרים שם, (חוץ מן הגזע שתומר סחב הביתה להראות להוריו).
מילדים של מזגן- הם הפכו לחבורת יערנים\אינידיאנים
וגם זה לא מעט
ובבניין ציון ננוחם
יוסי המורה

דף פייסבוק חדש המרכז מחשבות לשר החינוך

שלום לכולם
פתחתי דף פייסבוק, כאן.
בדף אני מנסה לאסוף תובנות משמעותיות לסיוע למערכת החינוך. אין דף נוסף במסורת של "מה מקולקל במערכת", אלא משהו שנולד מהבנה שלשר החינוך אין אפשרות לשרוף את הכל, אבל בכל זאת הגיע הפעם לתפקידו מישהו שיש לו אג'נדה חיובית בסך הכל.
מוזמנים להציץ, להגיב, ולהפיץ.
ובבניין ציון ננוחם

מה אומר לילד?

הי
מור שאלה אותי בתגובה לפוסט קודם מה אנחנו מספרים לילדים שלנו על העולם ועל בית הספר, או במלים אחרות, כיצד אנחנו מסבירים להם מדוע החלטנו שישארו בחינוך ביתי.
שאלה מצוינת.
נראה לי שיש לנו עיקרון חשוב בבית לא להיות אדוקים עד הסוף באידיאולוגיה. לא לחנך ל"אמת" אחת גדולה. לא להפוך את תפיסת העולם שלנו לדתית. זה נכון גם לגבי החינוך בבית, וגם לגבי היותנו חלק בלתי נפרד מקהילה וישוב שבו אנו היחידים המחנכים בבית.
היישוב, אגב, דומה לנו בזה. "אליאב" הוא יישוב מעורב, דתי חילוני. הוא מושתת על זה שכשאתה יוצא לרחוב אתה פוגש מיד חברי קהילה שצורת החיים שלהם שונה משלך. זה לב העניין.
אנו משתדלים:
1. לא לשדר לילדים שלנו שמי ששולח את הילדים שלו לבית ספר הוא "לא בסדר" באיזה אופן.
2. אנחנו משתדלים לא להשתמש בביטוי "טוב, אז נשלח אותך לבית הספר" כאיום. טוב... משתדלים בדרך כלל. לא תמיד מצליחים.
3. אנחנו לא אומרים להם שבבית ספר לומדים שטויות. למעשה אנחנו עוקבים באופן כללי אחרי ההתקדמות של שאר הילדים בבית הספר, ודואגים לא ליפול מהם. בצהרון שלנו הם פוגשים את הילדים הללו מדי יום, ורואים על מה הם עושים שיעורי בית.
4. אנחנו לא סוגרים את הגולל. ביקרנו בבית הספר לצורך חיסונים, וגם לתת לעודד הזדמנות להתמודד במבדקי מחוננים של מכון סאלד. יכול להיות שהם ימצאו את עצמם בבית ספר יום אחד, ואין לנו עיקרון לגרום להם לשנוא אותו מראש.
5. אנחנו נוהגים לשאול לדעתם מדי פעם- אם הם רוצים להמשיך בבית, או לא.
6. הכשרתי את עצמי כמורה- למדתי במסלול לחינוך פתוח ניסויי בדוד ילין (מומלץ מאד!), וחינכתי כיתה ב' בשנה שעברה, כך שעברנו לחינוך ביתי קל היה לנו לומר להם שאני מורה, והשנה אני אהיה המורה שלהם.
7. אנחנו כל העת בוחנים את עצמנו מול התוצאות- מול המצב החברתי והרגשי שלהם, מול הרצון שלהם, מול היכולת הלימודית שלהם. אנחנו משתדלים ככל האפשר להיות ביקורתיים כלפי עצמנו, ואפילו קשים כלפי עצמנו: איפה חיפפתי בסדר היום? איפה לא תכננתי פעילות מעניינת מספיק עבורם? איפה התחלתי בשגרה מסוימת ולא התמדתי בה?
אנחנו מקווים שנצליח לעשות את זה כמו שצריך.
לא תהיה להם ילדות שניה

מי קסמים למלך הכועס

לפני כמה ימים השקעתי מחשבה רבה בלמידה של עודד ואלעד באותו היום. סביב 10 בבוקר סיפרתי להם מהן המשימות שלהם להיום. הם התחמקו לגמרי. העלו כל הזמן נושאי שיחה אחרים, הלכו למקום אחר בזמן שדיברתי, הציקו זה לזה.
ב10:30 כבר התרגזתי, ושיקפתי להם את ההתנהגות שלהם. אמרתי להם שזה מרגיז אותי ומייגע מאד לדבר אל מי שלא מוכן להקשיב. בעודי נואם את נאום התוכחה שלי, ועודד כבר מכריז שהוא בכלל לא מוכן יותר ללמוד היום כלום, אלעד הלך הצידה. אמרתי לו: "לאן אתה הולך כשאני מדבר?" והוא ענה:
"אני רק מביא מי קסמים".
לקח לי רגע להבין למה הוא מתכוון.
למעשה הוא ציטט מתוך סיפור שהוא קרא לפני כשלושה חודשים. הנה גרסה קצרה שלו, קצת שונה מזו שאנחנו קראנו, אבל מספיק קרובה לצורך העניין.
הוא לקח כוס מים, לגם לגימה, ולא בלע. ואז הוא הביא גם בשבילי.
הוא היה כל כך מקסים, שלא היתה לי ולעודד שום ברירה אלא לקחת קצת מי קסמים משלנו, וכל הכעס התפוגג לו.
עודד כפי הנראה המשיך לחשוב על כך, כי מספר דקות אחר כך הוא חיפש ציור של מטרה באינטרנט, וכתב מעליה דבר מה שראינו על הקיר אצל משפחת קמינקא (כל הזכויות שמורות):

מילי המופלאה, מורתי במסלול לחינוך פתוח ניסויי בדוד ילין, התעניינה פעם במחשבות שלי על חינוך ביתי, והעירה שהפרויקט הזה יכול להצליח אם יהיה ניתן להשרות בבית איזה רוגע, שינטרל את הפוטנציאל הנפיץ שבערבוב בין מורה להורה.
עניתי לה אז שזה בדיוק הפוך- אחד הטעמים העיקריים ביישום החינוך הביתי הוא בעבודה היום יומית שנועדה להשיג בדיוק את אותו הרוגע.
אז אנחנו עדיין עובדים ולומדים, וגם רואים ברכה.
רק טוב
יוסי המורה.

לקפוץ בלילה נגד כח המשיכה של השמש

אלעד ניסה להבין איך בנויה השמש.
כמה היא חמה? (כמה זה מיליון מעלות?)
אם היא יכולה למשוך חללית? אם אפשר ללכת שם?
למה היא לא מתפוצצת אם כל הזמן מתפוצצות עליה כל כך הרבה פצצות אטום?
אמרתי לו שכח המשיכה שלה כל כך חזק שהיא מחזיקה מעמד למרות הפיצוצים.
הוא חשב ואמר:
כשאני קופץ כדור הארץ מושך אותי חזרה, אבל השמש מאיטה את החזרה שלי.
חשבתי אני, ואמרתי לו שביום השמש מעלינו, אז מה שהוא אומר נכון. אבל בלילה השמש מצידו השני של כדור הארץ, ואז השמש דווקא מושכת אותנו לאותו הכיוון שאליו כדור הארץ מושך אותנו.
יופי, הוא אמר, אז אני אקפוץ בלילה.
באמת מעניין אם ההבדל יכול להיות מורגש.
שבוע טוב

להכריח ללמוד- האם צריך לשכוח מכל החופש הזה?

הבוקר אלעד ועודד קצת התעלמו ממני. הציקו זה לזה, ולא שמעו לי כשביקשתי להפסיק. אלעד חשב שזה מצחיק לנגב את ידיו השומניות מארוחת הבוקר על החולצה שלי, ועודד חשב שזה מצחיק לנשוף על אלעד בזמן שהוא אוכל ולראות איך הוא מגיב.
נתתי להם וואחד מנה. הורדתי את אלעד מן השולחן, ואת עודד שלחתי לחדר אחר. כעסתי, ולא התנצלתי על זה בכלל.
למרות שלא איבדתי שליטה, לא ניסיתי לרכך את התגובה שלי.
התוצאה היתה מפתיעה (או שלא): לאורך היום כולו הם היו מלאכים.
אחרי ששבנו מסיבוב אופניים, אלעד השלים את ספר האוריגמי שלו, בגאווה גדולה, תוך שהוא מכריז שזה כיף לו במידה שווה לקרוא וגם לכתוב.
עודד השתדל במיוחד להיענות לכל בקשותי, ובמשימת העברית שלו השיב לשאלות שכתבתי לו (הוא למד בכיתה א' להשיב תשובה מלאה, אז נחשו בעצמכם מה היו השאלות):
"ההורים שלי מתעקשים שאלמד היטב כי אם לא אז כשאהיה מבוגר לא אדע דבר מאשר מה שאני יודע עכשיו, וכשהילדים שלי ישאלו אותי משהו אני אגיד שאני לא יודע את התשובה. וחוץ מהילדים שלי גם אני ארוויח מללמוד."
"אוכל ללמוד ביעילות אם לא אתבכיין ואם איהנה מהעבודה, אעבוד קשה ואחשוב מחשבות טובות".
אז מה קרה כאן? האם הם הכירו לי תודה על כך ששמתי להם גבולות, שזה אחלה, או שמא ביטלו את עצמם בפני והתאמצו לרצות אותי מפחד זעמי הנורא?
או אולי בכלל קרה כאן משהו אחר, למשל שהיום במיוחד (אולי בגלל רגשות האשם על הכעס שלי בבוקר) התאמצתי שהלימוד יהיה חווייתי, מהנה ונינוח?

על עצמי אני יודע שכאשר אני נמצא בסביבת עבודה תובענית, שבה הגדרת התפקיד מאד ברורה, וההישגים הנדרשים מפורטים היטב, קל לי להפיק מעצמי את המירב.
ומצד שני, אולי זו בסך הכל התוצאה של החינוך שקיבלתי במסגרות השונות לאורך שנים, שבהם הרגילו אותי לשכוח את רצונותיי.
הרי לבדי, בלי בוס, שוט או שוטר, ההספקים שלי צונחים.
מחקרים רבים מראים לי שכנראה רוב האנשים, חוץ מיחידי סגולה, דומים לי בזה. אנחנו או אוהבים מסגרת ברורה. זה נוח לנו.
אנשים שהולכים עד הסוף עם החופש לילדים שלהם, יטענו אחרת. הם יגידו לי שהילדים שלנו עוד לא מקולקלים. כלומר שאם ניתן להם חופש מוחלט ונתבונן בהם משחקים, ניווכח עד כמה הם עסוקים, יצירתיים ולומדים כל הזמן.
יש לי עדויות לכאן ולכאן.
זה מרתק לצפות בילדיי משחקים. כשיש להם את החופש, הם ממלאים את הזמן מיד בעולם שלם של דמיון ועשיה.
מן הצד השני, הם סקרנים במיוחד לגבי מעשיהם של מבוגרים סביבם. הם נלהבים להירתם למשימות של מבוגרים (הכנת אוכל, בניה, פירוק, ניקיון) והם גאים מאד ביכולות החדשות שהם רכשו בעמל: קריאה וכתיבה, אנגלית, נגינה, קיפולי נייר, כפל וחילוק, שחמט.
אני יכול לטעון שגם בשבט ציידים ולקטים, אין קיום לילד שלא ילמד איך לצוד בקבוצה, אפילו אם הוא אישית מעדיף להיות צמחוני (אם בכלל יש מובן למילים "צמחוני", "אישית" ו"מעדיף" בהקשר של שבט ציידים לקטים). באותו האופן, אין קיום לאנאלפבית (במובן הרחב של המילה) בישראל של המאה ה21, אפילו אם הוא אישית מעדיף לראות שידורים חוזרים של "קופיקו" במקום ללמוד.
ואיפה האמת?
לא יודע. תחשבו אתם איפה היא. כשזה הולך אז זה הולך.
ובסך הכל, היום זה הלך לא רע בכלל.
ובבניין ציון ננוחם