לקפוץ בלילה נגד כח המשיכה של השמש

אלעד ניסה להבין איך בנויה השמש.
כמה היא חמה? (כמה זה מיליון מעלות?)
אם היא יכולה למשוך חללית? אם אפשר ללכת שם?
למה היא לא מתפוצצת אם כל הזמן מתפוצצות עליה כל כך הרבה פצצות אטום?
אמרתי לו שכח המשיכה שלה כל כך חזק שהיא מחזיקה מעמד למרות הפיצוצים.
הוא חשב ואמר:
כשאני קופץ כדור הארץ מושך אותי חזרה, אבל השמש מאיטה את החזרה שלי.
חשבתי אני, ואמרתי לו שביום השמש מעלינו, אז מה שהוא אומר נכון. אבל בלילה השמש מצידו השני של כדור הארץ, ואז השמש דווקא מושכת אותנו לאותו הכיוון שאליו כדור הארץ מושך אותנו.
יופי, הוא אמר, אז אני אקפוץ בלילה.
באמת מעניין אם ההבדל יכול להיות מורגש.
שבוע טוב

להכריח ללמוד- האם צריך לשכוח מכל החופש הזה?

הבוקר אלעד ועודד קצת התעלמו ממני. הציקו זה לזה, ולא שמעו לי כשביקשתי להפסיק. אלעד חשב שזה מצחיק לנגב את ידיו השומניות מארוחת הבוקר על החולצה שלי, ועודד חשב שזה מצחיק לנשוף על אלעד בזמן שהוא אוכל ולראות איך הוא מגיב.
נתתי להם וואחד מנה. הורדתי את אלעד מן השולחן, ואת עודד שלחתי לחדר אחר. כעסתי, ולא התנצלתי על זה בכלל.
למרות שלא איבדתי שליטה, לא ניסיתי לרכך את התגובה שלי.
התוצאה היתה מפתיעה (או שלא): לאורך היום כולו הם היו מלאכים.
אחרי ששבנו מסיבוב אופניים, אלעד השלים את ספר האוריגמי שלו, בגאווה גדולה, תוך שהוא מכריז שזה כיף לו במידה שווה לקרוא וגם לכתוב.
עודד השתדל במיוחד להיענות לכל בקשותי, ובמשימת העברית שלו השיב לשאלות שכתבתי לו (הוא למד בכיתה א' להשיב תשובה מלאה, אז נחשו בעצמכם מה היו השאלות):
"ההורים שלי מתעקשים שאלמד היטב כי אם לא אז כשאהיה מבוגר לא אדע דבר מאשר מה שאני יודע עכשיו, וכשהילדים שלי ישאלו אותי משהו אני אגיד שאני לא יודע את התשובה. וחוץ מהילדים שלי גם אני ארוויח מללמוד."
"אוכל ללמוד ביעילות אם לא אתבכיין ואם איהנה מהעבודה, אעבוד קשה ואחשוב מחשבות טובות".
אז מה קרה כאן? האם הם הכירו לי תודה על כך ששמתי להם גבולות, שזה אחלה, או שמא ביטלו את עצמם בפני והתאמצו לרצות אותי מפחד זעמי הנורא?
או אולי בכלל קרה כאן משהו אחר, למשל שהיום במיוחד (אולי בגלל רגשות האשם על הכעס שלי בבוקר) התאמצתי שהלימוד יהיה חווייתי, מהנה ונינוח?

על עצמי אני יודע שכאשר אני נמצא בסביבת עבודה תובענית, שבה הגדרת התפקיד מאד ברורה, וההישגים הנדרשים מפורטים היטב, קל לי להפיק מעצמי את המירב.
ומצד שני, אולי זו בסך הכל התוצאה של החינוך שקיבלתי במסגרות השונות לאורך שנים, שבהם הרגילו אותי לשכוח את רצונותיי.
הרי לבדי, בלי בוס, שוט או שוטר, ההספקים שלי צונחים.
מחקרים רבים מראים לי שכנראה רוב האנשים, חוץ מיחידי סגולה, דומים לי בזה. אנחנו או אוהבים מסגרת ברורה. זה נוח לנו.
אנשים שהולכים עד הסוף עם החופש לילדים שלהם, יטענו אחרת. הם יגידו לי שהילדים שלנו עוד לא מקולקלים. כלומר שאם ניתן להם חופש מוחלט ונתבונן בהם משחקים, ניווכח עד כמה הם עסוקים, יצירתיים ולומדים כל הזמן.
יש לי עדויות לכאן ולכאן.
זה מרתק לצפות בילדיי משחקים. כשיש להם את החופש, הם ממלאים את הזמן מיד בעולם שלם של דמיון ועשיה.
מן הצד השני, הם סקרנים במיוחד לגבי מעשיהם של מבוגרים סביבם. הם נלהבים להירתם למשימות של מבוגרים (הכנת אוכל, בניה, פירוק, ניקיון) והם גאים מאד ביכולות החדשות שהם רכשו בעמל: קריאה וכתיבה, אנגלית, נגינה, קיפולי נייר, כפל וחילוק, שחמט.
אני יכול לטעון שגם בשבט ציידים ולקטים, אין קיום לילד שלא ילמד איך לצוד בקבוצה, אפילו אם הוא אישית מעדיף להיות צמחוני (אם בכלל יש מובן למילים "צמחוני", "אישית" ו"מעדיף" בהקשר של שבט ציידים לקטים). באותו האופן, אין קיום לאנאלפבית (במובן הרחב של המילה) בישראל של המאה ה21, אפילו אם הוא אישית מעדיף לראות שידורים חוזרים של "קופיקו" במקום ללמוד.
ואיפה האמת?
לא יודע. תחשבו אתם איפה היא. כשזה הולך אז זה הולך.
ובסך הכל, היום זה הלך לא רע בכלל.
ובבניין ציון ננוחם

מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך

דיון מעניין שהיה לנו היום:
סיפרתי לבנים על הלל הזקן שאמר לנוכרי: "דעליך סני, לחברך לא תעביד"- כלומר מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, זו כל התורה כולה, והיתר פרושה- לך ולמד.
סיפרתי להם גם על הציטוט החביב על רבי עקיבא, הישר מספר ויקרא: "ואהבת לרעך כמוך".
שאלתי אותם מה קשה יותר.
עודד טען שיותר קשה לאהוב את רעך כמוך, ואלעד דוקא טען שאפשר להתרגל לזה.
אחר כך רבי אלעד הציע עיקרון משלו:
"עשה לחברך מה שאהוב עליך". ואז הוא תיקן: "עשה לחברך מה שאהוב עליו".
סיפרתי את זה לאמא שלי (הידועה בכינוי "סבתא חנה"), והיא ביקשה להבהיר לאלעד שחשוב לעשות למען חברך, אבל אל לו לשכוח את עצמו.
רבי עודד העיר על כך שאם כולם יעשו לחברם מה שאהוב עליו אז הכלל יוכל להתקיים: כי כל אחד יעשה לאחר, ויקבל מזולתו. אלעד הסכים שזה יכול להתקבל רק אם זה יהיה כלל לכולם (רציתי להגיד להם מה זה "אימפרטיב קטגורי", אבל התאפקתי).
ניסיתי לנסח פשרה עילגת: "עשה לעצמך ולחברך את מה שאהוב עליו". אלעד היה נחמד אלי והסכים.
עכשיו יש רק עניין קטנצ'יק של יישום, ואנחנו בדרך לתיקון העולם.
 

מתמטיקה בעל פה- זה עובד!

בלמידת שפה (עברית, במקרה שלנו), יש שלוש רמות של ביטוי: בעל-פה, בקריאה ובכתיבה. מקובל לרוב שיכולת הביטוי היא גבוהה יותר בעל-פה, פחות גבוהה בקריאה, ועוד פחות בכתיבה. זו הסיבה שבכיתה ניתן לערוך דיון בעל-פה ברמה גבוהה יותר מרמת הטקסטים הניתנים לקריאה, וטקסטים אלו הם ברמה גבוהה יותר ממשימות הכתיבה הניתנות לתלמידים.

זה הגיוני מאד, וגם חשוב מאד- משום שתרגול של דיבור נכון משפר את יכולת הקריאה והכתיבה, והתמודדות ממושכת עם קריאת טקסטים (ומחקרים מוכיחים זאת), משפרת גם היא את יכולת הכתיבה. בקיצור, מה למדנו?

1.      בלמידת שפה חשוב להקפיד על תרגול של כל רמות הביטוי, משום שהן תומכות האחת בשניה.

2.      ניתן להתמודד עם אתגרים מורכבים יותר בעל-פה מאשר בקריאה, ובקריאה מאשר בכתיבה.

3.      כל רמת ביטוי מאיצה את זו שמתחתיה: יכולת גבוהה בעל-פה משפרת את רמת הקריאה, ויכולת גבוהה בקריאה משפרת את רמת הכתיבה.

עד כאן רקע תיאורטי. האם זה עובד גם בחשבון? הנה מקרה לדוגמא:

תוך כדי תרגול בחוברת שמתי לב שאני רוצה להתמקד עם אלעד על חישוב מהיר של חיבור וחיסור עד 20. כלומר, הוא יודע לעשות זאת, אבל רציתי לקפוץ מדרגה קדימה, להביא אותו למצב שחיבור מספרים עד 10, ואחר כך עד 20, ייעשה אצלו בצורה אוטומטית.

נזכרתי במעשה שהיה: בלימוד הקריאה הוא "נתקע" משום שהוא לא זיהה היטב את הניקוד "חיריק", ולמחרת עשינו שעה של "חיריקים" (גם כתבתי על זה בבלוג)- שהיתה בעיקר בעל-פה. התרגול הזה "סגר את הפינה" של הקריאה של "חיריק", ומשם יכולנו להמשיך הלאה.

לקחתי את אותו העיקרון, ועבדתי איתו על חיבור וחיסור עד 20. ביקשתי ממנו לכתוב את המספרים עד 20 (הוא ביקר להוסיף עוד, עד 22, והסכמתי). סידרנו אותם על "נחש המספרים" שלנו (שגם עליו כבר כתבתי בעבר).

ואז פשוט תירגלנו- "עמוד על 17", "תחסיר 5", "הוסף 8", וכן הלאה. אלעד ספר צעדים, דילג, זחל, קפץ בקפיצות צפרדע ובסיבובים, על הרגליים, על הברכיים ועל ארבע. הוא המשיך בשמחה ובהתלהבות. תרגלנו חיבורים וחיסורים בעשרת השניה, אחר כך בראשונה, וגם תרגילים חוצי-עשרת. לא שמנו לב לזמן (עודד היה עסוק במשימה אחרת). אחרי שסיימנו נוכחתי שעברה יותר משעה של תרגול רצוף.

בתרגול של כתיבה חשבונית בחוברת, בתרגילים זהים לחלוטין, אני מעריך שאלעד היה משלים כשלושה עמודים באותו הזמן (אם לא היה נמאס לו קודם לכן), שהם על פי רוב בין 20 ל-30 תרגילים. בתרגול שלנו בעל פה קשה לי להעריך, אבל אני מניח שאלעד התמודד עם פי 3 או פי 4 תרגילים. במשימות מסוג זה, בהן רציתי שאלעד ילמד לזכור שיטות חישוב אוטומטיות, לכמות יש משמעות. ומעבר לכמות: אלעד היה נלהב ושמח, ואני בטוח שהלמידה שלו היתה משמעותית.

עוד מוקדם לומר, אבל כבר עכשיו יש לי תחושה שחל שיפור ביכולת החישוב שלו בתרגילים מן הסוג הזה.

ובעצם מה עשינו? עשינו חשבון בעל פה*.

אחר כך ניסיתי חשבון ב"קריאה"- במקום לומר את התרגיל, כתבתי אותו על לוח מחיק, והוא היה צריך לומר את התשובה בעל פה (בעודו מדלג על גבי "נחש המספרים"). אלעד התמודד יפה, אבל בלי ספק ראיתי שזו משימה קשה יותר. ממש בדומה להבדל בין ביטוי בעל-פה לבין רמת הקריאה בלמידת שפה.

ומשם- חזרנו לכתיבה.

בבתי הספר כותבים לא מעט. גם בעברית, וגם בחשבון. בשאר רמות הביטוי יש הבדל גדול: בעברית יש עיסוק משמעותי ביותר גם בשיחה בעל פה (רוב היום בכיתה מתנהל בעל-פה), ויש מטלות קריאה רבות; למשל מקובל לבקש מילד להחתים על דף שלושה אנשים ששמעו אותו קורא קטע מסוים. בחשבון כל זה קיים במידה פחותה הרבה יותר.

שאלתי את עצמי למה מטלות החישוב בעל-פה ובקריאה אינן נפוצות כמו בלימוד שפה, והתשובה די מורכבת. ייתכן שזה מסובך יותר לוודא שהתשובות שהילד נותן בעל פה הן נכונות, ועל כן קשה יותר לנהל תרגול כזה בכיתה גדולה. ייתכן שזה פשוט הרגל ישן.

לתחושתי, יש כאן פספוס גדול. לפחות במקרה של אלעד, אני חש שהעיסוק הטבעי בחשבון, בעשיה פיסית, ואחר כך בביטוי בעל פה, יכול להיעשות ברמה גבוהה יותר מאשר בכתיבה, ועל כן יכול לשמש כ"קטר" המושך אחריו גם את רמת הכתיבה בחשבון.

אני, לכל הפחות, אמשיך לחקור את הכיוון הזה.

*אם לדייק, נראה לי שבחשבון יש רמה נוספת, בסיסית יותר מן הביטוי בעל-פה, והיא הרמה המוחשית. במקרה של נחש המספרים זה בא לידי ביטוי בתנועה הפיסית במעלה ובמורד ציר המספרים. אל התנועה הזו מצטרף הביטוי בעל פה בצורה של מניה: "אחד-שתיים-שלוש...". הרמה המוחשית ניכרת גם בחלוקה של עצמים לקבוצות, השוואת גדלים, מדידה, שרטוט צורות, ועוד.

יום טוב היה היום

היום היה יום טוב
התחלנו בעבודה רצינית סביב 10 בבוקר.
אלעד קרא וכתב. הוא כבר למעשה קורא קריאה מצרפת, ומשתפר בזה בהתמדה, והכתיבה שלו משתפרת ממילה למילה.
הוא גם כתב כמה תרגילי חשבון שתוצאתם 9. הוא היה מאד גאה בכתיבה שלו, ושלחתי גם ליפעת את התמונות של העבודה שלו.
עודד התחיל את היום בהחלטה לא להתבכיין היום. הוא הוכיח את עצמו ועמד במילה שלו בגדול. בחשבון הוא פיצח כמה תרגילי חיסור בטור. הוא עשה את הקפיצה מהמרת עשרת פעם או פעמיים, להמרת עשרת כשיטה מבלי להתיחס לגודל המספר. במלים פשוטות: אחרי כשעה הוא חיסר מספרים בני 6 ספרות בלי קושי. הוא ביקש לעבור ללוח הכפל, והבטחתי לו שנעשה זאת אחרי שישתלט על חיסור בטור- ועתה נוכל לעשות זאת.
עבדנו נטו בשני שיעורים בני קצת יותר משעה כל אחד, עם הרבה כדורסל באמצע.
מבלי להכנס אל הפרטים הלימודיים יותר מדי- אני חש שנכנסנו לישורת טובה. מה תרם לזה?
המלחמה, והזמנים הטובים שהיו לבנים בבית הספר המאולתר שניהלתי ביישוב השרו עליהם תחושה נעימה. אני חש גם שהם עברו איזה שלב. בחינוך, לפעמים די להתעקש על שלך לאורך זמן ארוך מספיק.
ודבר אחד חשוב מאד: בשבת, וגם אחריה, הקפדתי לישון לפחות 7 שעות.
קשה מאד מאד לעשות חינוך כשעייפים.
מחנך חייב להיות מדויק- לזהות את הדקויות בתגובות של התלמידים, להתאים את עצמו, ליזום ולהכתיב את הקצב המסוים שיאפשר להם להוציא מעצמם את המיטב. על מנת לעשות זאת דרושים שני דברים:
1. דע היטב מה אתה רוצה להשיג, ותכין את עצמך מראש.
2. לך לישון מוקדם, כדי שתוכל לנשום, להתבונן, להיות יצירתי.
אז כאמור, לילה טוב

לחיות את החלום בעמוד ענן

ביום רביעי בשבוע שעבר, בשעות הצהריים, החל מבצע "עמוד ענן" בחיסולו של "רמטכ"ל החמאס". התברר לכולנו שאנו עומדים לפני מבצע צבאי בהיקף לא ידוע, שבעקבותיו לא יהיו לימודים בחלק או בכל מוסדות החינוך אליהם הולכים ילדיי היישוב. אביגייל מן הוועד המנהל שלנו (המורכב ממתנדבים שנבחרו בבחירות פנימיות) החלה לגלגל איתי מחשבות איך ליצור תחליף לבית הספר.
מאותו הרגע, ועד ליום חמישי שאחריו (במשך שבוע ימים), החל מרתון עמוס, לחוץ ומופלא שאני מעכל עד עכשיו את השפעותיו ותוצאותיו.
אנחנו, חברי היישוב, יצרנו לנו למשך השבוע הזה מסגרות חליפיות לילדי הפעוטון, הגן ובית הספר.
המסגרות הללו נשענו על מתנדבים מקהילתנו, מתנדבים מן המכינה הקדם צבאית "לכיש" בבית גוברין, חיילים שבאו לסייע לנו מטעם פיקוד העורף, וחלק מן הצוות של הפעוטון והגן שהמשיך לבוא למרות המצב.

מסכה בפעילות של שרית

במציאות מלחמתית שכזו, כשהדבר היחידי שאין בו מחסור הוא משימות, אין יותר מדי זמן לדקדוקי עניות, ריבים על סמכויות, וויכוחים על חלוקת משאבים.
מי שיכול לעשות- עושה. כולם נרתמים, כל אחד לפי יכולותיו, למשימה הבאה.
אני נשאבתי בעיקר אל גילאי בית הספר, ובתמיכה מאסיבית של הקהילה סביבי מצאתי את עצמי יוצר בפועל את המסגרת עליה חלמתי זמן רב: בניתי בית ספר באליאב.

"טויסטר" בפעילות של הלנה

בהתחלה כמעט כלום לא היה ברור. התחלנו עם 14 ילדים מגילאי 6 עד 9, ובחלק מהימים הגענו לכמעט 30 ילדים, מגיל הגן ועד חטיבת הביניים. הצוות "נסגר" פעמים רבות רק בערב שלפני, והכל היה חייב להתקיים במרחק של דקה מן המקלט.
הורים רבים נרתמו להעביר פעילות: בשמת, שרית ורויטל הכינו פעילויות יצירה מרהיבות, מרב העבירה פעילות על שרשרת המזון, רזיה הפילה את כולנו מצחוק בפעילות "יוגה צחוק" מותאמת במיוחד לילדים. הלנה יצרה פעילות של משחקי חשיבה, וליאת וצפרירה יצרו עם הילדים "עוגה בספל". תמר הקריאה בכל בוקר סיפור בהמשכים, חן הרב"ש וידא שאנחנו בטוחים ובטיחותיים, דליה המזכירה סייעה בכל שנתבקשה מכל הלב, וחני-- יו"ר הוועד המנהל-- ניהלה ביד רמה את המציאות הכאוטית הזו, ומצאה פתרונות לכל קושי ומחסור.
ובתוך כל זה, בתוך כמה ימים, נבנתה לנו מסגרת חינוכית.
בתחילה כל שיכולנו לעשות היה אך ורק ליצור את המסגרת. המציאות הרב גילאית, החדשה לרוב הילדים, הביאה אותי "ללכת על בטוח" ולמלא את הימים בפעילויות מהנות ונעימות של יצירה, סיפור ומשחק.
עם הזמן הצוות ה(יחסית) קבוע שעבד איתי, שהורכב מחברי המכינה הקדם צבאית, עבר תהליך משלו: ה"מכיניסטים" שלנו התאימו את עצמם טוב יותר לתפקיד החדש, נפתחו יותר אל הילדים, והפכו להיות יותר ויותר משמעותיים לנו ולילדים.
לאחר שהועד המנהל פנה בעניין אל המועצה, השגנו הסעות לשני טיולים: האחד ל"פארק הקופים", והשני ל"נאות קדומים".
בראשון משני הטיולים הללו ראיתי כיצד קבוצת הילדים מתגבשת, וכיצד המדריכים מוצאים את מקומם טוב יותר.
מבחינתי היה זה הרגע להיענות לבקשות של חלק מההורים, ולעבור אל השלב הבא. "השלב הבא" פירושו להיבנות על המסגרת שנוצרה, ולצקת לתוכה גם תכנים יותר "בית ספריים" של חשבון ועברית.

רזיה עושה יוגה צחוק

על "לוח ה100"

יום לפני סיום המבצע קיימנו בחלק מהיום חלוקה גילאית: המכיניסטים תמר ותומר לקחו איתם את ילדי כיתה א' לפעילות של כתיבה על פי חידות ציורים, ואני עם המכיניסטים נדב וניצן העברנו פעילות חשבון חווייתית לילדי כיתה ב'-ג' שבמשך כשעה קיפצו על פני מרצפות שלרגע הפכו למשבצות בתוך "לוח 100" ענקי.
בתהליך מדוד וסבלני, למרות הלחץ והאתגר, השתדלתי לעצב את מסגרת היום של בית הספר התחליפי הזה, כך שתהיה ברורה ויציבה יחסית, ומצד שני שתהיה נינוחה, רגועה וגמישה. בכל יום התבוננתי לאחור במאמץ להתאים כמה שיותר את מבנה היום הבא אל הצרכים המדויקים של הצוות ושל הילדים.
פעלתי בתוך חופש רב מאד, אבל מתוך בקרה מאד מחמירה: כל הילדים באו מבתי השכנים שלי, ומרבית הילדים לא היו ממש חייבים לבוא. הם באו כי הם רצו, והם נשארו וגם קראו לחבריהם להצטרף כי היו (לפחות חלק מהזמן) מאושרים לקחת בזה חלק.
אני מרגיש בר מזל, ואסיר תודה.
אני בר מזל על צירוף הנסיבות שאפשר לי להיות במקום בו אוכל לתרום תרומה משמעותית כל כך לקהילה. ואני אסיר תודה לקהילה שלי על שאפשרה לי למצות את עצמי, ולהורים ולילדים שהציפו אותי בהמון אהבה לאורך כל השבוע הזה.
למדתי שאם אנחנו מנתקים את אילוצי העולם החיצון, חינוך משותף בקהילה שיש בה כוחות ורצון טוב- זה בעצם עניין פשוט.
למדתי עוד המון דברים- אבל על כך אולי בפוסטים הבאים.
רק טוב
יוסי

המלך הכועס

המלך הכועס

בשנים האחרונות אנחנו משתתפים בהפקה רבת משתתפים מדי פסח. זהו אירוע גדול ומאורגן היטב שיזמו והפיקו חברינו משפחת קמינקא הנמרצים, הכולל המחזה בשיתוף כולם של כל סיפור יציאת מצריים.

התפקיד שלי בהמחזה הזו, לאורך השנים, הוא כמובן פרעה.

זה תפקיד מהנה במיוחד, גילמתי אותו בהזדמנויות שונות, ואני מוצא בו הרבה אפשרויות ביטוי. הילדים שלנו לקחו את התפקיד שלקחתי לי בצורה פחות קלילה, בהתאם לגיל שלהם. כל אחד מהם, כשהיה צעיר מספיק, חווה את זה כאירוע טראומטי במידה כזו או אחרת.

קשה לראות את אבא שלך משחק את האיש הרע, ואת כולם צועקים עליו ועוד זורקים עליו דברים (ניירות בצורת צפרדעים, אורז במכת הכינים, והכי כואב: קרח במכת הברד).

עלמה חוותה את זה לראשונה בגיל שנתיים ועשרה חודשים. היא הבינה הרבה יותר מכפי שציפינו. למעשה היא לא לקחה את זה קשה כל כך. היא הבינה שזו הצגה. אחרי שהכל נגמר היא הביטה בי בעיניים חכמות, קימטה את מצחה, ואמרה: "אבא, אתה היית כועס". היא המחישה את המילה "כועס" בפרצוף מתאים. היום, לצורך הכתיבה, ביקשתי ממנה לשחזר אותו (בתמונה משמאל).

מאותו היום, "המלך הכועס" הפך לבן בית בביתנו. הוא היה האיש הרע שמתחבאים מפניו במשחק. תכננו נגדו מהלכים ומלכודות. הכינו נגדו כלי נשק.

לפעמים התגעגעתי אליו. זעמו של פרעה יכול להיות מאד שימושי לאבא עייף שרוצה שקט סוף סוף, או שלא יחרבו לו את הבית שהוא סיים בדיוק לסדר אותו. או שיפסיקו סוף סוף להיות תקועים מול הטלוויזיה וילכו להתקלח למען השם.

לפעמים המלך הכועס הגיע במפתיע, מבלי שהזמנתי אותו. במקרים האלה, בסתר לבי, קיוויתי שהילדים שלי שנאלצים להיות לעבדיו אולי יתמרדו קצת, ולא יהיו צייתנים יותר מדי. נראה שזה גורלו של כל פרעה- מול המלך הכועס אין דרך אחרת, מלבד להתמרד. סופו הוא תמיד 10 מכות.

במבט לאחור, אחת הסיבות המרכזיות שעודדו אותנו ללכת לחינוך ביתי היתה המלחמה הגדולה של הילדים שלנו כנגד המלך הכועס. לא יכולתי יותר לראות אותם מתמודדים איתו לבדם, והרגשתי שכשאני פוגש אותם עייף, לאחר יום עבודה מתיש, ללא שינה מספקת, אין לי כוח לעזור להם לעמוד מולו. חששתי שלבדם הם לא יוכלו לעמוד לאורך זמן, וזעמו של המלך הכועס יחלחל אל נשמתם. ראיתי את הפחד ממנו בעיניו של אלעד. ראיתי כיצד מתק דיבורו מהלך קסם על עודד, המתפתה לעבור לצידו. כשראיתי את עודד פוסח על שני הסעיפים, ולעתים עובר אל צידו של המלך הכועס ומאמץ את גינוניו, ידעתי שזה הרגע לפעול. זה הרגע לחזור הביתה.

ידעתי שכשאחזור לתבוע את מקומי הנכון בממלכה, אוכל לגרש את המלך הכועס מכסאו, להשיב את הארמון לבעליו האמיתיים, ולהציל את הנסיכים והנסיכה. המלחמה הזו נמשכת עד היום, ואחרי קצת יותר מחודשיים אני חש שאנחנו מנצחים.

היום אנחנו אלה היושבים סביב שולחן הארמון. היום עודד חייך אלי בסוף היום ואמר לי: "כל היום לא בכיתי ולא צעקתי". אבל המלך הכועס לא מוותר- מדי פעם הוא מנסה להתגנב חזרה. עלינו לשמור על עירנות. הוא אורב שם, בצללים, מחכה לזמנים של התמודדות ואתגר, מצקצק בלשונו בציניות ומציע את הפתרון הקל והמהיר. אבל אנחנו לומדים איך לעמוד מולו ולא להכנע.

אחלו לנו בהצלחה.