"תקציר מנהלים" למי שאין לו כח לקרוא 8 עמודים
אני יודע שרוב האנשים לא אוהבים ששולחים להם יותר מדי עמודים לקרוא. אז בקיצור, אני מנסה לעשות במאמר הזה שני דברים:
1. לעשות סדר במלל העצום והמבולבל שכולנו משתמשים בו כשמדברים על מטרות בחינוך
2. להציע דרך לארגן מוסד חינוכי באופן הגון וצודק. אני עושה זאת בלי להכריע בין המטרות השונות, אלא בודק מי הם אלה שצריכים להכריע וכיצד הם אמורים לעשות זאת. או בקיצור "הפרדת רשויות בחינוך".
להפרדה הזו יש גם השלכות על תכנים של חינוך ולמידה. היא למשל מגדירה את הגבולות של הסמכות של הקהילה והמדינה לקבוע לילד מה ללמוד (לא הרבה), ולמה להתחנך (הרבה מאד).
למי שרוצה שורה תחתונה:
בנספח שבסוף תמצאו ניסיון לעשות רשימה ארוכה של כל המטרות הרלוונטיות בית הספר.
בפתיחה תמצאו הקדמה שמסבירה מה אני מנסה לעשות.
תחת הכותרת "מטרות נוגדות בחינוך" תמצאו הפניה למאמר חשוב ויסודי של צבי לם ז"ל. אם תקראו אותו זהו רווח נקי שלכם, אבל אולי תוכלו להמשיך לשורה התחתונה בלעדיו.
תחת הכותרת "רשויות בחינוך" והלאה, תמצאו את המודל שאני מציע.
"אמרו את זה קודם לפני, זה לא משנה": הקדמה קצרה על נסיונות קודמים להגיד את אותו הדבר.
כבכל מערכת, גם במערכת חינוכית פעולה רציונלית היא תנאי ליעילות. פעולה זו מתחילה בסימון מטרות, מחפשת את הדרכים הטובות ביותר להגשימן על פי הידע המקצועי הידוע באותה עת, לאור תפיסת עולם מסוימת.
במרבית מערכות החינוך נעשו נסיונות רבים לכתוב "חזון" חינוכי, ולהפעיל לאורו את אותן מערכות. אינספור מחקרים נכתבו על הנסיונות הללו. רובם הגדול היו חלקיים מאד, וגם אם נחשבו רציניים (וגם יקרים) מאד בשעתם, לרוב הם דעכו כלעומת שעלו. במערכת חינוכית גדולה (ורובן הן כאלה), נראה ששינוי מתרחש לאורך שנים רבות, וגם זאת בצורה חלקית. אין ספק שבמידה רבה בית הספר הוא מוסד שתהליך השינוי בו, ביחס למוסדות אחרים, הוא איטי במיוחד. יש לזה סיבות רבות, החל מהמונופולין של המדינה על החינוך, ועד העוצמה המשתקת של ארגוני המורים. כמובן שזה לא המקום להרחיב על כך, אבל הרלוונטי מזה לעניינו הוא זה: שינוי חינוכי של ממש יכול להתרחש רק במקום קטן, שלפחות בראשית דרכו לא צריך להיות כפוף למשרד החינוך.
לא אתעכב יותר מזה על "מה לא"- ואעבור לדבר על "מה כן".
"אני ואתה נשנה את העולם- אבל בצורה מסודרת": איך נדבר על מטרות בחינוך.
אם נשאל את רוב האנשים, נגלה שאנו רוצים דברים דומים, אבל בדגשים שונים (לעתים שונים בצורה קיצונית). הרכבתי לי רשימה חלקית של הרצונות הללו, ודי מהר ראיתי שהיא ארוכה מאד, לכן שלחתי אותה לסוף המאמר. מי שרוצה מוזמן להציץ בה ולהגיד לי גם מה שכחתי.
האורך של הרשימה הוא בעיה אמיתית. חוץ מהאורך יש בה גם המון מושגים שחלקם חופפים, חלקם מנוגדים, ולרוב מנוסחים מתוך עולמות תוכן שונים שלא תמיד מתיישבים אלו עם אלו. יש בזה סכנה אמיתית ליכולת שלנו לנהל דיון על תחום החינוך בכלל: מצד אחד אנו עלולים להישאר עם רשימה ארוכה של מטרות, ולמצוא את עצמנו מתווכחים לנצח מה יותר חשוב- "הצלחה אקדמית" או "תחושת קהילה" (או אינספור וויכוחים אחרים). מן הצד השני אנו עלולים להתייאש מן הדיון ולמצוא את עצמנו נסוגים לשאלות טכניות ולמעשה מעקרים את היכולת לבנות משהו חדש.
הניסיון של איש חינוך לעשות סדר ברשימה הזו יכול לעלות לו בבריאות, ועוד לא נכנסנו לשאלה "מי קובע". כי כמובן שנכון מה שאמר איש חכם אחד שמרגע שמינינו איש חינוך עלינו לתת לו חופש לעבוד, אבל גם איש החינוך המוצלח מכולם לא יצליח במשימתו אם אנחנו לא נדע לומר לו מה אנחנו רוצים ממנו ומה, למען השם, ייחשב ל"הצלחה".
בשביל להצליח לעשות סדר ברשימה הזו אין ברירה אלא להפשיל שרוולים, ולהתחיל במלאכה.
מטרות נוגדות בחינוך
כשאתה עומד מול ברוך כמו זה שהכנסתי את עצמי אליו עכשיו, הדבר הנכון הוא להתלות באילנות גבוהים. לצורך המשימה הזו בחרתי להיתלות באילן מרשים במיוחד: פרופ' צבי לם זכרונו לברכה. את מה שאני אומר בשמו לא צריך לקחת ממני כתורה מסיני. הכל נמצא ברשת:
http://zvilamm-archive.org/articles/eleven-paper.pdf
המאמר הזה של צבי לם הוא מאמר יסודי בחשיבה על חינוך, שנכתב על ידי אדם שגם עשה חינוך הרבה שנים ולא רק כתב והתפלסף עליו. אם קראתם אותו (משימה לא טריויאלית, אבל מתגמלת), כבר הרווחתם משהו ממני (עלי, בחינם). אם אין לכם כח או זמן, ואתם סומכים עלי, אני יכול לתת לכם את העיקר:
צבי לם מדבר על 3 אידיאולוגיות היסטוריות גדולות המשפיעות על איך שאנשים עושים חינוך בעולם, וגם על איך אנחנו בעצמנו מדברים ועושים חינוך כאן ועכשיו. הן שונות האחת מן השניה בדברים רבים, למשל באופן שבו הן מסבירות לנו למה צריך או מותר לחנך, מהן המטרות של החינוך, מהם התכנים הרצויים לו, ולאן יש לשאוף להביא את המתחנך. אני משתדל להביא גאולה לעולם ולומר דבר בשם אומרו, ואומרו במקרה זה אמר אותו במלים לועזיות, ואלו הן: סוציאליזציה, אקולטורציה והחדשה מכולן- אינדיבידואציה.
סוציאליזציה- כלומר חיברות. הגישה הטוענת שחינוך נועד להביא את המתחנך להיות לחבר משולב היטב בתוך חברה מסוימת. כאן עכשיו זה אומר להיות אדם מנומס, פטריוט, יהודי טוב, תורם לחברה, מתגייס לצבא ומשלם מסים, עומד בצפירה וצוחק מבדיחות של הגשש (לא בזמן הצפירה כמובן).
אקולטורציה- כלומר תירבות. האקולטורציה מתחלקת לשני סוגים: הדתית וההומניסטית.
· האקולטורציה הדתית היא הגישה הטוענת שחינוך נועד להביא את המתחנך להכיר באמיתות האלוהיות ובציוויים הנובעים מהן. כאן ועכשיו פירושה להיות יהודי שומר מצוות (באחד מן האופנים שהקהילה מקיימת).
· האקולטורציה ההומניסטית היא הגישה הטוענת שחינוך נועד להביא את המתחנך להיות לאדם תרבותי, כלומר בקי בכל מה שנחשב תרבות "גבוהה" או להיות "איש העולם". כאן ועכשיו זה אומר לדבר אנגלית כמו באמריקה, לשמוע ביטלס ובטהובן, לדעת מה זה דאו-ג'ונס, איפה המאצ'ו פיצ'ו, מהי תורת היחסות (לפחות בכמה מלים, כי מי באמת מבין מהי תורת היחסות...) ואיפה משחק ליאו מסי.
אינדיבידואציה- כלומר הגשמת היחיד. הגישה הטוענת שחינוך נועד לעזור למתחנך להגשים את עצמו, למצות את הפוטנציאל האישי שלו, ולמצוא מה הוא הייעוד האישי שלו בחייו. כאן ועכשיו זה אומר לדעת אם אני איש של בוקר או ערב. אם אני מעדיף מלים, אנשים, מספרים, מכונות, חיות וכן הלאה. לברר עד כמה אני אוהב לנגן, ובאיזה כלי. להתאמן בלקחת אחריות על ההחלטות שלי. לדעת מה עושה לי טוב, ולפתח את אומץ הלב לעמוד על דעתי.
באופן סטריאוטיפי, בתי ספר ברוסיה הסובייטית היו לגמרי בסוציאליזציה (עם מזיגה של אקולטורציה) ובתי הספר הפתוחים הם לגמרי באינדיבידואציה. לטעמי בתי הספר היסודיים שלנו היום פועלים ברוח הסוציאליזציה, אבל מדברים ברוח האינדיבידואציה (כי זה מה שהולך היום, אם כי הרוח משתנה, ובסגנון "סופר נני" חוזרים לאחרונה הגבולות לאופנה).
ברשימה הארוכה שאספתי ושמתי לנוחותכם בנספח בסוף המאמר יש הדים לכל האידיאולוגיות הללו. יש שם נושאים השייכים באופן ברור לאחת האידיאולוגיות, ויש שניתן ללמד בכל אחת מהן, אבל בצורה שונה. אני מציע להתחיל להשתמש בחלוקה הזו כדרך לעשות בכל העסק הזה קצת סדר.
צבי לם טוען שבמאה הקודמת שלושת האידיאולגיות הללו נאבקו בינהן ללא הפסקה, והיום במרבית בתי הספר אנו מוצאים ייצוג לשתיים מהן לפחות. ואיפה אבן הנגף? שהן לא יכולות לגור בכפיפה אחת, ולכן הניסיון לשלב בינהן מכשיל את הסיכוי לקיום מערכת חינוך יעילה. המחנך המצוי חי רוב הזמן בתוך קונפליקט משום שהוא לא יודע בשם מי או בשם מה הוא מלמד- האם בשם טובת המדינה? התלמיד? ההורים של התלמיד? התרבות הכללית? ערכי הדת?
צבי לם מסיים את המאמר בכך שעידן חדש בחינוך יוולד כאשר תימצא הדרך לבנות מוסד חינוכי המאפשר לאידיאולוגיות השונות הללו לחיות בכפיפה אחת.
איך בכל זאת זה יכול להסתדר יחד?
לנו אין ברירה.
אנו חייבים לקיים את האידיאולגיות הללו בבית ספר אחד, משום שכל קיומנו היישובי עומד על חיבור של ניגודים, וגם כי אין לנו ברירה אלא לחנך ילדים למציאות שיש בה גם מזה וגם מזה. הרי אנחנו באמת רוצים וצריכים את הכל! אנחנו רוצים גם לטפח את היחיד, וגם לחנך אותו להיות אזרח ערכי ותורם לקהילתו וארצו, וגם לעזור לו להיות איש העולם רחב אופקים, ואפילו שומר מצוות כמו הוריו (אם הם כאלה). גם וגם וגם!
מעבר לזה- כל גוף שאמור לפעול במציאות אסור לו להיות "מפונק" מבחינה אידיאולוגית והוא חייב להכיל קונפליקטים. רק לשם דוגמא, בכל מפעל ייצור יש קונפליקטים רבים. למשל הקונפליקט המתמיד בין צרכי תזרים המזומנים בטווח הקרוב (שמייצג החשב, לצורך העניין) ובין אנשי הפיתוח שדורשים עוד ועוד לטובת מטרות של סיכוי לרווח עתידי, או בין צרכי הלקוחות כפי שמייצגים אנשי השיווק לבין האילוצים של אנשי הייצור. באותו אופן בגוף חינוכי יש קונפליקטים, אבל ניתן להכיל אותם רק בתנאי שיש הנהגה יציבה שפועלת לאור מטרות ברורות, המגדירה מה מקומו של כל צד בסיפור.
זה מה שבית הספר המאוזן צריך להיות: מקום בו לכל האידיאולוגיות יש ייצוג מתאים, כך שהן תאזנה אלו את אלו. מקום בו יש "הפרדת רשויות" ברורה, באופן כזה שלכל השותפים בחינוך נחסכת המבוכה האופיינית למי שנכפה עליו הצורך להכיל את הקונפליקט, ולדבר בשל כך בשפה כפולה.
הרשויות בחינוך
כל מה שאומר כעת אינו מוחלט, ויש בו תחומים אפורים לרוב, אבל הנה הבסיס לפתרון שאני מציע:
אנו שולחים את ילדינו ללמוד קודם כל כי זה טוב בשבילם. ההיגיון של האינדיבידואציה אומר שהאדם רוצה שיהיה לו טוב, ואם ניתן לו את האפשרות ואת הזמן והתמיכה הוא יעשה מה שטוב לו באמת. בכל מה שקשור ללמידה וצמיחה אישית, סקרנות ותשוקה הן המפתח. פרחים לא פורחים בכח. לכן, בכל הקשור ללמידה וטיפוח יכולות שולט הגיון האינדיבידואציה.
הסוכן המרכזי של היגיון האינדיבידואציה הוא הילד עצמו, אבל הילד זקוק למומחה שייצג אותו אל מול המערכת ואל מול הקהילה, המדינה, ואפילו אל מול הוריו.
מאידך, בכל מה שקשור לשימור הקהילה שלך, בה אתה חי ושאת ערכיה אתה משמר, שולט היגיון אחר. אנחנו מחנכים את ילדינו לנימוס, ציות לכללים, אהבת מולדת, אחריות ציבורית, וכן הלאה לא משום שזה טוב בשבילם. אנו מחנכים אותם משום שזה חשוב לקיומה של החברה. כפי הנראה אנחנו חושבים שגם החברה היא משהו ראוי לשימור, באמצעות הילדים שלנו. אנחנו מחנכים בשם טובת החברה, לא בשם טובת הילד, ועל כן ההיגיון של הסוציאליזציה שולט בחינוך לערכים.
הסוכנים המרכזיים של היגיון הסוציאליזציה, ושל החינוך לערכים חברתיים, הם הקהילה והמדינה (ובמידה פחותה ההורים, בעיקר בחינוך להתנהגות נאותה בתוך הבית). המדינה והקהילה לרוב ממנות מנהלי בית ספר שישמשו כסוכני החינוך שלהן.
יש דברים שחשוב לנו שהילדים ידעו לא משום שהם יעזרו להם להתפתח, ולא משום שאנו רוצים לחנך באמצעותם לחברה טובה. אלה הם תכנים שנראה שהם טובים בזכות עצמם, ולא ככלי לטובת משהו אחר. ברור מראש שאף אדם, ילד או מבוגר, לא יכיר בימי חייו את כל נכסי התרבות שיש בעולם, אבל לכל הפחות כדאי שיכיר חלק מנכסי התרבות שלו עצמו. להורים החיים אורח חיים דתי חשוב שתרבות זו תכלול תכנים דתיים. כל הורה וכל מחנך המציע לתלמידיו את נכסי התרבות הגדולים עושה, ירצה או לא ירצה, איזשהו מיון וסינון בבחירת מה יביא לילד. בחינוך לתרבות (ובתוך זה חיים מתוך אמונה) ובלמידת נכסי תרבות, הסוכנים המרכזיים הם ההורים, ובמידה פחותה גם הקהילה (במקרים בהם הקהילה חזקה במיוחד). ההורים יכולים למנות לעצמם בבית הספר נציג שיקדם את התרבות שלהם.
אפשר לסדר זאת על פי בעלי הסמכות, או ה"רשויות" השונות בחינוך. אפשר לראות זאת כך:
| הרשות | אינטרס ללמידה וחינוך (מעבר לזה שכולם רוצים את טובת הילד) | מקור סמכות או השפעה | אידיאולוגיה חינוכית | נציג במערכת החינוך |
| הילד | לגדול להיות מי שהוא, אדם שלם בעל עוצמה. | זכויות האדם. | אינדיווידואציה | לפי האפשרות: א. חונך אישי ב. מומחה ללמידה והתפתחות ג. מומחה לתחומי ידע ספציפי (למשל חשבון, נגינה בכינור...) |
| ההורים | קידום צורת חיים ותרבות אותה הם חיים. | בניית הבית הרוחני בו גדל הילד, על ההיצע התרבותי שבו. מתן הסכמה לשליחת הילד לבית הספר. | אקולטורציה ומידת מה של סוציאליזציה. | לפי האפשרות- א. שיתוף ההורים עצמם בבית הספר ב. מינוי איש צוות המייצג בחייו את תרבות ההורים. ג. גיוס מומחי תרבות ודת לפי הצורך. |
| הקהילה | שימור הקהילה על ערכיה, נהליה, מוסדותיה, אופיה, תרבותה. | פינוי המקום והמשאבים להקמתו וקיומו של בית הספר בקהילה. | סוציאליזציה ומידת מה של אקולטורציה (תלוי באופי הקהילה) | לפי האפשרות- א. חיבור אורגני בין מוסדות הקהילה, עסקים, מתקנים, לביה"ס ב. מינוי מנהל בית הספר. |
| המדינה | שימור המדינה על ידי יצירת אזרחים נאמנים | מימון חלק מבית הספר, מתן הכלים והתנאים לקהילה להתקיים. | סוציאליזציה | לפי האפשרות- א. מורים בשכר ב. נציג מובהק לסוציאליזציה בשם המדינה |
ניתן לראות שבבית הספר, על פי מודל זה, ישנם כמה סוגים של בעלי מקצוע, היכולים לבוא לידי ביטוי כ"כובעים" שונים על ראשו של אדם אחד או מספר אנשים:
1. החונך האישי, שתפקידו לקדם את הלמידה של הילד
2. מומחה למידה והתפתחות
3. מומחים לתחומי ידע ספציפי
4. מחנך לתרבות המייצג את ההורים והדומה להם בסגנון חייו (יכול להיות ההורים עצמם)
5. מומחה תרבות (למשל רב דתי או מנהל טכסים חילוני)
6. נציג הקהילה (יכול להיות מנהל בית הספר)
7. נציג המדינה (למשל מורה לשל"ח)
כבר ניתן לראות שהחלוקה הזו עוזרת לעשות סדר ברשימה שבנספח למאמר זה, באופן זה שניתן לקחת כל אחת ממטרות החינוך, ולבחון בתחומה של איזו "רשות" היא נופלת, כלומר מי בעל האינטרס המרכזי לשמר אותה, וכבר ניתן לראות עד כמה הוא יכול לעשות זאת, ובאילו כלים.
הפרדת הרשויות בחינוך
אחרי שראינו מהן הרשויות בחינוך (הילד, ההורים, הקהילה, המדינה), צריך לבחון כיצד הן עובדות יחד בצורה מיטבית, כך שהן תוכלנה לפקח ולהגביל אלו את אלו, ובד בבד לאפשר פעולה יעילה. הצעד הראשון הוא להבהיר בדיוק מהן הסמכויות, ובעיקר מהן גבולות הסמכות של כל אחת מהרשויות. במאמר הזה אני לא אוכל להראות את כל היחסים בין הרשויות הללו, אבל אוכל להעיר עליהן כמה הערות.
על פי ההיגיון של החלוקה שאני מציע, להורים ולקהילה מותר לחנך לאותם ערכים אותם הם חיים (וממילא חינוך אחר לא יצלח), ולמדינה מותר לחנך לערכים המאפשרים את קיומה. אסור שחינוך זה יפגע בזכויות הילד, ועליו להיות מוגבל למידה הנדרשת על מנת לקיים את הקהילה והמדינה.
על הילד, החונך האישי המייצג אותו, וההורים, להגביל את הקהילה והמדינה מלנצל בצורה מופרזת את זכותם לחנך. הגבלה זו יכולה לבוא לידי ביטוי למשל בזמן (למשל יום אחד בשבוע בו למדינה מותר לחנך לערכיה) או בפסילת תכנים חינוכיים מופרזים (למשל חינוך ללאומניות החורג מהצורך של המדינה בשימור עצמה).
ההורים יכולים להגביל את הקהילה בכך שהם יכולים להסיר את הסכמתם לשלוח את ילדם לבית הספר.
המדינה יכולה להגביל את הקהילה וההורים על ידי איסור חינוך לתרבות המטיפה לביטול המדינה.
החונך האישי והמומחה ללמידה והתפתחות יכולים, בתוקף סמכותם המקצועית, להגביל את ההורים, הקהילה, והמדינה הרוצים לדחוק בילד מעבר ליכולותיו רצונו או טובתו.
על פי ההיגיון של החלוקה שאני מציע, להורים ולקהילה יש סמכות לבחור ובמידה מסוימת גם לסנן את התכנים התרבותיים, ובתוכם את הדעת, שהם מציעים לילדים. יחד עם זאת אין להם (וגם לא למדינה) סמכות לכפות על הילד למידה, או התפתחות (מה גם שכפייה זו אינה יעילה, משום שלמידה ללא רצון היא לעולם נכה, איטית ונשכחת מהר). הדברים כבר הובהרו לעיל, אבל אחזור על זה שוב: הילד, באופן טבעי, סקרן ורוצה בטובתו. להורים ולקהילה מותר לחנך את הילד לסגנון החיים אותו הם מממשים בחייהם, אבל אין שום קשר בין זה ובין כפיית למידת קריאה, שברים עשרוניים, או שפה זרה, על ילד שאינו רוצה בזה. אין צורך לבסס מערכת למידה על הפחד מ"מה יהיה אם הילד לא ידע...". הניסיון מראה כי ילד שמוכן מבחינה התפתחותית ורוצה בזה, ילמד לקרוא תוך חודשיים עד שלושה חודשים, ללא מאמץ מיוחד.
ממילא, אין עניין בבניית קבוצות למידה אחידות, חד גילאיות, הלומדות תכנים אחידים לפי מדדים רוחביים. על המודל הזה, אין בסמכותה של הקהילה, או המדינה, לעשות זאת. קבוצות כאלה אפשריות באותם שיעורים בהם המדינה, למשל, מחנכת לסוציאליזציה. קבוצות אחידות, חד גילאיות, הנדרשות להישגים אחידים, מגלמות בצורתן ערכים של סוציאליזציה המתאימים לתכנים החינוכיים שהמדינה תרצה, מן הסתם, לקדם במפגשים מן הסוג הזה. ניתן לכפות חינוך (עד גבול מסוים), אך לא ניתן לכפות למידה.
הלמידה, בניצוחו של המומחה ללמידה והתפתחות, יכולה ללבוש אינספור צורות, להתרחש במקומות רבים, בקבוצות שונות של משתתפים בעלי עניין, תוך שימוש במשאבים שונים (למשל למידה מתוקשבת, סדנאות יצירה, מלאכת יד, ועוד). חלק מרכזי בארגונו של בית הספר חייב להיות מיצוי המשאבים של בית הספר והקהילה שמסביבו על מנת לאפשר למידה מיטבית לכל ילד וילד, על פי רצונו.
החונך האישי המייצג את הילד, ומומחה הלמידה וההתפתחות, מלווים את הילד בגדילתו, ומחזיקים בידם מידע רב על יכולותיו הלימודיות, קשייו הלימודיים והישגיו. מידע זה, בדומה למידע רפואי, הוא רכושו של הילד, וכקטין גם פתוח להוריו או האפוטרופוס החוקי שלו. על מידע זה להישאר חסוי, ואל לו להיות חשוף לילדים אחרים, הורים אחרים, אנשי צוות בית הספר שאינם מורשים, ובוודאי שלא הקהילה או המדינה. אין רשות לבית הספר לחשוף מידע זה על מנת ליצור תחרות בין הילדים, או לכל מטרה אחרת.
מוסדות בית הספר
הפרדת הרשויות המתוארת לעיל מחייבת את הרשויות השונות לעמוד על זכויותיהן מצד אחד, ולהכיר במגבלותיהן מן הצד השני. הכרה זו צריכה לבוא לידי ביטוי במוסדות המנהלים את בית הספר.
מבנה מוסדות אלה עשוי להשתנות בהתאם למבנה המקומי של כל קהילה וקהילה, וכל מדינה ומדינה.
דרך אחת היא במיסודו של "וועד בית ספר" בו חברים נציגי כל הרשויות (אפשר גם הילדים עצמם, או החונכים האישיים כמייצגים שלהם), המתפקד כדירקטוריון המאשר תקציב, כח אדם, מבנה ארגוני ותוכנית פעולה.
דרך נוספת היא על ידי שיתוף יומיומי, אורגני, של ההורים והקהילה בתוך חיי בית הספר. במקרה כזה ההורים הם חלק מן הצוות, בתי המשפחות הם חלק מחללי הלמידה, והקהילה כולה (במקרה של קהילה כפרית- היישוב כולו) על מבניה, בית הכנסת, הספריה, השדות והכרמים, סדנאות בעלי המלאכה והאומנים, הטבע הקרוב אליה וכל אשר בה, הם חלק מה"קמפוס" בו מתחוללת למידה.
יצירת מוסדות ברי קיימא הם תוצר של מו"מ ושל מסורת.
סיכום ומבט לעתיד
המטרות בחינוך, בהן רוצים כולנו, הן רבות מאד, חלקן חופפות, חלקן סותרות, ונראה שקשה מאד להושיבן בכפיפה אחת. במאמר זה הצעתי דרך לעשות זאת על ידי שימוש בהפרדה בין שלוש אידיאולוגיות בחינוך על פי צבי לם: אקולטורציה, סוציאליזציה, ואינדיבידואציה.
שלוש אידיאולוגיות אלה לרוב אינן מתיישבות, אולם אנו רוצים בכולן משום שלכולן דריסת רגל בחיינו.
אני הצעתי לקיים את שלושתן, על ידי יצירת פתרון מבני בבית הספר, המבוסס על "הפרדת רשויות בחינוך": הילד, ההורים, הקהילה והמדינה. כל אחת מהרשויות מיוצגת בבית הספר על ידי סוגים שונים של אנשי חינוך. כל אחת מהרשויות בעלת סמכויות מסוימות, המגבילה את סמכויות הרשויות האחרות.
שיטת "הפרדת הרשויות בחינוך" מבוססת על כמה דרישות:
1. קיומן של "רשויות" עצמאיות וחזקות: ילדים שסקרנותם טרם דוכאה, הורים בעלי עמדה ומודעות, קהילה חזקה, סולידרית העומדת על דעתה, ומדינה מתקדמת המספקת יציבות ומגנה על זכויות הפרט.
2. צוות מקצועי מיומן, בעל עמדה וחוט שדרה מקצועי.
3. טיפוח מסורת ומוסדות בהם ממשיך ומתפתח המו"מ בין הרשויות
4. הכרה הדדית של הרשויות האחת בשנייה.
בכל אחד מן הסעיפים הללו מציאות חיינו אינה מושלמת עדיין. יחד עם זאת, מציאות כזו איננה בלתי אפשרית עוד בימי חיינו.
נספח: רשימה חלקית של מטרות בחינוך
1. אנחנו רוצים שהילדים יהיו שמחים ושיאהבו ללכת לבית הספר.
2. אנחנו רוצים שהם יהיו בני אדם טובים- כמו שאנחנו חושבים שאנחנו מבינים את זה.
3. אנחנו רוצים שהם יהיו יהודים טובים- כמו שאנחנו חושבים שאנחנו מבינים את זה.
4. אנחנו רוצים שהם יקבלו כלים להצליח בחיים – זה סעיף ענק, הכולל בתוכו רשימה ארוכה של כלים מסוגים שונים:
a. מיומנויות אקדמיות כלליות כמו יכולת למידה עצמאית, חשיבה מופשטת, פתרון בעיות בצורה רציונאלית.
b. מיומנויות אקדמיות ספציפית כמו אוריינות עברית, אנגלית (ובשפות נוספות), חשבון, לוגיקה.
c. תחומי ידע כמו תורה, ביולוגיה, פיסיקה, וכן הלאה (לא בטוח שזה המקום המתאים ברשימה לשים את תחומי הידע, אבל הם צריכים להיכנס איפהשהוא).
d. כלים רגשיים הקשורים לאופי חזק כמו אומץ לב אינטלקטואלי, עצמאות, אחריות, יכולת בחירה והכרעה, ועוד.
e. הרגלים לחיים בריאים כמו שמירה על כושר גופני, אכילה בריאה, היגיינה, היגיינה מינית, הימנעות מהתמכרויות, ועוד.
f. יכולות לתכנן וליצור אומנות ומלאכה בחוכמת כפיים.
g. יכולת אומנותית בכתיבה, נגינה, דרמה, ציור, יצירה פלסטית, וכן הלאה.
h. מיומנויות חברתיות כמו יכולת הקשבה, דיבור בתורות, עבודה בצוות, ולבסוף גם הנהגה.
i. מיומנויות ספורטיביות החל מאתלטיקה דרך משחקים קבוצתיים וכלה בכל ענפי הספורט.
j. אנחנו רוצים שהם ירגישו בנוח עם טכנולוגיה, ובעיקר טכנולוגית מידע.
k. בטח יש עוד שלא חשבתי עליהם, מה אתם אומרים?
5. אנחנו רוצים שהם ידעו מה עושים עם הכלים האלה, כלומר שידעו משהו על מה הם רוצים מעצמם (בלי לחץ, כמובן, אבל לפחות כשהמשהו הזה יגיע, הם ידעו לזהות אותו).
6. אנחנו רוצים שהם יכירו ויפנימו את הערכים שאנחנו חיים על פיהם, או אולי את הערכים שהיינו רוצים לחיות על פיהם יום אחד, כשיהיה לנו את הזמן והכסף.
7. אנחנו רוצים שישמרו על גופם ועל נפשם מכל משמר.
8. אנחנו רוצים שיהיו אזרחים טובים ותורמים למדינה שלהם.
9. אנחנו רוצים שישמרו על הסקרנות הטבעית שלהם, וידעו לחקור ולגלות.
10. אנחנו רוצים שיהיו אנשי העולם הגדול, בעלי מבט רחב ופרספקטיבה.
11. אנחנו רוצים שיהיה להם ידע כללי רחב, כך שגם מושגים חדשים יוכלו להתקשר במוחם לדברים מוכרים להם.
