סוף שבוע שני- מעצבים סוג של שגרה

בסך הכל, עד כאן, זו ברכה גדולה.
חשוב לי לשים את הדברים על הכתב, אז הנה הם, ללא סדר מוגדר, כפי שהם עולים לי בראש, בכנות גדולה ככל שאוכל להרשות לעצמי:

סדר יום (זהירות, מידע טכני למדי).
יש לנו סדר יום. זה הולך ככה בערך:
קמים בשבע וחצי, מתלבשים. לוקחים את עלמה לגן.
ספורט: בדרך כלל ממשיכים לפעילות ספורטיבית כמו סיבוב אופניים, טניס או כדורגל במגרש, או משהו דומה לזה. לעתים, כאשר נחה הרוח, נכנסים לבריכה. במקרה כזה לרוב הפעילות הספורטיבית תהיה אחרי המשימה היומית.
ארוחת בוקר: משתדלים להכין יחד, ולפנות יחד. במהלך ארוחת הבוקר מדברים על המשימה היומית.
משימה יומית: בשיטת הקבלנות. סיימתם- חופשיים. בכל מקרה אין טלויזיה או מחשב עד שעה 12.
על פי רוב אלעד לומד בכל יום שני צלילים (או חוזר על צלילים קודמים), ועושה תרגילים על "נחש המספרים". עד כה הוא למד 8 צלילים (קמץ\פתח וחיריק), ונהנה לעשות תרגילים עד 21. נרשמנו גם לאתר "גלים", ואלעד התאהב בו, עד שיפעת קטעה אותו אחרי שעתיים של פתירת תרגילים מול המחשב, ושלחה אותו לשחק עם חברים. במשך יומיים מתוך העשרה ימים האחרונים מצאנו זמן למשחק שחמט. אני חייב למצוא יותר זמן לזה.
עודד מתקדם בחוברת האנגלית שתי אותיות, ופועל עם כפולות של מספר (סיימנו עם שלוש ושש) על לוח המאה. לשמחתי הוא חזר לאהוב לקרוא. העברתי לו מבחן מיצ"ב של סוף כיתה ב', והוא פתר אותו בצורה טובה מאד. החלטנו שאין לו צורך באימוני כתיבה והבנת הנקרא של כיתה ב', אבל עדיין הוא זקוק לתרגול בכתיבה. הוא כתב מכתב לאלה (ילדה מן הכיתה שלי בשנה שעברה). אנחנו חושבים יחד כיצד לעודד אותו לקרוא ולכתוב עוד.
לא הצלחתי להתפנות ללמוד עם עודד תוים ונגינה. אנחנו חייבים למצוא לזה זמן.
בשעה 12 אני מתפנה להכין את הצהרון, והבנים ממשיכים במשימות אם הם רוצים, או עוזרים לי אם הם רוצים, או מעבירים את הזמן בכל דרך שנראית להם. למעשה אנחנו עושים "למידה בית ספרית" בין שעה לשלוש שעות ביום.
בשעה 13:35 מגיעים הילדים לצהרון שלנו, ומכאן זה ארוחת צהרים, משחק עם חברים, והמון חוגים: טניס (עודד, פעמיים בשבוע), קפואירה (עודד), תנועת נוער (עודד ואלעד), כדורסל (עודד ואלעד), וחוג מדעים לילדי חינוך ביתי (עודד ואלעד, ביום שלישי בבוקר, ברחובות).
כשיפעת חוזרת מן העבודה היא נהנית לשאול אותם על הלמידה היומית שלהם, ופעמים רבות מתרגלת עם אלעד קריאה וכתיבה עוד זמן מה.
לפני השינה, בערב, עודד קורא לעצמו סיפור. אתמול התחלתי לקרוא להם את ההוביט, וזה מאד מוצא חן בעיניהם.

(עלמה, ביתנו הקטנה, עוברת גם המון חוויות בימים אלה, אבל אני בוחר להתמקד בבלוג הזה בחינוך הביתי עם הבנים. עלמה, אני מתנצל מראש. מבטיח פיצוי ראוי בעתיד).

אבא ואמא לא מסכימים
יפעת ואני התנגשנו לא מעט בעקבות דעות שונות על העבודה מול הבנים. בלי ספק גם יפעת היתה רוצה לבלות איתם זמן רב יותר, ולא רק להעיר ולייעץ מרחוק, אבל גם היא חשה שהאווירה בתוך המשפחה עברה למקום שונה. אני מרגיש שאופי השיח שלי עם הבנים השתדרג.
נראה שהבחירה שלנו בחינוך ביתי שולחת להם מסר מאד חזק, שאנחנו נותנים את עצמנו בשבילם. לוקחים אחריות כוללת על החינוך שלהם, ומצליחים לשים אותו בעדיפות ראשונה.
אז על מה חילוקי הדעות: אני יותר זורם עם מה שיוצא, ויפעת מסודרת ומובנית יותר. חשוב לה מאד שלא נהפוך ל"פריקים" שהחינוך הביתי אצלם הוא חלק מ"דת" כללית שלעתים נוטה לחוסר תוכנית ורושם של אבדן כיוון מגובה באידיאולוגיה.
הויכוחים הללו לא ייעלמו לחלוטין, כנראה, אבל דומני שזה טוב לנו. טוב לנו שאנחנו מייצגים בתוך הדיון הפנימי שלנו את שני הקטבים.
בשבוע שעבר יפעת זימנה אותי לישיבה יומית, בכל ערב, לסיכום יום הלימודים ותכנון היום הבא. הישיבות הללו התגלו כרגעים של חסד. כהורים, זה נפלא לחוש שיש לנו גם את המידע הכולל על מצב הילדים, וגם את הזמן והאפשרות להתערב ולהתיחס אל הצרכים שלהם בתוך יום לכל היותר. אני נזכר איך בשנה שעברה, כשהייתי מחנך בכיתה ב', מהלך כזה של זיהוי צרכים, מציאת משבצת זמן לפגישה פרטנית וישיבה עם ההורים, ותיאום שעה פרטנית שבועית אחת קבועה (לרוב עם עוד כמה ילדים) היה דורש לעתים גם חודשים.

מהלך חינוכי במהלך יומיים.

דוגמא קטנה על לימוד קריאה: ראינו שאלעד הבין את הקטע של קמץ ופתח ("קו" או "קו וזנב"), אז אחרי 6 צלילים המשכנו לחיריק ("חי" ו"תי"). תרגלנו את זה לא מעט, ושמתי לב שזה עוד לא "תפס" אצלו. הצליל של החיריק עוד לא קופץ אצלו אוטומטית לראש. בישיבתנו בערב, יפעת הציעה כך: נעשה לאלעד שיעור מרוכז על חיריק. יש לנו כרטיסיות עם אותיות וניקוד מתחלף שקיבלנו משרית (תודה שרית!). ניתן לאלעד לשים "חיריק" בכל האותיות שהוא מכיר (שזה הרבה יותר מ8 הצלילים שהוא למד), ונעשה שעה מרוכזת של פעילות על כך: "קפוץ ל"חי"! "קפוץ ל"רי"! דרוך על השם של החבר שלי "שימי", והחברות שלי "תיקי", "גילי" ו"ציקי". ודרוך על מלים מצחיקות: "גיחי" למשל, ומה עם "ציצי"?, עכשיו נלך במעגל- אני קורא צליל, ואתה קורא צליל. עכשיו נכתוב קצת מזה גם במחברת.

זה מעט מן המעט- מקוה למצוא עוד זמן לכתוב. אני חייב לכתוב משהו על האינטנסיביות של העבודה של מורה מול שני תלמידים שהם גם הילדים שלו, ומה זה עושה לנו מבחינה רגשית. אני חייב לכתוב משהו על הנשימה ועל קצב העבודה שלנו יחד, על שימת גבולות, ועל זרימה.
אני גם חייב לשתף בכלים הפדגוגיים שפיתחנו יחד.
אבל זה מספיק לעכשיו


 

יום ראשון בחינוך הביתי

יום שני האחרון היה בוקר חגיגי במיוחד. התחנה ליד השער היתה מוקד לקרנבל מאולתר של התרגשות: ילדים בחולצות לבנות מצטלמים בפוזות שונות: עם התיק ובלי, בפרצוף רציני או בלי, לבד או עם כל שאר העולים לכיתה א'. לידם מכוניות עם הורים נרגשים שעצרו ללוות את הילדים ביום הראשון בהסעה. שמחה גדולה.

ואנחנו עוברים ליד, שמחים ונרגשים בשבילם. אבל בחרנו אחרת.

אלעד ועודד, שמחים ונרגשים, נשארו בבית. אחרי ששמנו את עלמה ליומה הראשון בגן הם התיישבו ליד השולחן בסלון. עודד חיפש איפה יהיה הלוח בכיתה, ואיך בדיוק הוא ואלעד ישבו מולי. הסברנו לו שאצלנו יש רק שני תלמידים, אז אני פשוט אשב בינם, אבל לפני כן צריך להכין ארוחת בוקר יחד.

בזמן ארוחת הבוקר הסברנו להם שהיום עלמה תחזור מוקדם מיומה הראשון בגן, ולכן יום הלימודים שלנו בבית יהיה קצר, ולא נספיק לעשות ספורט הבוקר, אבל בימים הקרובים הם ילוו אותה גם לגן, ולפני שנחזור הביתה נשחק יחד במגרש, או נעשה סיבוב ארוך באופניים, או ספורט אחר שהם יבחרו.

אחרי ארוחת הבוקר הזכרתי להם שעליהם לעזור ולפנות את השולחן, ואז התיישבנו לסדר את אזור הלמידה שלנו: פינינו שני תאים ב"כוורת" של איקאה לקלסרים, מחברות, יומנים, כלי הכתיבה, הקלמרים וכמובן גם ל"נחש המספרים" שקנינו אצל התופרת בבאר שבע. התיישבנו ליד היומנים (יומן קומיקס לאלעד, ויומן מכבי תל אביב לעודד), סימנו את היום שבו אנחנו נמצאים, והתבוננו קדימה על מנת להבין איך קוראים את התאריך ביומן, ומה צפוי לנו בשבועות הקרובים.

סידרנו את העפרונות בקלמרים, עטפנו את המחברות, ואפילו הספקנו ללמוד משהו חדש: אלעד למד את הצליל "דָ", והדביק כרטיסיות בבית על חפצים שיש בהם את הצליל הזה, כולל על ה"דרדס" שמצויר על החולצה שלו. עודד רשם רשימה של דברים שהוא רוצה ללמוד, ומילא בטוש מחיק את כל "לוח ה100".

כל זה, בסך הכל, מילא לנו כשעה.

אחר כך החזרנו את עלמה מיומה הראשון בגן, והבנים עזרו לי לסדר את הבית לקראת התחלה חדשה נוספת ומרגשת: הצהרון שפתחנו לילדי בית הספר, ובו משתתפים יחד איתם גם תומר, איילה, רותם, יובל ויהלי. ישבנו שעה ארוכה, אני, עודד אלעד ועלמה יחד בתחנת האוטובוס וחיכינו להסעה מבית הספר. זה לקח המון זמן, אבל בסוף הם הגיעו. ביום הראשון של הצהרון ובית הספר לא ידענו בדיוק כמה ילדים יבואו, ושמחנו שרותם, איילה ויהלי בחרו להצטרף אלינו למרות שיכלו לחזור גם הביתה. בשבילי זה היה סימן טוב. נוכחתי שהצהרון כבר מתחיל לאפשר לעודד ואלעד להיפגש באופן סדיר עם בני גילם, וזה מאד חשוב לנו ולהם.

בהמשך השבוע הרגשתי שיפעת, אני והבנים לומדים המון בכל יום: לומדים חשבון, עברית ואנגלית, עושים ספורט יחד וגם לומדים על מערכת העיכול ועל הכדורגלן פלה. אבל בעיקר: לומדים איך להתרגל לחיות וללמוד יחד כצוות. אנחנו עדיין לומדים. עלמה גם נדרשת ללמידה: היא לומדת להתרגל לגן נעימה, ואיך להפיק את המיטב משעתיים עם אבא יחד עם האחים שלה ועוד 5 ילדים.

כל המשפחה שלנו מתרגלת למצב החדש. אנו חוששים, וגם נרגשים, ובטוחים שיש לנו הזדמנות לעוף עם הילדים מעלה מעלה.

חתונות זה דבר משמח

יש הרבה שמחה בעסקי החתונות. אני חש זכות גדולה להיות חלק מן הרגעים המיוחדים הללו של זוגות מתחת לחופתם. לכל זוג, גם גדולי הציניקנים, וגם אלו שמתכחשים לזה, יש מתחת לחופה רגע מיוחד של חסד.

חתונתם של דדי ודנה, תל אביב הנה קישור לסרטון שלהם

חתונתם של יערה וג'יימי. בנם, אביתר בן השלוש, משעשע את הקהל

אלו הם בן וקרן. כל מילה מיותרת

יש נחת!
ובבנין ציון ננוחם
יוסי

הידד להקצנה הדתית

לאחרונה אנו רואים מגמה מטרידה של התחזקות מגמות קיצוניות בציבור הדתי. כולם מדברים על זה, אז כנראה שזה נכון. כולנו שומעים בחדשות על הפרדות בין נשים לגברים שפעם הכרנו בבתי כנסת ובבריכות, ועכשיו הגיעו לגני ילדים ואפילו חנויות מכולת ורחובות.
כולנו שומעים על הזובור שהרבנות מנסה לעשות לרבני צוהר (וכנראה מקבלת אותו חזרה כבומרנג).
אבל אני, מה אני מבין. הרי לא באתי מתוך החינוך הדתי-אורתודקסי. לא מזמן ישבתי בפגישה עם כמה אנשים המכירים את המגזר מבפנים. אנשים אלה, חברים שלי במקרה, גדלו בחינוך האורתודוכסי. נכחתי בחדר כאשר הם ניסו לבדוק אפשרויות לתנועות נוער לילדים שלהם, ולא האמינו מה קרה לבני עקיבא "שלהם", או לתנועת הצופים הדתיים.
כמתבונן מן הצד אני חייב להגיד שהייתי אופטימי למדי. לתפיסתי אנחנו, הומניסטים שכמונו, חייבים להמשיך ולהאמין ברוח האדם.
רוח האדם לעולם תתמרד מול דיכוי. רוח האדם לעולם לא תקבל על עצמה עוד ועוד שליטה זרה ושרירותית. הסגירות הזו הביאה לאורך ההיסטוריה הקרובה והרחוקה את המהפכות העממיות. שוב ושוב מוצא הרודן את סופו בכיכר, או בבית המשפט של המהפכה.
כך גם נולדה תנועת החילוניות היהודית הגדולה באירופה של המאה ה-19. מתוך הסגירות והקיפאון של הגטו מתוך "מעי אותיות מתות" פרצו החוצה צעירים יהודים שצמאו לידע, להשכלה, לחופש.
טעות מקובלת מאד חוזרת על עצמה כאשר אנשים מביטים על ההיסטוריה, ומניחים שמגמות ההווה פשוט יימשכו ויימשכו. אולם למעשה, כפי שכתב שלום חנוך, "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". דווקא כשנראה שמגמה הסטורית מגיעה לשיא ואין מה שיכול לערער אותה, מסתבר שהיא למעשה עומדת לפני סופה.
כבר עכשיו נוצרים הסדקים בתוך ההתעצמות החרדית בישראל. כבר עכשיו נשמעים מתוכה עצמה קולות עצמאיים. בינתיים הם שקטים, אבל אין לי ספק שהם ילכו ויגדלו, פשוט משום שאי אפשר לדכא ציבור לאורך זמן. המרכז המתון, שהרים את ראשו בהפגנות למען צדק חברתי, שוב לא יסכים להיאלם דום אל מול קיצוניות דתית.
זה לא יקרה מיד, אבל אולי זה יזדרז לבוא אם נעזור לזה להזדרז, וכשהגטאות החרדיים ייפרצו ויקרסו, יהיה על החברה החופשית סביבם לקלוט את זרם הפליטים ולשקם אותם כאזרחים חדשים בתוך הישראליות. כאשר זה יקרה, עלינו להיות מוכנים.

התנ"ך כסיפור

צלחתי בהצלחה את ספרו של ידידי המלומד מאוד מיכה גודמן, המבאר את "מורה הנבוכים" לרמב"ם. תודה רבה למיכה על כך שאפשר לי לדבר חופשי על הרמב"ם מבלי להתאמץ וממש לקרוא את מורה הנבוכים.

הרמב"ם של גודמן מצטייר כרציונליסט, עד כדי כך שיש תחושה שלו חי היום היה חילוני. הוא מתייחס להרבה תכנים בתנ"ך כחלומות או משלים. במלים של היום, הוא בעצם מתייחס אל מרבית סיפורי ספר בראשית כמיתוסים. השיחות על הספר שערכתי עם אנשים דתיים הביאו אותי לגילוי מחודש שקבלת או אי קבלת התנ"ך כאמת היסטורית אינה ניתנת בהכרח לניבוי לפי הכיפה על הראש או כיסוי הראש (או החצאית). אנשים רבים, כשמדברים איתם בשקט בצד, מסכימים איתי שאין זו היסטוריה. שהתיאור של העשבים הצומחים לפני בריאת השמש, או של הנחש המדבר, או של המוני האדם הבונים מגדל שראשו בשמיים עד שאלוהים מתעצבן, אינם ביטוי מדעי לאירועים שהיו בעולם.

חבר אמר לי שבישיבה שבה למד דעתו זו (שאלו אינם תיאורים היסטוריים) לא הייתה דעה יוצאת דופן.

אז הנה, אני פונה אל "המגזר" ושואל: אם כולם מדברים על זה, למה אתם לא מספרים על כך לחילונים? נראה שהחברים הדתיים שלי לא אוהבים להוציא החוצה מחשבות ספק. אגב, לא רק לחילונים אסור לספר. ברוב המקרים אני מגלה שגם לילדים אסור לספר.

יש כאן טענה שאומרת שאסור לקלקל לילדים סיפור טוב. צריך פשוט לספר להם אותו כפי שהוא כתוב. ועל זה הרמב"ם אמר (בציטוט חופשי) ש"דעות קדומות שהתקבעו בילדות לא ניתן לעקור בבגרות". הנה למשל, אנו מנסים בכל מיני דרכים לא לקלקל לבן שלי (עוד מעט בן 7) את הסיפור היפה על פיית השיניים. לצורך כך היה עלינו לבנות מערך הטעיה שלם. רכשנו לו מתנה בזמן שישן ברכב במוצאי שבת, וכך יכולנו לטעון שאין סיכוי שהמתנה מאיתנו משום שבשבת החנויות סגורות, וגם ממילא הוא היה איתנו במשך כל היום ולא ראה שקנינו לו דבר.

אפילו הדפסנו אצל השכנים מכתב רשמי מאת פיית השיניים "פיונה" (פייה מוסמכת מספר 1000009), וגם זה התאים למערך ההטעיה משום שלא היתה לנו מדפסת בבית (עוד הוכחה שזה לא מאיתנו).

חברים שלו מהגן סיפרו שהם קיבלו מתנה גם בנפול השן השניה שלהם, והוא לא קיבל. הוא התריס בפנינו שהנה, זו הוכחה שאין דבר כזה "פיית שיניים". ענינו לו שהפיה לא מגיעה לאסוף כל שן ושן, אלא רק את השיניים הראשונות, ושאם החברים שלו קיבלו מתנות לשן השניה אלו בוודאי מתנות מן ההורים שלהם, שהתחזו לפיית השיניים.

בננו, עודד, מאד רוצה להאמין בפיית השיניים, אבל הוא מאד מתקשה לקבל את הסיפור שלנו כאמיתי. הוא שב וטוען שהוא רוצה שנאמר לו את האמת. ברור שהוא כבר יודע שזה בלוף, אבל רוצה למשוך אותו עוד קצת.

האמת, גם אנחנו רוצים. זה מן סוד קטן וחמוד שלנו.

ובכל זאת, זה שזה חמוד לא עושה את זה לאמיתי.

ובבניין ציון ננוחם

מה מותר להגיד בשם האמונה- ניסיון לשרטט את גבולות הוויכוח

לא מזמן דיברתי עם כמה אנשים על המקום המסוכן בו נחצים הקווים, ואנשים אומרים בשם ה"מדע" איך עלינו להתנהג, או מנבאים בשם ה"אמונה" מה יקרה בעולם אם ננהג כך או אחרת. אני מנסה כאן, בצורה הכי תמציתית שאני יודע, לשרטט את הגבולות של הוויכוח הזה. שנדע לפחות על מה לא מסכימים.

מדוע חייבים אמונה ומה אסור למדען להגיד לי לעשות

אין אדם היכול לחיות ללא אמונה. אמונה היא הבסיס האפשרי היחיד לערכים שעל פיהם כל אדם פועל. היא זו שמביאה אותו לקבוע כל רגע מחדש שטוב יותר לחיות מאשר למות. אין אף מחקר מדעי שיכול לקבוע את זה, כי אין שום דרך לבדוק מה "טוב". אתה יכול לבדוק ולחקור מה בריא לאדם, מה מענג את חושיו, מה מביא לו רווח בצורה יעילה, אפילו מה גורם לו הנאה מורכבת יותר כמו הנאה מיופי. אבל אחרי כל המחקרים האלה האדם היחיד יכול לבחור להתרחק מכל אלה, ולחיות חיים של נזיר שיהיו בעיניו טובים יותר. הוא יכול לבחור גם להתאבד, וזה עלול גם להיות מוצדק על פי מערכת הערכים שלו. או שהוא יכול לבחור להקריב את חייו למען משהו (למשל מולדת). כל אדם בוחר לחיות או למות על פי הערכים שהוא מאמין בהם.

אין זכות למדען לקבוע לי אפילו אם לעשן או לא. הוא יכול להגיד לי שאני מאמין בערך של חיים ארוכים ובריאים אז פעולת העישון אינה רציונאלית כי היא פוגעת בערך הזה בסיכויים כאלה וכאלה. אבל אם התפיסה שלי של חיים טובים היא של "אכול ושתה כי מחר תיפול פצצה מאיראן, אין לדעת", אני אומר למדען: "תודה על מחקריך המלומדים, אבל אני מאמין שיותר חשוב לעשות מה שבא לי מאשר לשמור על בריאות לטווח ארוך". ואני אהיה לגמרי צודק.

דוגמא להמחשה: מנגלה לא פעל בשם המדע

טעות לומר "מנגלה פעל בשם המדע". כאילו יש כאן תחרות בין אנשים הנקראים "מדענים" שכותבים מחקרים ועושים ניסויים, ובין אנשים אחרים שמאמינים באלוהים. כמו מן שתי מפלגות. זה בדיוק לא כך. התחרות היא תמיד בין אנשים המאמינים ב-X ובין אנשים המאמינים ב-Y. מנגלה לא התעלל באנשים ורצח אנשים בשם המדע. אפשר להגיע זאת בצורה פשוטה כך: המחקרים שלו גילו לו, לשם דוגמא, שאנשים עם פיגור מתקשים יותר להתמודד עם אתגרים לטובת החברה והמדינה. נגיד שזו עובדה בדוקה. עובדה "מדעית". מכאן ואילך הלך מנגלה ה"מדען" לנוח, והתחיל לפעול מנגלה שהיה מאמין אדוק בזה ש"גרמניה מעל לכל", ועל כן יש לחסל את כל מי שלא מועיל מספיק למדינה, או מהווה עבודה נטל.

לו היה מנגלה מאמין בהומניזם הוא היה כמובן מסיק מסקנה הפוכה: שעל החברה להשקיע בחלשים שבתוכה משאבים גדולים יותר מאשר היא משקיעה בשאר האנשים, על מנת לטפח אותם ולסייע להם להתמודד עם הקשיים.

"איך עלי לחיות" אינה שאלה מדעית.

איך אנחנו יודעים מה שאנחנו יודעים על העולם

כאן יש לבדוק איך ההיגיון שלנו מתנהג באופן רגיל, לפני שהוא מנסה להתעמת עם כל מה שמעל לרגיל, מסתורי, רוחני וכן הלאה.

בדרך כלל, כאשר אומרים לך משהו על המציאות יש דרך אחת בדיוק לדעת אם זה נכון או לא, והיא פשוט ללכת ולבדוק. אני קורא לזה "הגיון המכולת", כדי לשים את זה במקום המוכר לכולנו.

הגיון המכולת

דמיינו את המוכר במכולת השכונתית שלכם. דמיינו שאתם הולכים אליו עם קופסת קוטג' שגיליתם באיחור שמכרו לכם אותה אחרי תאריך התפוגה שלה, סרחונה נישא למרחקים ואתם דורשים קופסא חדשה. המוכר המגודל והלא מגולח מקשיב היטב, מסכים עם כל הפרטים שאתם אומרים לו, אבל טוען בתוקף שהוא מאמין שהקוטג' בעצם לא מקולקל. טוב, כאן תוכלו אולי לטעון שעל טעם וריח אין להתווכח. ניחא. נניח אם כך שהוא טוען שהוא מאמין בלהט שבעצם התאריך לא עבר. כלומר שהיום זה בעצם מה שאתם כבר חושבים שהוא שבוע שעבר.

אתם כמובן מתבוננים בו במבט תמה, נזהרים לא לעצבן אותו (מגודל ולא מגולח, כבר אמרנו...), והוא נפגע מן המבט שלכם ואומר: "למה אתה מזלזל באמונה שלי?".

תארו לעצמכם איך הוא יגיב אם תגידו לו שאתם מאמינים שעל תשלום של 5 שקלים במטבע של 10 שקלים מגיע לכם עודף של 8 שקלים. כנראה ש"תעוף מפה יא מטומטם" הוא הימור סביר במקרה הזה.

ככה זה עובד בכל מקום. אתה לא תהיה פראייר ותאמין למוסכניק שיטען שעל פי אמונתו אתה צריך להחליף וישרים על מנת שיסתדרו לך הבלמים, ולא תעשה טיפול שיניים אצל רופא שמאמין שאם תלעס, נגיד סוכריית ליקריש, הוא יצליח לעשות לך טיפול שורש בלי הרדמה ובלי כאבים. בכל הדברים החשובים האלה אתה בודק כפי יכולתך, ומשתמש בהגיון בריא.

סיכום הביניים הוא שיש לנו (לפחות) שני סוגים של שאלות בחיים, ועונים עליהן בדרכים שונות:

- בשאלות על עובדות בעולם, או על מה גורם למה, כל אדם הולך לבדוק ככל יכולתו ולא מקבל תשובות המבוססות על אמונה. בשאלות האלה אנו עובדים עם "הגיון המכולת".

- בשאלות על מה נכון לעשות, איך נכון לפעול או לחיות, מה חשוב, מה טוב, מה יפה, אין מה ללכת ולבדוק. זה לא ל"הגיון המכולת". רק אחרי שהבנת במה אתה מאמין תוכל להיעזר ב"הגיון המכולת" על מנת להשיג את מה שהגדרת לעצמך כ"חשוב" או כ"טוב".

הבעיות מתעוררות כשמנסים לפתור שאלות מסוג אחד, בכלים שמתאימים לסוג האחר.

על בעיה אחת כבר דיברתי, כלומר על מה שקורה כשמנסים באמצעות הגיון המכולת (או במקרה הזה הגיון מדעי) להגיד לי איך להתנהג.

הבעיה השנייה מתעוררת כשמנסים לפתור באמצעות אמונה שאלות על עובדות בעולם.

למה מנסים לדעת על עובדות בכלים של אמונה?

מתי אנו זונחים את הגיון המכולת הבריא שלנו?

למשל כאשר אנחנו לא יודעים. כאשר לא ידענו על חיידקים וחלינו הלכנו למישהו שהאמין שהוא יכול לגרש מאיתנו את השד שגורם לנו להרגיש ברע.

או למשל כאשר אנחנו נורא רוצים משהו היקר לליבנו ומקודש לנו, ואנו מאמינים שהוא חשוב מאד, ואין לנו דרך של "הגיון המכולת" להשיג אותו. למשל כשאנחנו נורא רוצים שמותו של אדם יקר לנו לא יסמן את הסוף המוחלט שלו. או כאשר אנחנו נורא נורא רוצים שאריק שרון לא יפנה את גוש קטיף. או כאשר אנחנו נורא רוצים שחבר יחלים ממחלתו בזכות 100 פרקי תהילים שקראנו.

או כשקורה משהו שאנחנו לא יודעים להסביר. איזה צירוף מקרים "קוסמי", או שכנוע עמוק שהחיים שלי מתנהלים על פי תוכנית, כל דבר בזמן הנכון (תחושה שיש לי פעמים רבות).

יש הרבה מסתורין בעולם. ועל זה כבר נאמר (במשלי בן סירא):

במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור.
במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות(חגיגה, יג א)

אבל הפיתוי להגיד "אני יודע" הוא כנראה חזק מאיתנו. כמה פעמים ביום אפשר להגיד "לא יודע"? איך אפשר לחיות חיים שלמים בלי לדעת מה בדיוק המקור של כל מה שיש, ואיך הוא התחיל, ואיך הוא פועל, ואם יש לזה מטרה, ואם יש לנו תפקיד מוגדר בתוך המטרה הזו?

ואז אנחנו נופלים במלכודת ומתפתים לזנוח חבר ותיק. אנחנו זונחים את הגיון המכולת, ששירת אותנו כל כך טוב עד כאן, ומתחילים להסתבך. אנחנו משתמשים בביטויים כמו "זה עמוק יותר" או "זה מורכב" על מנת להסביר למה בעצם זנחנו את כלי ההגיון הרגילים שלנו. למה פתאום אנו אומרים שמשהו הוא עובדה כי "ככה", או כי "ככה כתוב".

ולמה בעצם זה לא טוב, אם זה עושה לאנשים טוב על הלב?

הניסיון "לחצות את הקווים" בין שני סוגי השאלות שתיארתי למעלה, ולהגיד שמשהו הוא עובדה בעולם, רק משום שאני (או הרבה אנשים) מאמינים כך, הוא מסוכן ביותר לפחות משלוש סיבות (אתם מוזמנים להציע עוד):

1. הוא נותן המון כח לשרלטנים. לכל מנחשי הקיצין שגובים כסף מקהל התמימים שבאים להילולות שלהם. לכל מי שמבטיח גמול נצחי בעולם הבא אם אתן לו את חיי ורכושי בעולם הזה, לכל מי שמאיים בגיהינום על מי שלא מצביע כפי רוחו בבחירות. נכון, אנשים אלה אינם מייצגים את "הדת". אבל מן היסוד הזה הם שואבים כוח רב, ולא אחת קורה שלפחות מספרית הם אינם המיעוט כלל ועיקר.

2. זה פשוט מוביל לטעויות. לעולם שלם של פתאים נוצרים (וגם יהודים) שחשבו שמעצרו של גלילאו גליליי המסכן בביתו עד סוף ימיו מגיע לו רק משום שהוא כתב שהארץ מקיפה את השמש ולא להפך, כפי שמשתמע במפורש מספר בראשית (ואל תגידו לי שזה לא משתמע. קל להגיד זאת אחרי 400 שנה של מחקר מדעי. נראה אתכם אומרים זאת אז, בימיו של גלילאו).

3. זה לא תמיד מביא נחמה. הרבה פעמים זה מביא לחרדות איומות, למשל במקרה של הנער שאמרו לו שאיבד את העולם הבא בגלל מעשה אוננות. או שזה מביא לרמיסת האדם היחיד (או צלם האלוהים שבאדם, אם תרצו) כמו במקרה של אינספור הנשים המוכשרות שכשרונן (למשל בשירה, או בלימוד תורה) הוחנק ודוכא בגלל ש... ובכן... למה בעצם?

כמה רוע וסבל היה נגרע מן העולם אילו היינו קצת פחות מתחנכים לתשובות שאנו נדרשים פשוט להאמין להן, ואילו היינו משננים לעצמנו ולילדינו כמה שיותר פעמים את בשורת ה"אינני יודע".

נסו את זה:

"יש אלוהים אבא?"

"וואלה, לא יודע. למה אתה מתכוון?"

"נו אבא, אל תסתבך, אלוהים שבשמיים"

"אה, אז אתה אומר שהוא לא כאן, בארץ?

"הוא בכל מקום"

"גם כאן, בתוך הגוף שלך?, גם אתה אלוהים?"

"אוף, אבא, לא יודע"

"מצוין, גם אני לא".

"אז מה נעשה?"

"לא יודע. אני מכיר כמה אנשים שאמרו שהם פגשו אותו לא מזמן. לי לא יצא עדיין".

ובבנין ציון ננוחם

טלפון חכם ולמידה יעילה?

באחד הימים לא יכולתי לפתוח את חדר המחשבים ומצאתי, יחד עם אחת הילדות, שניתן להכנס לאתר "מרום" דרך הסמרטפון שלה ולפתור תרגילים. עולם חדש ומופלא. היום פייסבוק מספק לכל מרצה באוניברסיטה סביבת הוראה טובה יותר, ובחינם, מכל מערכת מוכרת כמו היילרן הפופולארית. הפוסט הזה נכתב כולו בבלקברי החדש שלי. ניסיון ראשון קצת מייגע, אבל לגמרי מעשי. ובבנין ציון ננוחם.