לגעת באדם שמולך

לגעת באדם שמולך

בספר הילדים "ג'ים ונהג הקטר" של מיכאל אנדה שואל ראש השרים של קיסר סין את גיבורי הסיפור, ג'ים ולוקאס, אם יש בידם תעודת זהות. הם עונים שלא, והוא טוען שלפיכך הם אינם יכולים להוכיח שהם קיימים בכלל, ולכן אינו יכול לאפשר להם לראות את הקיסר. לוקאס טוען (אני מצטט מן הזיכרון): "הרי אנחנו עומדים כאן ומדברים, ולכן אינך יכול לטעון שאיננו קיימים". "את זה", אומר ראש השרים "יכול להגיד כל אחד. זאת אינה הוכחה שאתה קיים, לפחות לא באופן רשמי".

הרגע הזה, שבו אתה מדבר עם אדם אחר, ונפשך נוגעת בנפשו, הוא רגע בלתי סביר לגמרי. הרי מה יצא ממני? כמה מלים, שהן אוסף של צלילים המייצגים סמלים, שנקלטו אצלו (אולי) על בסיס הנחה (בלתי מבוססת) שיש לנו מספיק מצע תרבותי משותף (מה זה בכלל?) שיאפשר למשהו מופשט כמו "הכוונה שלי" (אל תתחילו בכלל לנסות לפענח את זה) להיות "מובן" (אוי א-ברוך) אצל האדם השני, ובאופן כזה ששנינו נסכים על כך שזה מה שקרה. אין סיכוי שזה יתרחש. לפחות לא באופן רשמי.

אבל הנה, זה יסוד היסודות של עבודת המורה. הוא שם, והוא נוכח, והוא לב העניין.

בלעדיו אין חינוך, אלא זרות, ניכור, זיוף, עבודה בעיניים, משחק בכאילו, אבל עדיין ברוב רובן של ההכשרות למורים אין לו זכר.

זהו רגע בלתי סביר במובן זה שלא ניתן לכמת אותו, למדוד אותו. לא ניתן להסביר אותו. לא ניתן לאלץ אותו או לצפות אותו, אלא רק להזמין אותו.

להגיע לנפש. לגעת ברגע משותף של חיים אמיתיים, שפועם בשנינו עכשיו. (אפשרי בכלל? הראש אומר שלא, אבל הנה, זה כן!)

אני מנסה לשים את האצבע על הנקודה הזאת. הרגע בו אתה מדבר, והילד יוצא מתוך הקונכיה שלו ופתאום ברור שאתה והוא מבינים זה את זה. מאה סיבובים, והכנות, וניסיונות לבוא מכאן ומכאן, ריקוד של הליכה אחורה וקדימה. נגיעה וחזרה, קבלה ונתינה, והנה פתאום נפתח שער מבפנים, ואתה זוכה לכמה שניות של הדבר עצמו.

של מבט שאומר: קלטת אותי. חיבור של שני בני אדם.

זה קורה בכל מני דרכים.

יש ששני אנשים סובבים בעולם פתוחים לקשב אנושי, והם מתחברים מיד.

יש ילדים רבים כאלה, שנותנים אמון מיד. שמחפשים את הקשר האמיתי עם האדם שמולם, ונותנים את עצמם ללא קושי.

יש ילדים החסומים בחומות גבוהות שנבנו בגלל כאב גדול, ואכזבה ממבוגרים. נפשם כמו ציפור המרפרפת מאחורי חומה גבוהה. חסומה מן העולם. לעתים בונה לעצמה עולם חלופי מאחורי החומה, או חלונות הצצה בטוחים שרק מהם מותר להסתכל.

ויש מקרה שאדם מנוסה מוכן לחכות בשקט, בריכוז והקשבה ככל הוא יכול. שם את כל אלף ההסחות שלו בצד, משהה את הפיתוי להטיף, להורות, להנחות, לקבוע בעצמו. עד שנפש הצפור המרפרפת הילדית שמולו באה פתאום ונוחתת על כתפו. לרגע יש להם חיבור.

רגע כזה יכול להיות להרף עין, והוא הרגע שממנו יצמח מן הילד האמון שהוא הבסיס לכל עבודה שתהיה בינם בעתיד.

רגע כזה היה לי השבוע. רגע שבא נכון.

זה התחיל מזה שהבהרתי שאני לא המערכת שהוא חושש ממנה, אבל זה לא הספיק.

אחר כך המחשתי לו עד כמה אני מתנגד למערכת הזו, ואז הוא היה מוכן להקשיב.

אבל רק כאשר הוא חשף את חולשתו, יכולתי לזעוק איתו יחד.

ורק כשאני חשפתי את חולשתי, התאפשר החיבור.

ילד הסגור מאחורי חומות שבנה לעצמו מגן על עצמו מכל מה שאינו אנושי. הוא שבע הבטחות ואכזבות מכל המבוגרים שהבטיחו לו חיבור אנושי אמיתי, חיוך מזויף, אמפתיה שלא לשמה, לצורך יעילות המערכת. מורים שחייכו אליו כמו מוכרים בתחנת דלק: "תודה שקנית פז". מנהלי בתי ספר שמכרו לו קירבה וליטוף על הראש ואמירת "ילד טוב", כדי לקבל ממנו את מה שבאמת חיוני עבורם: שקט במסדרונות, סדר בכיתות. אחר כך הם אפילו לא זכרו את שמו.

הטרגדיה שלו היא שבכך הוא חוסם את עצמו מן המזויף והלא אנושי הוא חוסם את עצמו גם מן האנושי.

ובעצם מה הוא צריך? שהמסגרת הזו תישבר, והוא יוכל לסמוך שוב על בני האדם שמולם.

ומה עושה המערכת? המערכת בטוחה שהיא התרופה, לא המחלה. היא לוקחת את הילדים הללו מאד ברצינות, ונותנת להם עוד ועוד מסגרת.

שבועת החונך- הצעה לניסוח בסיס לגאווה ויושרה פרופרסיונלית.

שבועת היפוקרטס תפסה לא רע לאורך יותר מאלפיים השנה האחרונות.
היו לה כמה וורסיות, מסתבר. חלק המתכנים שבה, כמו הפנייה לאלים, או ההבטחה לממן את המורים שלך ובני משפחתם, הפכו למעט פחות רלוונטיים.
אבל העיקר נשאר: להציל חיים, להמנע מלהזיק. לסייע לכל אדם חולה, בכל מקום וזמן. לשמור על כבודו וסודותיו. לנהוג במקצועיות ומוסריות.
זו אינה התחייבות משפטית, אבל יש לה כח רב. אולי דווקא משום שהיא אינה משפטית. היא מסדרת את העולם הרוחני והאתי של העוסקים באחד המקומות הקדושים ביותר, מן הבחינה החילונית של "קדושים"- הצלת ושימור החיים.
היא אומרת כך: כשאתה עוסק בהצלת חיים, זה מה שנדרש ממך. זה קודם כל ייעוד והתמסרות. להיות רופא פירושו לעדכן את הזהות האישית העמוקה ביותר שלך. לא פחות.
יש עוד כמה מקצועות טוטאליים כאלה. את כולם מאפיין עיקרון יסודי אחד: הם ממוקדים במטרה שאינה טובתך שלך (במובן הפשוט והצר של "טובתך שלך"). לא מצטרפים אליהם בשביל כסף. הם מאופיינים בהקרבה אישית.
כך כל מקצועות ההצלה (כבאים, שוטרים), ובמובן אחר גם חיילים. ואני לא מתכוון להעליב- כמעט בכל מקצוע שאינו מושחת לחלוטין ניתן למצוא איזה קצה של טוטאליות.
וכן. בהחלט גם אצל מי שמתעסק בנפשות של ילדים.
אני בכוונה לא כתבתי בכותרת "שבועת המורה" משום שהמקצוע הזה, הדורש עמידה מול קבוצות של ילדים, מערבב בתוכו כמה תחומים, ובכוונה אין כוונתי כאן לתחום של הוראת מיומנויות (כמו עברית או חשבון). כוונתי לתחום המכונה "חינוך", ומכאן שהעוסק בו נקרא "מחנך" או "חונך".
בעולם החינוך אפשר לראות בקלות, במבט אחד אל תוך העיניים, בשתי דקות של שיחה, מיהם החונכים הרואים את מקצועם כייעוד טוטאלי, כחלק ממבנה האישיות שלהם, ומיהם אלו שאינם.
הנה הצעה אחת אפשרית ל"שבועת החונך". מוזמנים לחוות דעה:

אשתדל בכל מאודי לא להזיק לצמיחתו הטבעית של אף אדם. לא לחבל בתחושת המסוגלות שלו, לא להצר את סקרנותו, לא לשפוט אותו.

לא אשלול בשרירותיות את זכויותיו של אף אדם. את החופש שלו לנוע, להחזיק ברכושו, להביע את דעתו, לעבוד וללמוד.

אשתדל לעולם, בכל עת, להציע כבוד לכל אדם.

אשתדל לעולם, בכל עת, להציע אמפתיה וחמלה לכל המבקש אותן ממני. בכנות ובאהבה.

אהיה העיניים הרואות את זה שאין רואים.

אהיה הלב המבין את הצורך שנאלם. את התקווה שנכלמה. את הרצון שהושתק.

אתן מלכתחילה אמון בכל אדם בכך שהוא רוצה בטוב, ובפרט בטובתו שלו.

אנהג בכל אדם באמת, כנות ויושר.

אשמור על כל מידע אישי ופרטי של החניך בסוד, לא אלך רכיל ולא אחשוף אותו ללא הסכמתו אלא במקרה של סיכון גדול.

אסייע כמיטב יכולתי לכל חניך לצמוח בדרכו.

אלווה את החניך במפגש עם יופיו וכיעורו של העולם, באופן בטוח אבל אמיתי, במידה המתאימה לכוחותיו ובשלותו.

ולאחר כל אלו, בדיוק ברגע המתאים, אניח לו ללכת.

זו הצעתי. אנסה אותה ונראה.

רק טוב

יוסי

אני יהודי ממדינת יהודה

ישבתי עם משפחה בלימוד לקראת טקס בר מצווה חילוני, וראיתי שוב את מה שראיתי אין ספור פעמים במפגש עם בני נוער חילונים, (ולא רק בני נוער): הם יודעים לדקלם שיהדות היא לא רק דת אלא גם לאום, אבל הם לא באמת מאמינים לזה.
כשהנחתי על השולחן חפצים שונים, כמו מגילת העצמאות, כומתה, תנ"ך, תפילין, ספר של עמוס עוז, דיסק של "היהודים", הם מיד מיינו אותם לפי (בלשונם שלהם)- חפצים "יהודים" (תפילין, תנ"ך), וחפצים ישראלים.
ושוב, כשביקשתי מהם לצרף עוד חפצים יהודים לשולחן, הם הביאו: חנוכיה, פמוטים, סידור.
כששאלתי אותם האם יום העצמאות הוא חג יהודי, התשובה האוטומטית שלהם היתה: "לא!".
"אם זה יהדות" אמרתי והצבעתי על החפצים הדתיים שעל השולחן, "ואתם אינכם דתיים, אתם בעצם מעידים על עצמכם שאתם לא יהודים!".
כן, אני מודה שהייתי קצת אגרסיבי. אבל זה למטרה טובה.
זה חוזר בדרכים שונות. שוב ושוב חילונים מעידים בדרך השימוש שלהם במילים, שהם בעצם חושבים שיהדות היא דת. אפילו הם תלמידים מצטיינים בשיעורי אזרחות ויודעים לספר שהיא גם לאום. אפילו אם הם יודעים שכאנשים לא דתיים היהדות שלהם היא רק, או בעיקר לאום, ובלעדי הלאומיות היהודית שלהם לא נשארת להם יהדות כלל.
ואז ירד לי האסימון. או באלגוריה עכשווית יותר- ירד לי הקובץ.

זה הכל בעיה במלים, אולי הכל היה אחרת אם היינו תושביה של מדינת יהודה. תחשבו על זה.

אולי ממציא הישראליות?

אנחנו לא רגילים לחשוב שיהדות היא לאום, בגלל שבן גוריון המציאו למדינת הלאום היהודי שם מחודש: "ישראל", ובלוגיקה הפנימית של השימוש שלנו בשפה, איתה נולד מיד הלאום הישראלי, שגדל וניסה מאז למצוא לו מקום וחיים משלו (למרות שבית המשפט פסק לאחרונה שאין דבר כזה).
תארו לעצמכם שהם היו בוחרים לומר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת יהודה!" (מחיאות כפיים).
זה לא כל כך מוזר. למעשה זה הגיוני- זה היה השם האחרון של המדינה בימי החשמונאים, ושמה של האזור בפי הפרסים לפני כן, והרומאים אחרי כן. הביטוי "יהודי" מופיע בכמה מקומות מאוחרים יחסית בתנ"ך, והמפורסם שבהם הוא בכינוי "מרדכי היהודי" במגילת אסתר. פירושו הוא: "זה שבא מיהודה", כמו שאנו מכנים היום אנשים בשם "רוסי" או "פולני" או "אתיופי".
בקיצור- מקומם של היהודים הוא ביהודה.
תחשבו כמה פשוטים יותר היו חייהם של החילונים כאן. אין יותר וויכוחים בתנועת הנוער בשאלה: "מה אני יותר, יהודי או ישראלי?". תנסו את זה רגע, ותראו שזה די טפשי להתווכח על "מה אני יותר, יהודי או... יהודי!".
היה ברור לחלוטין שכל מה שנעשה כאן הוא יצירה יהודית. שהמדינה היא פרויקט יהודי- במובן של העם היהודי. ידיעות אחרונות, מעריב, הארץ היו פשוט עיתונים יהודיים. אשכול נבו היה נחשב, בדיוק כמו ג'ונתן ספרן פוייר, לסופר יהודי.
קבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב, למשל, היתה בפשטות- קבוצה יהודית. הכל יהודי!
טיעון העגלה המלאה והריקה היה נראה אז חסר מובן (והוא אכן כזה), כי היה ברור שכל היצירה העצומה בהיקפה שנוצרה כאן בספרות, אומנות פלסטית, טכנולוגיה, ספורט, קולנוע, ועוד ועוד- היא כולה יצירה יהודית. היצירה הדתית היתה מקבלת בלית ברירה את מקומה כענף קטן וייחודי בתוך ים היצירה היהודית העכשווית.
ויותר מזה- המלים היו חוזרות לשימושן הרגיל. במקום לבקש תקציב ל"תגבור לימודי יהדות" בבית הספר, או "סמינרים לזהות יהודית" בצבא, היו היוזמים של ניסיונות מיסיונריים אלו להציג את מטרתם כפי שהיא: "תגבור לימודי דת" בבתי הספר, או סמינרים לזהות דתית" בצבא. הבלבול במונחים מקל על המיסיונרים הדתיים. תמיד זה היה כך.
ועוד יותר מזה- תארו לכם שהשינוי הזה יאפשר לנו, החילונים, לנכס לנו בחזרה את המילה "יהודי"! שערו בנפשכם שהמילה "יהודי" היתה הופכת לשגורה יותר ויותר בתיאור שייכות לעם, ואפילו אזרחות במדינה, בהקשרים חילוניים לגמרי.
אתם מתארים לכם פעולה בתנועת הנוער תחת הכותרת: "מה אני יותר, יהודי או דתי?" אני מתמלא עונג רק מהמחשבה.

ואפילו לא התחלתי לתאר מה זה יעשה לאזרחי המדינה הלא יהודים- וזה גם מעניין, אבל אולי לפעם אחרת.
רק טוב
יוסי

בדיוק כשחשבתי שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים

בסוף שנתנו הראשונה בחינוך הביתי נכנסנו לרוטינה נעימה, והרגשתי אפילו שאנחנו מתחילים לדעת מה לכל הרוחות אנחנו עושים, ואין צריך לעשות חינוך ביתי.
והנה, התחילה השנה השניה, ואנחנו מתערבבים מחדש.
אולי יותר נכון להגיד את זה כך: כשאני מנסה, מתוך בטחון יתר, ללמד איך שנראה לי, או איך שנח לי, באים הילדים ומזכירים לי מדוע עקרונות ההוראה והלמידה אינם משהו שכדאי לשכוח אותו.
הם מזכירים לי שהלימוד צריך להיות חוויתי ומשחקי. הם מזכירים לי שהוא צריך להיות משמעותי. הם מזכירים לי שההתנסויות צריכות להיות הדרגתיות, ולא להלחיץ בקפיצות גדולות מדי.
לאט לאט הולך לוח הימים על המקרר שלנו ומתמלא במשימות קבועות, בעיקר לעודד. עודד אוהב סדר, ורוצה לדעת מראש. גם השנה אין לנו מערכת שעות, אלא מערכת משימות יומית. עודד ואלעד כותבים מדי יום בעצמם את הדף שלהם, המתחיל בתאריך העברי והלועזי, ממשיך בכותרת "משימות לעודד" או "משימות לאלעד", וממשיך ברשימת תיוג בסגנון:

• ספורט
• משחק חשבון
• אנגלית

מלבד החשבון, העברית והאנגלית, הנוכחים כמעט בכל יום, יש לנו נושאים קבועים שבועיים:

בכל יום ראשון אנו מכירים זמר\ת ויוצר ידוע מן העולם ומן הארץ.

לאט לאט דלת הארון מתמלאת בהם.

בכל יום שני עודד יוצר לנו משחק חשבוני. לעתים אלעד משחק אותו איתנו יחד.

בכל יום רביעי אנו יוצאים לטיול ברגל או באופניים. טווח ההליכה והרכיבה שלנו עולה בהתמדה, ואני שמח לגלות שככל שאנו מטיילים יותר נשאר לנו יותר לגלות. לפני שבועיים צעדנו ברגל עד מערות חזן, כשלושה וחצי קילומטרים בכל כיוון, ועוד הספקנו לזחול ולחקור אותן! אני שמח לגלות שהבנים מתחזקים גופנית וגם נפשית.

בכל יום חמישי יש לנו שיחה היסטורית, בה אנו קוראים מעט מן הספר "ההיסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים" (ברוח אחד השירים בסרט "מרי פופינס" הם מכנים את הזמן הזה: "שיחה הסטורית אז נשיר שירה פולקלורית"). על פי רוב מצטרפת לקריאה גם צפייה בסרט או שניים של "בריינפופ". לאחרונה הקדשנו זמן רב לאימפריה הרומית. 

חשוב מאד: בכל יום ויום יש לנו פעילות גופנית כלשהי: פעמיים בשבוע תרגול כח, פעם טניס, פעם ספורט לבחירתם (למשל טניס שולחן או כדורעף) ופעם טיול.

בימי שישי נוסף לנו חוג רישום (אומנות) אצל שכנתנו המוכשרת בשמת.

גם בעברית, אנגלית וחשבון קורים דברים מעניינים, אבל מספיק להפעם.

בסך הכל, אני שמח.

קייטנה בטבע

לכולם שלום
הקיץ עשינו - אני יחד עם הנערה המקסימה במיוחד הדר תשובה- קייטנה ל16 ילדים מאליאב וסביבתה. הרעיון פשוט- יוצאים לטבע, ובונים מחנה, ובין לבין משבצים אירועים מיוחדים- סיור לחורבת מיש, יום שוק (בו סחרנו בצעצועים ישנים באמצעות זרעים של בואינייה ששימשו כמטבעות), יום מים, יום טיול לירושלים, הופעה ותרגול ג'אגלינג, יום תחפושות, יום מסעדה, יום כשרונות, וכן הלאה.
הנה מצגת עם הרבה תמונות, המציגה חלק משלל האירועים שהיו בשלושת השבועות הללו (דומני שהמצגת מאפשרת לכם להצביע ולהתמקד על כל תמונה, אם תרצו):

הרבה דברים מיוחדים התרחשו בזמן הזה.
חברויות נרקמו, ילדים מבתי ספר שונים למדו להכיר אלו את אלו.
אבל בתוך כל ההמולה אני בוחר להדגיש את השינוי שחל בהם ביחס למקום: המחנה (במלעיל) בתוך חורשת הזיתים.
המחנה שלנו כלל טיפי אינדיאני בינוני בגודלו (16 ילדים ושני מדריכים נדחסו בו), רשת צל, משטח תקני מנוכש לחיי-שרה, נדנדה, ערסלים, שתי מערות קטנות סמוכות ואחת קצת יותר רחוקה, טבון בוץ בדיוק במידה של סאג', וכל זה בין זיתים צעירים יחסית, על טראסה חקלאית עתיקה, מרחק של 5 דקות הליכה מן המועדון וגן השעשועים "הקטן".
בתחילה הם התלהבו, כצפוי, אבל כשהתמשכו הימים ניכר הבדל בין הילדים שאוהבים את השטח, לבין אלו שקשה להם להתרגל אליו. סביב שעה 11, הייתי מתחיל לשמוע את הגעגועים למזגן, ואת השאלה "מתי חוזרים למועדון?". המועדון השרה עליהם איזו שלווה- אפילו אם המזגן היה מכובה והאוויר היה לוהט- כאילו 4 הקירות של הצוויליזציה השרו עליהם רוגע.
לשמחתי, התגובות הללו הביאו אותי להתעקש על הרוטינה של פתיחת יום במחנה, כולל תה על המדורה (רצוי מצמח הקתילה החריפה, צמח התה היחיד שנפוץ אצלנו בר) ובסקוויטים.
ההתעקשות נשאה פרי. המשחקים הארוכים במחנה הפכו אותו לבית שני, והזמנים הנינוחים שבילינו בו הלכו והתארכו. הטבע הפך פחות מאיים, ויותר מזמין.
דוגמא קטנה לשינוי שחל בהם: בימים הראשונים, כאשר הדלקתי מדורה וקראתי: "מי מביא עצים למדורה", הואילו בטובם כמה ילדים ממושמעים להביט בשני המטרים העשביים שלידם, ולהרים כמה זרדים.
בשבוע האחרון, הם הפכו את עורם. זה התחיל כשהבינו שביער סביבם יש הרבה עצי אורן שצמחו מעט, אז התייבשו וגוועו, וניתן במאמץ משותף לנענעם ולעקרם מן השורש. בתחילה אני נדרשתי לנער את העץ ולעקרו ממקומו, והם התרגשו לראות שזה אפשרי בקריאות "וואו" רמות.
יומיים אחר כך אלעד מצא עץ שהצליח לעקור בעצמו. הם הבינו שהם יכולים לעשות זאת בעצמם, ונרתמו כולם למשימה. בראותם כי טוב, הם התחלקו לצוותים קטנים יותר, שהתפזרו ביער וחיפשו עצים, נעלמים לרגע, וחוזרים עם גזעים גדולים מכאן ומשם. את הדירבון שנדרש ממני בימים הראשונים החלפתי בהכלה והגבלה של טווח הנדודים המתעצם שלהם.
ביום האחרון, רחבת ה"חיי-שרה" כוסתה ביותר מעשרה עצים עקורים בגדלים שונים, הרבה מעבר לנדרש למדורתנו הקטנה. בלי ספק די עצים לשני ל"ג בעומר הקרובים. תוכלו לראותם- הם עדיין מפוזרים שם, (חוץ מן הגזע שתומר סחב הביתה להראות להוריו).
מילדים של מזגן- הם הפכו לחבורת יערנים\אינידיאנים
וגם זה לא מעט
ובבניין ציון ננוחם
יוסי המורה

דף פייסבוק חדש המרכז מחשבות לשר החינוך

שלום לכולם
פתחתי דף פייסבוק, כאן.
בדף אני מנסה לאסוף תובנות משמעותיות לסיוע למערכת החינוך. אין דף נוסף במסורת של "מה מקולקל במערכת", אלא משהו שנולד מהבנה שלשר החינוך אין אפשרות לשרוף את הכל, אבל בכל זאת הגיע הפעם לתפקידו מישהו שיש לו אג'נדה חיובית בסך הכל.
מוזמנים להציץ, להגיב, ולהפיץ.
ובבניין ציון ננוחם

מה אומר לילד?

הי
מור שאלה אותי בתגובה לפוסט קודם מה אנחנו מספרים לילדים שלנו על העולם ועל בית הספר, או במלים אחרות, כיצד אנחנו מסבירים להם מדוע החלטנו שישארו בחינוך ביתי.
שאלה מצוינת.
נראה לי שיש לנו עיקרון חשוב בבית לא להיות אדוקים עד הסוף באידיאולוגיה. לא לחנך ל"אמת" אחת גדולה. לא להפוך את תפיסת העולם שלנו לדתית. זה נכון גם לגבי החינוך בבית, וגם לגבי היותנו חלק בלתי נפרד מקהילה וישוב שבו אנו היחידים המחנכים בבית.
היישוב, אגב, דומה לנו בזה. "אליאב" הוא יישוב מעורב, דתי חילוני. הוא מושתת על זה שכשאתה יוצא לרחוב אתה פוגש מיד חברי קהילה שצורת החיים שלהם שונה משלך. זה לב העניין.
אנו משתדלים:
1. לא לשדר לילדים שלנו שמי ששולח את הילדים שלו לבית ספר הוא "לא בסדר" באיזה אופן.
2. אנחנו משתדלים לא להשתמש בביטוי "טוב, אז נשלח אותך לבית הספר" כאיום. טוב... משתדלים בדרך כלל. לא תמיד מצליחים.
3. אנחנו לא אומרים להם שבבית ספר לומדים שטויות. למעשה אנחנו עוקבים באופן כללי אחרי ההתקדמות של שאר הילדים בבית הספר, ודואגים לא ליפול מהם. בצהרון שלנו הם פוגשים את הילדים הללו מדי יום, ורואים על מה הם עושים שיעורי בית.
4. אנחנו לא סוגרים את הגולל. ביקרנו בבית הספר לצורך חיסונים, וגם לתת לעודד הזדמנות להתמודד במבדקי מחוננים של מכון סאלד. יכול להיות שהם ימצאו את עצמם בבית ספר יום אחד, ואין לנו עיקרון לגרום להם לשנוא אותו מראש.
5. אנחנו נוהגים לשאול לדעתם מדי פעם- אם הם רוצים להמשיך בבית, או לא.
6. הכשרתי את עצמי כמורה- למדתי במסלול לחינוך פתוח ניסויי בדוד ילין (מומלץ מאד!), וחינכתי כיתה ב' בשנה שעברה, כך שעברנו לחינוך ביתי קל היה לנו לומר להם שאני מורה, והשנה אני אהיה המורה שלהם.
7. אנחנו כל העת בוחנים את עצמנו מול התוצאות- מול המצב החברתי והרגשי שלהם, מול הרצון שלהם, מול היכולת הלימודית שלהם. אנחנו משתדלים ככל האפשר להיות ביקורתיים כלפי עצמנו, ואפילו קשים כלפי עצמנו: איפה חיפפתי בסדר היום? איפה לא תכננתי פעילות מעניינת מספיק עבורם? איפה התחלתי בשגרה מסוימת ולא התמדתי בה?
אנחנו מקווים שנצליח לעשות את זה כמו שצריך.
לא תהיה להם ילדות שניה

מי קסמים למלך הכועס

לפני כמה ימים השקעתי מחשבה רבה בלמידה של עודד ואלעד באותו היום. סביב 10 בבוקר סיפרתי להם מהן המשימות שלהם להיום. הם התחמקו לגמרי. העלו כל הזמן נושאי שיחה אחרים, הלכו למקום אחר בזמן שדיברתי, הציקו זה לזה.
ב10:30 כבר התרגזתי, ושיקפתי להם את ההתנהגות שלהם. אמרתי להם שזה מרגיז אותי ומייגע מאד לדבר אל מי שלא מוכן להקשיב. בעודי נואם את נאום התוכחה שלי, ועודד כבר מכריז שהוא בכלל לא מוכן יותר ללמוד היום כלום, אלעד הלך הצידה. אמרתי לו: "לאן אתה הולך כשאני מדבר?" והוא ענה:
"אני רק מביא מי קסמים".
לקח לי רגע להבין למה הוא מתכוון.
למעשה הוא ציטט מתוך סיפור שהוא קרא לפני כשלושה חודשים. הנה גרסה קצרה שלו, קצת שונה מזו שאנחנו קראנו, אבל מספיק קרובה לצורך העניין.
הוא לקח כוס מים, לגם לגימה, ולא בלע. ואז הוא הביא גם בשבילי.
הוא היה כל כך מקסים, שלא היתה לי ולעודד שום ברירה אלא לקחת קצת מי קסמים משלנו, וכל הכעס התפוגג לו.
עודד כפי הנראה המשיך לחשוב על כך, כי מספר דקות אחר כך הוא חיפש ציור של מטרה באינטרנט, וכתב מעליה דבר מה שראינו על הקיר אצל משפחת קמינקא (כל הזכויות שמורות):

מילי המופלאה, מורתי במסלול לחינוך פתוח ניסויי בדוד ילין, התעניינה פעם במחשבות שלי על חינוך ביתי, והעירה שהפרויקט הזה יכול להצליח אם יהיה ניתן להשרות בבית איזה רוגע, שינטרל את הפוטנציאל הנפיץ שבערבוב בין מורה להורה.
עניתי לה אז שזה בדיוק הפוך- אחד הטעמים העיקריים ביישום החינוך הביתי הוא בעבודה היום יומית שנועדה להשיג בדיוק את אותו הרוגע.
אז אנחנו עדיין עובדים ולומדים, וגם רואים ברכה.
רק טוב
יוסי המורה.

לקפוץ בלילה נגד כח המשיכה של השמש

אלעד ניסה להבין איך בנויה השמש.
כמה היא חמה? (כמה זה מיליון מעלות?)
אם היא יכולה למשוך חללית? אם אפשר ללכת שם?
למה היא לא מתפוצצת אם כל הזמן מתפוצצות עליה כל כך הרבה פצצות אטום?
אמרתי לו שכח המשיכה שלה כל כך חזק שהיא מחזיקה מעמד למרות הפיצוצים.
הוא חשב ואמר:
כשאני קופץ כדור הארץ מושך אותי חזרה, אבל השמש מאיטה את החזרה שלי.
חשבתי אני, ואמרתי לו שביום השמש מעלינו, אז מה שהוא אומר נכון. אבל בלילה השמש מצידו השני של כדור הארץ, ואז השמש דווקא מושכת אותנו לאותו הכיוון שאליו כדור הארץ מושך אותנו.
יופי, הוא אמר, אז אני אקפוץ בלילה.
באמת מעניין אם ההבדל יכול להיות מורגש.
שבוע טוב

להכריח ללמוד- האם צריך לשכוח מכל החופש הזה?

הבוקר אלעד ועודד קצת התעלמו ממני. הציקו זה לזה, ולא שמעו לי כשביקשתי להפסיק. אלעד חשב שזה מצחיק לנגב את ידיו השומניות מארוחת הבוקר על החולצה שלי, ועודד חשב שזה מצחיק לנשוף על אלעד בזמן שהוא אוכל ולראות איך הוא מגיב.
נתתי להם וואחד מנה. הורדתי את אלעד מן השולחן, ואת עודד שלחתי לחדר אחר. כעסתי, ולא התנצלתי על זה בכלל.
למרות שלא איבדתי שליטה, לא ניסיתי לרכך את התגובה שלי.
התוצאה היתה מפתיעה (או שלא): לאורך היום כולו הם היו מלאכים.
אחרי ששבנו מסיבוב אופניים, אלעד השלים את ספר האוריגמי שלו, בגאווה גדולה, תוך שהוא מכריז שזה כיף לו במידה שווה לקרוא וגם לכתוב.
עודד השתדל במיוחד להיענות לכל בקשותי, ובמשימת העברית שלו השיב לשאלות שכתבתי לו (הוא למד בכיתה א' להשיב תשובה מלאה, אז נחשו בעצמכם מה היו השאלות):
"ההורים שלי מתעקשים שאלמד היטב כי אם לא אז כשאהיה מבוגר לא אדע דבר מאשר מה שאני יודע עכשיו, וכשהילדים שלי ישאלו אותי משהו אני אגיד שאני לא יודע את התשובה. וחוץ מהילדים שלי גם אני ארוויח מללמוד."
"אוכל ללמוד ביעילות אם לא אתבכיין ואם איהנה מהעבודה, אעבוד קשה ואחשוב מחשבות טובות".
אז מה קרה כאן? האם הם הכירו לי תודה על כך ששמתי להם גבולות, שזה אחלה, או שמא ביטלו את עצמם בפני והתאמצו לרצות אותי מפחד זעמי הנורא?
או אולי בכלל קרה כאן משהו אחר, למשל שהיום במיוחד (אולי בגלל רגשות האשם על הכעס שלי בבוקר) התאמצתי שהלימוד יהיה חווייתי, מהנה ונינוח?

על עצמי אני יודע שכאשר אני נמצא בסביבת עבודה תובענית, שבה הגדרת התפקיד מאד ברורה, וההישגים הנדרשים מפורטים היטב, קל לי להפיק מעצמי את המירב.
ומצד שני, אולי זו בסך הכל התוצאה של החינוך שקיבלתי במסגרות השונות לאורך שנים, שבהם הרגילו אותי לשכוח את רצונותיי.
הרי לבדי, בלי בוס, שוט או שוטר, ההספקים שלי צונחים.
מחקרים רבים מראים לי שכנראה רוב האנשים, חוץ מיחידי סגולה, דומים לי בזה. אנחנו או אוהבים מסגרת ברורה. זה נוח לנו.
אנשים שהולכים עד הסוף עם החופש לילדים שלהם, יטענו אחרת. הם יגידו לי שהילדים שלנו עוד לא מקולקלים. כלומר שאם ניתן להם חופש מוחלט ונתבונן בהם משחקים, ניווכח עד כמה הם עסוקים, יצירתיים ולומדים כל הזמן.
יש לי עדויות לכאן ולכאן.
זה מרתק לצפות בילדיי משחקים. כשיש להם את החופש, הם ממלאים את הזמן מיד בעולם שלם של דמיון ועשיה.
מן הצד השני, הם סקרנים במיוחד לגבי מעשיהם של מבוגרים סביבם. הם נלהבים להירתם למשימות של מבוגרים (הכנת אוכל, בניה, פירוק, ניקיון) והם גאים מאד ביכולות החדשות שהם רכשו בעמל: קריאה וכתיבה, אנגלית, נגינה, קיפולי נייר, כפל וחילוק, שחמט.
אני יכול לטעון שגם בשבט ציידים ולקטים, אין קיום לילד שלא ילמד איך לצוד בקבוצה, אפילו אם הוא אישית מעדיף להיות צמחוני (אם בכלל יש מובן למילים "צמחוני", "אישית" ו"מעדיף" בהקשר של שבט ציידים לקטים). באותו האופן, אין קיום לאנאלפבית (במובן הרחב של המילה) בישראל של המאה ה21, אפילו אם הוא אישית מעדיף לראות שידורים חוזרים של "קופיקו" במקום ללמוד.
ואיפה האמת?
לא יודע. תחשבו אתם איפה היא. כשזה הולך אז זה הולך.
ובסך הכל, היום זה הלך לא רע בכלל.
ובבניין ציון ננוחם

מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך

דיון מעניין שהיה לנו היום:
סיפרתי לבנים על הלל הזקן שאמר לנוכרי: "דעליך סני, לחברך לא תעביד"- כלומר מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, זו כל התורה כולה, והיתר פרושה- לך ולמד.
סיפרתי להם גם על הציטוט החביב על רבי עקיבא, הישר מספר ויקרא: "ואהבת לרעך כמוך".
שאלתי אותם מה קשה יותר.
עודד טען שיותר קשה לאהוב את רעך כמוך, ואלעד דוקא טען שאפשר להתרגל לזה.
אחר כך רבי אלעד הציע עיקרון משלו:
"עשה לחברך מה שאהוב עליך". ואז הוא תיקן: "עשה לחברך מה שאהוב עליו".
סיפרתי את זה לאמא שלי (הידועה בכינוי "סבתא חנה"), והיא ביקשה להבהיר לאלעד שחשוב לעשות למען חברך, אבל אל לו לשכוח את עצמו.
רבי עודד העיר על כך שאם כולם יעשו לחברם מה שאהוב עליו אז הכלל יוכל להתקיים: כי כל אחד יעשה לאחר, ויקבל מזולתו. אלעד הסכים שזה יכול להתקבל רק אם זה יהיה כלל לכולם (רציתי להגיד להם מה זה "אימפרטיב קטגורי", אבל התאפקתי).
ניסיתי לנסח פשרה עילגת: "עשה לעצמך ולחברך את מה שאהוב עליו". אלעד היה נחמד אלי והסכים.
עכשיו יש רק עניין קטנצ'יק של יישום, ואנחנו בדרך לתיקון העולם.
 

מתמטיקה בעל פה- זה עובד!

בלמידת שפה (עברית, במקרה שלנו), יש שלוש רמות של ביטוי: בעל-פה, בקריאה ובכתיבה. מקובל לרוב שיכולת הביטוי היא גבוהה יותר בעל-פה, פחות גבוהה בקריאה, ועוד פחות בכתיבה. זו הסיבה שבכיתה ניתן לערוך דיון בעל-פה ברמה גבוהה יותר מרמת הטקסטים הניתנים לקריאה, וטקסטים אלו הם ברמה גבוהה יותר ממשימות הכתיבה הניתנות לתלמידים.

זה הגיוני מאד, וגם חשוב מאד- משום שתרגול של דיבור נכון משפר את יכולת הקריאה והכתיבה, והתמודדות ממושכת עם קריאת טקסטים (ומחקרים מוכיחים זאת), משפרת גם היא את יכולת הכתיבה. בקיצור, מה למדנו?

1.      בלמידת שפה חשוב להקפיד על תרגול של כל רמות הביטוי, משום שהן תומכות האחת בשניה.

2.      ניתן להתמודד עם אתגרים מורכבים יותר בעל-פה מאשר בקריאה, ובקריאה מאשר בכתיבה.

3.      כל רמת ביטוי מאיצה את זו שמתחתיה: יכולת גבוהה בעל-פה משפרת את רמת הקריאה, ויכולת גבוהה בקריאה משפרת את רמת הכתיבה.

עד כאן רקע תיאורטי. האם זה עובד גם בחשבון? הנה מקרה לדוגמא:

תוך כדי תרגול בחוברת שמתי לב שאני רוצה להתמקד עם אלעד על חישוב מהיר של חיבור וחיסור עד 20. כלומר, הוא יודע לעשות זאת, אבל רציתי לקפוץ מדרגה קדימה, להביא אותו למצב שחיבור מספרים עד 10, ואחר כך עד 20, ייעשה אצלו בצורה אוטומטית.

נזכרתי במעשה שהיה: בלימוד הקריאה הוא "נתקע" משום שהוא לא זיהה היטב את הניקוד "חיריק", ולמחרת עשינו שעה של "חיריקים" (גם כתבתי על זה בבלוג)- שהיתה בעיקר בעל-פה. התרגול הזה "סגר את הפינה" של הקריאה של "חיריק", ומשם יכולנו להמשיך הלאה.

לקחתי את אותו העיקרון, ועבדתי איתו על חיבור וחיסור עד 20. ביקשתי ממנו לכתוב את המספרים עד 20 (הוא ביקר להוסיף עוד, עד 22, והסכמתי). סידרנו אותם על "נחש המספרים" שלנו (שגם עליו כבר כתבתי בעבר).

ואז פשוט תירגלנו- "עמוד על 17", "תחסיר 5", "הוסף 8", וכן הלאה. אלעד ספר צעדים, דילג, זחל, קפץ בקפיצות צפרדע ובסיבובים, על הרגליים, על הברכיים ועל ארבע. הוא המשיך בשמחה ובהתלהבות. תרגלנו חיבורים וחיסורים בעשרת השניה, אחר כך בראשונה, וגם תרגילים חוצי-עשרת. לא שמנו לב לזמן (עודד היה עסוק במשימה אחרת). אחרי שסיימנו נוכחתי שעברה יותר משעה של תרגול רצוף.

בתרגול של כתיבה חשבונית בחוברת, בתרגילים זהים לחלוטין, אני מעריך שאלעד היה משלים כשלושה עמודים באותו הזמן (אם לא היה נמאס לו קודם לכן), שהם על פי רוב בין 20 ל-30 תרגילים. בתרגול שלנו בעל פה קשה לי להעריך, אבל אני מניח שאלעד התמודד עם פי 3 או פי 4 תרגילים. במשימות מסוג זה, בהן רציתי שאלעד ילמד לזכור שיטות חישוב אוטומטיות, לכמות יש משמעות. ומעבר לכמות: אלעד היה נלהב ושמח, ואני בטוח שהלמידה שלו היתה משמעותית.

עוד מוקדם לומר, אבל כבר עכשיו יש לי תחושה שחל שיפור ביכולת החישוב שלו בתרגילים מן הסוג הזה.

ובעצם מה עשינו? עשינו חשבון בעל פה*.

אחר כך ניסיתי חשבון ב"קריאה"- במקום לומר את התרגיל, כתבתי אותו על לוח מחיק, והוא היה צריך לומר את התשובה בעל פה (בעודו מדלג על גבי "נחש המספרים"). אלעד התמודד יפה, אבל בלי ספק ראיתי שזו משימה קשה יותר. ממש בדומה להבדל בין ביטוי בעל-פה לבין רמת הקריאה בלמידת שפה.

ומשם- חזרנו לכתיבה.

בבתי הספר כותבים לא מעט. גם בעברית, וגם בחשבון. בשאר רמות הביטוי יש הבדל גדול: בעברית יש עיסוק משמעותי ביותר גם בשיחה בעל פה (רוב היום בכיתה מתנהל בעל-פה), ויש מטלות קריאה רבות; למשל מקובל לבקש מילד להחתים על דף שלושה אנשים ששמעו אותו קורא קטע מסוים. בחשבון כל זה קיים במידה פחותה הרבה יותר.

שאלתי את עצמי למה מטלות החישוב בעל-פה ובקריאה אינן נפוצות כמו בלימוד שפה, והתשובה די מורכבת. ייתכן שזה מסובך יותר לוודא שהתשובות שהילד נותן בעל פה הן נכונות, ועל כן קשה יותר לנהל תרגול כזה בכיתה גדולה. ייתכן שזה פשוט הרגל ישן.

לתחושתי, יש כאן פספוס גדול. לפחות במקרה של אלעד, אני חש שהעיסוק הטבעי בחשבון, בעשיה פיסית, ואחר כך בביטוי בעל פה, יכול להיעשות ברמה גבוהה יותר מאשר בכתיבה, ועל כן יכול לשמש כ"קטר" המושך אחריו גם את רמת הכתיבה בחשבון.

אני, לכל הפחות, אמשיך לחקור את הכיוון הזה.

*אם לדייק, נראה לי שבחשבון יש רמה נוספת, בסיסית יותר מן הביטוי בעל-פה, והיא הרמה המוחשית. במקרה של נחש המספרים זה בא לידי ביטוי בתנועה הפיסית במעלה ובמורד ציר המספרים. אל התנועה הזו מצטרף הביטוי בעל פה בצורה של מניה: "אחד-שתיים-שלוש...". הרמה המוחשית ניכרת גם בחלוקה של עצמים לקבוצות, השוואת גדלים, מדידה, שרטוט צורות, ועוד.

יום טוב היה היום

היום היה יום טוב
התחלנו בעבודה רצינית סביב 10 בבוקר.
אלעד קרא וכתב. הוא כבר למעשה קורא קריאה מצרפת, ומשתפר בזה בהתמדה, והכתיבה שלו משתפרת ממילה למילה.
הוא גם כתב כמה תרגילי חשבון שתוצאתם 9. הוא היה מאד גאה בכתיבה שלו, ושלחתי גם ליפעת את התמונות של העבודה שלו.
עודד התחיל את היום בהחלטה לא להתבכיין היום. הוא הוכיח את עצמו ועמד במילה שלו בגדול. בחשבון הוא פיצח כמה תרגילי חיסור בטור. הוא עשה את הקפיצה מהמרת עשרת פעם או פעמיים, להמרת עשרת כשיטה מבלי להתיחס לגודל המספר. במלים פשוטות: אחרי כשעה הוא חיסר מספרים בני 6 ספרות בלי קושי. הוא ביקש לעבור ללוח הכפל, והבטחתי לו שנעשה זאת אחרי שישתלט על חיסור בטור- ועתה נוכל לעשות זאת.
עבדנו נטו בשני שיעורים בני קצת יותר משעה כל אחד, עם הרבה כדורסל באמצע.
מבלי להכנס אל הפרטים הלימודיים יותר מדי- אני חש שנכנסנו לישורת טובה. מה תרם לזה?
המלחמה, והזמנים הטובים שהיו לבנים בבית הספר המאולתר שניהלתי ביישוב השרו עליהם תחושה נעימה. אני חש גם שהם עברו איזה שלב. בחינוך, לפעמים די להתעקש על שלך לאורך זמן ארוך מספיק.
ודבר אחד חשוב מאד: בשבת, וגם אחריה, הקפדתי לישון לפחות 7 שעות.
קשה מאד מאד לעשות חינוך כשעייפים.
מחנך חייב להיות מדויק- לזהות את הדקויות בתגובות של התלמידים, להתאים את עצמו, ליזום ולהכתיב את הקצב המסוים שיאפשר להם להוציא מעצמם את המיטב. על מנת לעשות זאת דרושים שני דברים:
1. דע היטב מה אתה רוצה להשיג, ותכין את עצמך מראש.
2. לך לישון מוקדם, כדי שתוכל לנשום, להתבונן, להיות יצירתי.
אז כאמור, לילה טוב

לחיות את החלום בעמוד ענן

ביום רביעי בשבוע שעבר, בשעות הצהריים, החל מבצע "עמוד ענן" בחיסולו של "רמטכ"ל החמאס". התברר לכולנו שאנו עומדים לפני מבצע צבאי בהיקף לא ידוע, שבעקבותיו לא יהיו לימודים בחלק או בכל מוסדות החינוך אליהם הולכים ילדיי היישוב. אביגייל מן הוועד המנהל שלנו (המורכב ממתנדבים שנבחרו בבחירות פנימיות) החלה לגלגל איתי מחשבות איך ליצור תחליף לבית הספר.
מאותו הרגע, ועד ליום חמישי שאחריו (במשך שבוע ימים), החל מרתון עמוס, לחוץ ומופלא שאני מעכל עד עכשיו את השפעותיו ותוצאותיו.
אנחנו, חברי היישוב, יצרנו לנו למשך השבוע הזה מסגרות חליפיות לילדי הפעוטון, הגן ובית הספר.
המסגרות הללו נשענו על מתנדבים מקהילתנו, מתנדבים מן המכינה הקדם צבאית "לכיש" בבית גוברין, חיילים שבאו לסייע לנו מטעם פיקוד העורף, וחלק מן הצוות של הפעוטון והגן שהמשיך לבוא למרות המצב.

מסכה בפעילות של שרית

במציאות מלחמתית שכזו, כשהדבר היחידי שאין בו מחסור הוא משימות, אין יותר מדי זמן לדקדוקי עניות, ריבים על סמכויות, וויכוחים על חלוקת משאבים.
מי שיכול לעשות- עושה. כולם נרתמים, כל אחד לפי יכולותיו, למשימה הבאה.
אני נשאבתי בעיקר אל גילאי בית הספר, ובתמיכה מאסיבית של הקהילה סביבי מצאתי את עצמי יוצר בפועל את המסגרת עליה חלמתי זמן רב: בניתי בית ספר באליאב.

"טויסטר" בפעילות של הלנה

בהתחלה כמעט כלום לא היה ברור. התחלנו עם 14 ילדים מגילאי 6 עד 9, ובחלק מהימים הגענו לכמעט 30 ילדים, מגיל הגן ועד חטיבת הביניים. הצוות "נסגר" פעמים רבות רק בערב שלפני, והכל היה חייב להתקיים במרחק של דקה מן המקלט.
הורים רבים נרתמו להעביר פעילות: בשמת, שרית ורויטל הכינו פעילויות יצירה מרהיבות, מרב העבירה פעילות על שרשרת המזון, רזיה הפילה את כולנו מצחוק בפעילות "יוגה צחוק" מותאמת במיוחד לילדים. הלנה יצרה פעילות של משחקי חשיבה, וליאת וצפרירה יצרו עם הילדים "עוגה בספל". תמר הקריאה בכל בוקר סיפור בהמשכים, חן הרב"ש וידא שאנחנו בטוחים ובטיחותיים, דליה המזכירה סייעה בכל שנתבקשה מכל הלב, וחני-- יו"ר הוועד המנהל-- ניהלה ביד רמה את המציאות הכאוטית הזו, ומצאה פתרונות לכל קושי ומחסור.
ובתוך כל זה, בתוך כמה ימים, נבנתה לנו מסגרת חינוכית.
בתחילה כל שיכולנו לעשות היה אך ורק ליצור את המסגרת. המציאות הרב גילאית, החדשה לרוב הילדים, הביאה אותי "ללכת על בטוח" ולמלא את הימים בפעילויות מהנות ונעימות של יצירה, סיפור ומשחק.
עם הזמן הצוות ה(יחסית) קבוע שעבד איתי, שהורכב מחברי המכינה הקדם צבאית, עבר תהליך משלו: ה"מכיניסטים" שלנו התאימו את עצמם טוב יותר לתפקיד החדש, נפתחו יותר אל הילדים, והפכו להיות יותר ויותר משמעותיים לנו ולילדים.
לאחר שהועד המנהל פנה בעניין אל המועצה, השגנו הסעות לשני טיולים: האחד ל"פארק הקופים", והשני ל"נאות קדומים".
בראשון משני הטיולים הללו ראיתי כיצד קבוצת הילדים מתגבשת, וכיצד המדריכים מוצאים את מקומם טוב יותר.
מבחינתי היה זה הרגע להיענות לבקשות של חלק מההורים, ולעבור אל השלב הבא. "השלב הבא" פירושו להיבנות על המסגרת שנוצרה, ולצקת לתוכה גם תכנים יותר "בית ספריים" של חשבון ועברית.

רזיה עושה יוגה צחוק

על "לוח ה100"

יום לפני סיום המבצע קיימנו בחלק מהיום חלוקה גילאית: המכיניסטים תמר ותומר לקחו איתם את ילדי כיתה א' לפעילות של כתיבה על פי חידות ציורים, ואני עם המכיניסטים נדב וניצן העברנו פעילות חשבון חווייתית לילדי כיתה ב'-ג' שבמשך כשעה קיפצו על פני מרצפות שלרגע הפכו למשבצות בתוך "לוח 100" ענקי.
בתהליך מדוד וסבלני, למרות הלחץ והאתגר, השתדלתי לעצב את מסגרת היום של בית הספר התחליפי הזה, כך שתהיה ברורה ויציבה יחסית, ומצד שני שתהיה נינוחה, רגועה וגמישה. בכל יום התבוננתי לאחור במאמץ להתאים כמה שיותר את מבנה היום הבא אל הצרכים המדויקים של הצוות ושל הילדים.
פעלתי בתוך חופש רב מאד, אבל מתוך בקרה מאד מחמירה: כל הילדים באו מבתי השכנים שלי, ומרבית הילדים לא היו ממש חייבים לבוא. הם באו כי הם רצו, והם נשארו וגם קראו לחבריהם להצטרף כי היו (לפחות חלק מהזמן) מאושרים לקחת בזה חלק.
אני מרגיש בר מזל, ואסיר תודה.
אני בר מזל על צירוף הנסיבות שאפשר לי להיות במקום בו אוכל לתרום תרומה משמעותית כל כך לקהילה. ואני אסיר תודה לקהילה שלי על שאפשרה לי למצות את עצמי, ולהורים ולילדים שהציפו אותי בהמון אהבה לאורך כל השבוע הזה.
למדתי שאם אנחנו מנתקים את אילוצי העולם החיצון, חינוך משותף בקהילה שיש בה כוחות ורצון טוב- זה בעצם עניין פשוט.
למדתי עוד המון דברים- אבל על כך אולי בפוסטים הבאים.
רק טוב
יוסי

המלך הכועס

המלך הכועס

בשנים האחרונות אנחנו משתתפים בהפקה רבת משתתפים מדי פסח. זהו אירוע גדול ומאורגן היטב שיזמו והפיקו חברינו משפחת קמינקא הנמרצים, הכולל המחזה בשיתוף כולם של כל סיפור יציאת מצריים.

התפקיד שלי בהמחזה הזו, לאורך השנים, הוא כמובן פרעה.

זה תפקיד מהנה במיוחד, גילמתי אותו בהזדמנויות שונות, ואני מוצא בו הרבה אפשרויות ביטוי. הילדים שלנו לקחו את התפקיד שלקחתי לי בצורה פחות קלילה, בהתאם לגיל שלהם. כל אחד מהם, כשהיה צעיר מספיק, חווה את זה כאירוע טראומטי במידה כזו או אחרת.

קשה לראות את אבא שלך משחק את האיש הרע, ואת כולם צועקים עליו ועוד זורקים עליו דברים (ניירות בצורת צפרדעים, אורז במכת הכינים, והכי כואב: קרח במכת הברד).

עלמה חוותה את זה לראשונה בגיל שנתיים ועשרה חודשים. היא הבינה הרבה יותר מכפי שציפינו. למעשה היא לא לקחה את זה קשה כל כך. היא הבינה שזו הצגה. אחרי שהכל נגמר היא הביטה בי בעיניים חכמות, קימטה את מצחה, ואמרה: "אבא, אתה היית כועס". היא המחישה את המילה "כועס" בפרצוף מתאים. היום, לצורך הכתיבה, ביקשתי ממנה לשחזר אותו (בתמונה משמאל).

מאותו היום, "המלך הכועס" הפך לבן בית בביתנו. הוא היה האיש הרע שמתחבאים מפניו במשחק. תכננו נגדו מהלכים ומלכודות. הכינו נגדו כלי נשק.

לפעמים התגעגעתי אליו. זעמו של פרעה יכול להיות מאד שימושי לאבא עייף שרוצה שקט סוף סוף, או שלא יחרבו לו את הבית שהוא סיים בדיוק לסדר אותו. או שיפסיקו סוף סוף להיות תקועים מול הטלוויזיה וילכו להתקלח למען השם.

לפעמים המלך הכועס הגיע במפתיע, מבלי שהזמנתי אותו. במקרים האלה, בסתר לבי, קיוויתי שהילדים שלי שנאלצים להיות לעבדיו אולי יתמרדו קצת, ולא יהיו צייתנים יותר מדי. נראה שזה גורלו של כל פרעה- מול המלך הכועס אין דרך אחרת, מלבד להתמרד. סופו הוא תמיד 10 מכות.

במבט לאחור, אחת הסיבות המרכזיות שעודדו אותנו ללכת לחינוך ביתי היתה המלחמה הגדולה של הילדים שלנו כנגד המלך הכועס. לא יכולתי יותר לראות אותם מתמודדים איתו לבדם, והרגשתי שכשאני פוגש אותם עייף, לאחר יום עבודה מתיש, ללא שינה מספקת, אין לי כוח לעזור להם לעמוד מולו. חששתי שלבדם הם לא יוכלו לעמוד לאורך זמן, וזעמו של המלך הכועס יחלחל אל נשמתם. ראיתי את הפחד ממנו בעיניו של אלעד. ראיתי כיצד מתק דיבורו מהלך קסם על עודד, המתפתה לעבור לצידו. כשראיתי את עודד פוסח על שני הסעיפים, ולעתים עובר אל צידו של המלך הכועס ומאמץ את גינוניו, ידעתי שזה הרגע לפעול. זה הרגע לחזור הביתה.

ידעתי שכשאחזור לתבוע את מקומי הנכון בממלכה, אוכל לגרש את המלך הכועס מכסאו, להשיב את הארמון לבעליו האמיתיים, ולהציל את הנסיכים והנסיכה. המלחמה הזו נמשכת עד היום, ואחרי קצת יותר מחודשיים אני חש שאנחנו מנצחים.

היום אנחנו אלה היושבים סביב שולחן הארמון. היום עודד חייך אלי בסוף היום ואמר לי: "כל היום לא בכיתי ולא צעקתי". אבל המלך הכועס לא מוותר- מדי פעם הוא מנסה להתגנב חזרה. עלינו לשמור על עירנות. הוא אורב שם, בצללים, מחכה לזמנים של התמודדות ואתגר, מצקצק בלשונו בציניות ומציע את הפתרון הקל והמהיר. אבל אנחנו לומדים איך לעמוד מולו ולא להכנע.

אחלו לנו בהצלחה.

להרגיש את הקצב בשתי דוגמאות

דוגמא אחת:
הארכנו את חופש הסוכות בעוד מספר ימים באילת, והנה הגיע לו שוב יום ראשון.
ישבתי עם הבנים, אכלנו ארוחת בוקר, ואני מתבונן בהם ורואה שהם קצת לחוצים ועצבניים.
הם קצת התקוטטו בבוקר, וגם גערתי בהם.
עודד פלט בשקט כמה הערות קטנות, ואלעד הגיב בלחץ על דברים שטותיים.
אני גלגלתי בראשי כל הזמן עם אילו משימות אבקש מהם להתמודד היום. התיישבנו יחד. היה רק 9 בבוקר.
נשמתי עמוק והתבוננתי בהם.
ואז פשוט שחררתי.
אמרתי להם לצאת החוצה. הם בחרו לעשות סיבוב באופניים. זה היה מאד חסר להם. בדיעבד, הם חשו מתח מן החזרה לשגרה, והם פירקו את המתח ברכיבה על אופניים.
הם חזרו אחרי כחצי שעה, ונכנסנו לסשן לימודים נלהב ויעיל.

דוגמא שניה:
נכנסנו למסע חקר נפלא בגאומטריה אחרי סשן קיפולי נייר נלהב (ועל כך אולי בפוסט אחר). עסקנו בפתרון שאלות על הדף הפתוח שממנו קיפלתי ציפור, ואחר כך פרסתי מחדש. כל אחד מהם התמודד עם זה ברמה שלו (כאמור, אולי ארחיב על כך בפוסט נפרד).
הצורה הדומיננטית שנוצרה בדף היא סוגים שונים של משולשים.
דיברנו על משולשים. על צלעות וקודקודים. ביקשתי מהם לצייר משולשים במחברות, והם התחילו- בהתחלה ביד חופשית, ואז רצו לדייק ועודד רץ והביא כל מיני סרגלים.
ביקשתי מהם לצייר לפחות שני סוגים שונים של משולשים, ולהסביר לי במה הם שונים. אלעד צייר משולש נמוך וגבוה. אחר כך משולש הפוך.
לקחתי סרגל בצורת משולש, הרמתי מול פניהם, והדגמתי להם שזה אותו המשולש, ולא משנה אם הוא הפוך, מסובב, או קרוב או רחוק (קטן או גדול). ביקשתי משולש שונה שהוא לא הפוך, מסובב או שונה רק בגודל.
היו לי כבר את כל התשובות בראש. רציתי להציג להם את המשולש ישר הזוית (ולשם כך להסביר מהי זוית), ואת שווה הצלעות, וכן הלאה.
ואז עצרתי.
התבוננתי בהם.
הם כל כך נהנו לצייר משולשים! פחוסים, קטנים, גדולים, צרים, רחבים. מדויקים וישרים עם סרגל. סתם כך ביד. אלעד התמודד והשתפר בטכניקה של החזקת הסרגל ביד אחת וציור קו מנקודה לנקודה ביד השניה.
ואז פשוט שחררתי
עצרתי את הסיווגים והמיונים, ודחיתי את זה לפעם אחרת, ופשוט נתתי להם להתנסות בעוד ועוד ציור משולשים בהנאה מרובה. לעודד זה נמאס באיזה שלב, וביקשתי ממנו לנסות ולצייר משולש שכל צלעותיו שוות (לא פשוט, מוזמנים לנסות).
וזהו.
בלי ניתוחים, ובלי לחץ להגיע למסקנה ידועה מראש.
יהיה לזה שפע של זמן בהמשך.
בינתיים- הם התיידדו עם המשולשים.

פוסט קצר על כמה פריצות דרך קטנות

הי
יתרון יחסי לתקופה הזו, שבין חופשה לחופשה, הוא בזה שאפשר להתחיל מחדש. אפשר לנסות שוב. לתקן ולהפיק לקחים.

-פריצת דרך ראשונה: אלעד התחיל לקפוץ בחבל!
כמו בהרבה מקרים דומים, הכל החל בזה שאני החלטתי שעלי לחזור בצורה רצינית לכושר, ובחרתי בקפיצה בחבל משום שאני מחבב את העיסוק הזה, וגם משום שזה מאפשר לי לעשות את זה איתם יחד, מבלי להאט ולהתאים את הקצב שלי אליהם (כמו במקרה של טיול, או רכיבה על אופניים). אלעד ראה אותי, ופשוט ניסה וניסה, עד שהצליח, וזה עודד אותו להמשיך ולשבור עוד ועוד שיאים (19 קפיצות רצופות בזמן כתיבת שורות אלו)

-פריצת דרך שניה: עודד עושה חשבון ואוהב את זה.
כאן התודה והברכה ליפעת, שהתעקשה לרכוש "לבני דיג'י"- עזר לימודי די יקר, אבל אין כמוהו להמחיש את העיקרון של המבנה העשרוני. תוכלו לקרוא עליהם באתר של חברת "תלתן". הוא ממש אוהב אותן, וחושב שהן לגמרי "קול".
למעשה פריצת הדרך הגדולה עם עודד היתה לפני כן, בשורה של משימות מתמטיות שהובילו אותו להתמודדות מאתגרת, שלא נתפסה בעיניו כ"תרגילי חשבון שאני שונא". הנה כמה משימות שהצליחו לרתק אותו:
אנחנו יושבים בארוחת בוקר ואוכלים קורפלקס. אני מספר להם מהו אומדן, ונותן להם משימות אומדן כמו "כמה זיתים יש בקופסה?", או "כמה קיסמים במיכל?". בהמשך אני שואל אותם כמה פתיתי קורנפלקס יש בקופסא חדשה (של 750 גרם). אנחנו מנסים לאמוד. סופרים 20 פתיתים, ורואים כמה זה בערך (חופן). סופרים 100, ורואים אם זו מנה שממלאת קערה. בשלב הזה שלפתי משקל ביתי קטן, ושיחקתי עם זה לא מעט (כמה פתיתים זה גרם אחד?, כמה נוסיף על מנת שיהיו לנו 60 גרם?, וכן הלאה). זו היתה תחושה של התמודדות אמיתית. בילינו בוקר נחמד במהלכו עודד ואלעד התמודדו, בלי לשים לב כמעט, עם משימות שדרשו מהם לכפול מספרים במאות, ולהסיק מכך מסקנות על כמויות ומשקלים.
אגב, בזכות התרגול עם לבני הדיג'י עודד הצליח לבצע תרגילי חיבור בטור עם שבירת עשרת ("לזכור 1"). כבוד!
אני חייב לצטט כאן את מילותיו של עודד בעקבות החוויות האלה:
"כשלא מתלוננים ובוכים זה יותר קל, יותר פשוט, והרבה יותר כיף!"
איזו נחת.

-פריצת דרך שלישית: עודד (כמעט) קורא באנגלית!
חודש ימים שאנו מתקדמים בקצב איטי בחוברת אנגלית חביבה, אבל די מונוטונית- כתיבת אותיות, שינון כמה מלים, ותרגול קצר. עודד מבצע בלי חשק. זכרתי שקריאת עברית הוא רכש בעצמו, מתוך סקרנות, מתוך התבוננות בשלטים, ולמעשה בכל טקסט שיכל להניח עליו את ידו. באנגלית זה לא קל, משום שהוא לא מבין את המלים. ובכל זאת, ניסיתי אתמול גישה חדשה, שתאפשר לו ללמוד את האנגלית באופן ישיר, ולא בהליכה עקב בצד אגודל.
ראשית, הצגתי לו את כל 5 אתיות הניקוד: A,E,I,O,U, והסברתי לו בערך מהם הצלילים שלהם.
ראינו כמה וורסיות בyoutube של שירי ABC. הוא הכיר את השיר בצורה רופפת מכיתה א'.
ואז הצגתי לו כתב חידה. לנוחותו, בצד הדף רשמתי את כל האותיות באנגלית, ושוב את 5 אותיות הניקוד והצלילים שלהן.
כתב החידה היה כזה:
ODED KORE YAFE
LE-ABA YESH KARAHAT
ALMA HAMUDA
LE-ELAD YESH TALTALIM
היה לעודד מגניב ללמוד, על המילה הראשונה, איך מאייתים את השם שלו באנגלית. עודדתי אותו לקחת את הדף איתו כשנסענו יחד לקניות. בדרך, במשך 20 דקות, הוא לקח את זה כאתגר אישי, ופיצח את כל המשפטים!
יש כבוד!

תמונות מיום באנרגיות של חזרה מחופשת החג

חזרנו במרץ מכמה ימים אצל סבתא בת-עמי וסבא יוסי, ונכנסנו ליום פעילות.
העדפתי לצאת לפעילות גופנית עוד לפני ארוחת הבוקר. תיקנתי את הפנצ'ר באופניים של אלעד, ויצאנו לרכיבה.

החלפנו ביננו הובלה. עודד התחיל, ולקח אותנו למסלול אתגר שהוא המציא עם איתם. שם הוא לימד את אלעד ואותי לרדת מדרגות עם אופניים. מפתיע, אבל זו הפעם הראשונה שלי לנסות זאת. תמיד חשבתי שזה קצת מפחיד, אבל כשהילדים עשו זאת אז גם אני הייתי חייב לנסות. האמת היא שזה די כיף!

אחר כך אלעד הוביל ולקח אותנו לסיבוב ארוך יותר ליד גדר היישוב. כשחזרנו הביתה הכנו ארוחת בוקר. אני הכנתי שקשוקה, והילדים קצצו ירקות וסידרו את השולחן:

אחר כך אלעד התאמן בצלילים עם סגול, בדומה למה שעשינו לפני שבועיים עם החיריק. הוא סימן סגול על כל האותיות, וסידרנו אותן במעגל (הוא שקל לעשות שבלול, אבל העדפתי מעגל). בתחילה הוא בדק אם אפשר לשכב במעגל, ולהתגלגל בו מצד לצד. אחר כך הוא קפץ מצליל לצליל, להתרגל אל הסימן החדש, וגם טיילנו סביבו יד ביד, תוך שאנו מכריזים על הצלילים בקול רם:

אלעד גם כתב שורה של הצליל פ (עם דגש וסגול). אנו משתדלים לתת לו קטעי קריאה בכל יום, מן החוברת "מפתח הקסם" של מט"ח, והוא מתקדם וגם מבסוט מעצמו.

עודד החליט שהוא רוצה להקדיש את הזמן להמצאות. יש לו מבט מיוחד בעיניים כשיש לו פרוייקט בראש, והוא מתכנן תכנונים. הפעם הוא רצה ליצור מכונה שמנקה את הבית ללא מאמץ. הוא נכנס לעבודה ב"מעבדה":

הכנתי לו שאלות לתיאור המכונה הזאת, והוא ישב לכתוב עליה כמה הסברים:

זה מה שהוא כתב:

("ריצפדוקטור. מנקה את הבית. לוקחים שתי קופסאות קרטון. מדביקים אותם אחת על גבי השניה. מדביקים למטה מגבת וסמרטוט של מגב. הולכים למיחזור ולוקחים שני בקבוקי שפריצים וממלאים אותם במים וסבון ומדביקים למעלה. כדי להפעיל את הריצפדוקטור צריך להשפריץ בשפריצים וליסחוב אותו וכל מקום שתעברו בו יהיה מבריק.")
הוא בנה אותו במרץ רב, ושם אותו לייבוש הדבק אצלנו בחדר השינה. למחרת הוא אפילו הפעיל אותו ברחבי הבית, בעזרת החברות נועה ועומר:

 ההמצאה הבאה שעודד רצה ליצור היא תרופה לסרטן. בינתיים הוא חוקר את התחום. הוא הבטיח לעזור לנו כלכלית אחרי שיזכה בפרס נובל. הוא ניסה לחפש תמונות של גוף האדם החולה (וזה מנעתי ממנו), על מנת להשוות לאדם בריא, ולחשוב איך לחסום את המחלה. במקום זה הוא צפה כמה פעמים בסרטון "בריינפופ" (אתר מומלץ ביותר!), השיב על השאלות, וניסה לערבב חומרים שישפיעו על הDNA. (מיץ תפוזים, כמה תרופות קיימות מן המקרר). אלעד היה מוטרד. הוא חשש שלא נוכל לדעת אם התרופה עובדת, ואז אם ניתן אותה לאדם חולה הוא יהיה יותר חולה. עודד הציע לנסות את התרופה על עצמו (בלי התרופות מן המקרר), אבל הזכרנו לו שהוא בכלל לא חולה (חמסה חמסה). נפתח דיון ארוך על מחקר מדעי בתרופות חדשות, ואיך נוכל לדעת אם התרופה מועילה או לא. הרי חולה יכול להבריא בלי קשר לתרופה, ומאידך, חולה יכול להתדרדר למרות התרופה. יפעת הסבירה שאנחנו צריכים לבדוק הרבה חולים, ועודד הודה שהוא לא חשב שזה כל כך מסובך. 

בין לבין, הבנים גילו מחדש אתר מקסים במיוחד שנקרא "joytunes"- אתר ללימוד נגינה (חלילית, פסנתר, ועוד) שפיתחו בישראל (אנחנו מכירים אישית את המפתחים המקסימים גל ויגאל קמינקא). באתר המון משחקים ועולמות המופעלים כולם על ידי נגינה. המחשב שומע את הצלילים, וכך המנגן (אם הוא מדייק בנגינה) מפעיל את הדמויות על המסך. רעיון מעולה וביצוע נפלא, והכל בחינם:

נראה לי שמספיק לעכשיו.
שנה טובה לכולנו

בניית הרגלים וגם מה עושים עם התנגדות

התחלנו בשגרה. עודד ואלעד קמים בשעה נורמלית (7:30), ואז אנו שמים את עלמה בגן, אוכלים ארוחת בוקר, ומתפנים למשימה היומית. היה לנו מאד חשוב להכניס אותם לסדר. לשגרה יומית.

אלעד אוהב חשבון. הוא שמח לתרגל באתר "גלים", ולפתור עוד ועוד תרגילים. לפני מספר ימים יפעת "עקרה" אותו מן המסך והתרגולים על מנת שילך לשחק עם חברים.

בקריאה "המשימה הגדולה" שלו ברורה: הוא לומד לקרוא. קשה לו לשבת זמן ארוך, והוא מתענה בצורך לתרגל כתיבה של אותיות, אבל אני נמצא איתו בתוך זה, והוא מצליח. הוא מצליח לקרוא כבר טקסטים מתוך החוברת של כיתה א' ("מפתח הקסם") בקמץ\פתח וחיריק. היכולת המתפתחת שלו ברורה לו, והוא גאה בה מאד. המשמעות בתהליך הלמידה ברורה לו מעצמה.

האתגר שלו: לנסות בניחותא. בלי להילחץ. להגיד "אה, לא נורא, טעיתי, ננסה שוב".
אני מרגיש שהמצב עם אלעד פשוט יחסית. יש לו אתגרים להתמודד איתם, אבל אין לו התנגדות עמוקה או מובנית. פשוט אין לו הרבה סבלנות לנסות שוב ושוב כשלא מצליח לו. למרות שעודד מנסה להסביר לו ש"ללמוד זה משעמם", הוא עדיין לא מקשיב לו, וניתן לומר שהוא די נטול תסביכים בתחום הזה.

עודד מאתגר אותנו מאד. אמנם באנגלית המצב הוא די ברור (מתקדמים לפי סדר האותיות, לומדים לכתוב אותן, ולומדים מלים חדשות), אבל בעברית וחשבון זה קצת יותר קשה. הוא אומר שהוא לא אוהב חשבון. נתתי לו לפתור מבחן "מיצ"ב" בעברית של סוף ב' בשבוע הראשון שלנו בבית, והוא צלח אותו בקלות רבה. מאז "המשימה הגדולה" שלו לא ברורה לו ולנו כל כך. מרגע ש"תוכנית הלימודים" ה"רשמית" של משרד החינוך מתגלה כלא רלוונטית לעודד בתחום העברית, אנחנו לא מצליחים להסביר לו למה זה חשוב לשבת ולתרגל כתיבה. המצב בחשבון שונה מעט, אבל ההתנגדות קיימת גם כאן. למעשה יש אצל עודד שיטה:

הוא מסמן את כל מה שמזכיר לו את בית הספר, יחד עם כל מה שלא מתחשק לו לעשות עכשיו, כ"משעמם".

אנסה לתאר את ההתמודדויות שלו בלמידה בבית:

תשומת לב: שמתי לב לזה שבגלל שעודד מעט יותר מבוגר, ויודע כבר לקרוא, אני נוטה לתת לו יותר משימות עצמאיות, ולשבת יותר זמן עם אלעד. עודד מראה לי בצורה ברורה שהוא לא מוותר על תשומת הלב המגיעה לו. ישבתי איתו מול המחשב כשהוא על ברכיי, וכך הוא פתר 30 תרגילים בנחישות רבה.

רמת קושי: עודד רוצה להרגיש בטוח שהוא הכי מוצלח בעולם. אסור לא להבין, אסור לטעות, אסור להיכשל, אסור להגיע שני. ישבתי איתו מול אתר "גלים" ורצייתי להתאים לו משימה. ניסיתי להנחות אותו לפתור משימה שכללה פתרון בעיות שלא היו מוכרות לו (חיבור בטור עם שבירת עשרת). ניסיתי להבהיר לו שאני רק רוצה לבדוק, על מנת להתאים לו משימה ברמת הקושי הנכונה. היה לו נורא קשה עם זה. הוא התנגד. הטיח בי שאני נותן לו משימות בלתי אפשריות, וגם שזה משעמם.

אמון: עודד מאד חושש ממשימות הקשות לו. הוא מאד חושש לאכזב אותנו, או את עצמו. הוא אפילו "איים" שהוא רוצה לחזור לבית הספר. שם, הוא טען, המשימות יותר קלות. בשיחה רגועה איתו אמרתי לו שאנחנו רוצים את הטוב עבורו, ואם הוא רוצה לחזור לבית הספר זה בסדר. הוא אמר לי שהוא לא רוצה לחזור לבית הספר, ומאז לא חזר להשתמש בזה כ"איום". פעמים רבות הוא מנסה לעשות משא ומתן: "אני אעשה את זה אם אחר כך נעשה את זה".
שתי אפשרויות עמדו לנגד עיננו אל מול האתגר הזה:

1.      לוותר לו. להגיד לו ש"לא צריך", ושיגיד לנו כשהוא מוכן לחזור וללמוד.

2.      להתעקש איתו. לעזור לו להתמודד למרות שאינו רוצה.

דיברנו על כך, והחלטנו שויתור חד על משימה יומית, והעברה כללית של האחריות אליו, תהיה קשה לו. חשוב לנו להמשיך ולשמור על הרגלים קבועים. מצד שני, אנחנו מנסים להוריד את הלחץ. אמרתי לו כך: אני אחלק את המשימה היומית לשתיים. החלק הראשון הוא פשוט יחסית, ותוכל להשלים אותו בקלות. החלק השני הוא מאתגר יותר, ואותו תוכל לעשות רק אם תרצה.

ביום הראשון להסדר החדש נתתי לו 10 תרגילים של חיבור בטור, ללא שבירת עשרת. הוא עשה קולות של התנגדות, אבל ביקשתי ממנו לתת בי אמון, והוא פתר את זה תוך 7 דקות בערך. הוא שמח על הכלי החדש הזה, שאפשר לו לפתור בקלות תרגילים מסובכים יחסית (למשל 72 ועוד 25).

משימת האתגר: למצוא את המשך הסדרה: 2,4,8,__,__,__, בשני אופנים שונים. בבוקר, כשרשמתי את הסדרה במחברת שלו, הוא הביט מעט ולא ניסה לפתור כלל. לא אמרתי לו כלום.

בערב, יפעת הראתה לו את המשימה שוב, וגילתה לו שהוא כבר פתר את הסדרה הזו פעם. הוא פתר בשיטה אחת (ועוד 2, ועוד 4, ועוד 2, ועוד 4...), אבל לא ניסה את הדרך השנייה, למרות הוא כבר עשה זאת בעבר (כפול 2, כפול 2...). אני הצלחתי לנשוך שפתיים ולא להתערב- המשימה שלי עכשיו היא להחזיר את האמון, ואם אמרתי שמשימת האתגר איננה חובה, אז היא איננה חובה!

עלי להמשיך וליצור משימות קלות, עד שאחוש שהוא איננו חושש יותר מהן. אדרש להרבה אורך רוח. בתרגול בחשבון, כמו בתרגול גופני, אני בדעה שהקביעות היא העיקר. יש לתרגל בקביעות, אפילו אם מדי פעם עושים רק מעט. מרגע שהתחלת לתרגל (ריצה, אופנים, חיבור בטור, כתיבה) אתה כבר נכנס ל"שוונג" ועל פי רוב גם תמשיך. ההרגל לעשות משימה כזו בכל יום יוצר את ההזדמנות ל"שוונג". לא נורא אם הוא לא יבוא בכל יום, אבל הוא יבוא לבטח.

שמתי לב ששני הבנים מאד חוששים מטעויות. יכול להיות שאנחנו מלחיצים אותם? השהות יחד, והלמידה יחד, היא מאד אינטנסיבית. בכיתה בבית הספר אפשר לברוח, להתחבא בצד, להעלם לכמה זמן. בבית אין לאן לברוח. אנחנו יודעים בדיוק מה הם יודעים, ובמה הם מתקשים. עלינו להיזהר עם האינטנסיביות הזו.

ורק שלא תבינו לא נכון, אנחנו לא כל היום בלמידה בית ספרית! לפעמים כל הסיפור לוקח פחות משעה ביום. הנה תמונה להמחשה (עלמה נשארה איתנו בבית, כי היה לה קצת חום, והכנו יחד ברכות לשנה החדשה).

יש לי תחושה שכשהשגרה תתבסס לה, נתמקד באתגרים אחרים.

שנה טובה לכולם!

 

סוף שבוע שני- מעצבים סוג של שגרה

בסך הכל, עד כאן, זו ברכה גדולה.
חשוב לי לשים את הדברים על הכתב, אז הנה הם, ללא סדר מוגדר, כפי שהם עולים לי בראש, בכנות גדולה ככל שאוכל להרשות לעצמי:

סדר יום (זהירות, מידע טכני למדי).
יש לנו סדר יום. זה הולך ככה בערך:
קמים בשבע וחצי, מתלבשים. לוקחים את עלמה לגן.
ספורט: בדרך כלל ממשיכים לפעילות ספורטיבית כמו סיבוב אופניים, טניס או כדורגל במגרש, או משהו דומה לזה. לעתים, כאשר נחה הרוח, נכנסים לבריכה. במקרה כזה לרוב הפעילות הספורטיבית תהיה אחרי המשימה היומית.
ארוחת בוקר: משתדלים להכין יחד, ולפנות יחד. במהלך ארוחת הבוקר מדברים על המשימה היומית.
משימה יומית: בשיטת הקבלנות. סיימתם- חופשיים. בכל מקרה אין טלויזיה או מחשב עד שעה 12.
על פי רוב אלעד לומד בכל יום שני צלילים (או חוזר על צלילים קודמים), ועושה תרגילים על "נחש המספרים". עד כה הוא למד 8 צלילים (קמץ\פתח וחיריק), ונהנה לעשות תרגילים עד 21. נרשמנו גם לאתר "גלים", ואלעד התאהב בו, עד שיפעת קטעה אותו אחרי שעתיים של פתירת תרגילים מול המחשב, ושלחה אותו לשחק עם חברים. במשך יומיים מתוך העשרה ימים האחרונים מצאנו זמן למשחק שחמט. אני חייב למצוא יותר זמן לזה.
עודד מתקדם בחוברת האנגלית שתי אותיות, ופועל עם כפולות של מספר (סיימנו עם שלוש ושש) על לוח המאה. לשמחתי הוא חזר לאהוב לקרוא. העברתי לו מבחן מיצ"ב של סוף כיתה ב', והוא פתר אותו בצורה טובה מאד. החלטנו שאין לו צורך באימוני כתיבה והבנת הנקרא של כיתה ב', אבל עדיין הוא זקוק לתרגול בכתיבה. הוא כתב מכתב לאלה (ילדה מן הכיתה שלי בשנה שעברה). אנחנו חושבים יחד כיצד לעודד אותו לקרוא ולכתוב עוד.
לא הצלחתי להתפנות ללמוד עם עודד תוים ונגינה. אנחנו חייבים למצוא לזה זמן.
בשעה 12 אני מתפנה להכין את הצהרון, והבנים ממשיכים במשימות אם הם רוצים, או עוזרים לי אם הם רוצים, או מעבירים את הזמן בכל דרך שנראית להם. למעשה אנחנו עושים "למידה בית ספרית" בין שעה לשלוש שעות ביום.
בשעה 13:35 מגיעים הילדים לצהרון שלנו, ומכאן זה ארוחת צהרים, משחק עם חברים, והמון חוגים: טניס (עודד, פעמיים בשבוע), קפואירה (עודד), תנועת נוער (עודד ואלעד), כדורסל (עודד ואלעד), וחוג מדעים לילדי חינוך ביתי (עודד ואלעד, ביום שלישי בבוקר, ברחובות).
כשיפעת חוזרת מן העבודה היא נהנית לשאול אותם על הלמידה היומית שלהם, ופעמים רבות מתרגלת עם אלעד קריאה וכתיבה עוד זמן מה.
לפני השינה, בערב, עודד קורא לעצמו סיפור. אתמול התחלתי לקרוא להם את ההוביט, וזה מאד מוצא חן בעיניהם.

(עלמה, ביתנו הקטנה, עוברת גם המון חוויות בימים אלה, אבל אני בוחר להתמקד בבלוג הזה בחינוך הביתי עם הבנים. עלמה, אני מתנצל מראש. מבטיח פיצוי ראוי בעתיד).

אבא ואמא לא מסכימים
יפעת ואני התנגשנו לא מעט בעקבות דעות שונות על העבודה מול הבנים. בלי ספק גם יפעת היתה רוצה לבלות איתם זמן רב יותר, ולא רק להעיר ולייעץ מרחוק, אבל גם היא חשה שהאווירה בתוך המשפחה עברה למקום שונה. אני מרגיש שאופי השיח שלי עם הבנים השתדרג.
נראה שהבחירה שלנו בחינוך ביתי שולחת להם מסר מאד חזק, שאנחנו נותנים את עצמנו בשבילם. לוקחים אחריות כוללת על החינוך שלהם, ומצליחים לשים אותו בעדיפות ראשונה.
אז על מה חילוקי הדעות: אני יותר זורם עם מה שיוצא, ויפעת מסודרת ומובנית יותר. חשוב לה מאד שלא נהפוך ל"פריקים" שהחינוך הביתי אצלם הוא חלק מ"דת" כללית שלעתים נוטה לחוסר תוכנית ורושם של אבדן כיוון מגובה באידיאולוגיה.
הויכוחים הללו לא ייעלמו לחלוטין, כנראה, אבל דומני שזה טוב לנו. טוב לנו שאנחנו מייצגים בתוך הדיון הפנימי שלנו את שני הקטבים.
בשבוע שעבר יפעת זימנה אותי לישיבה יומית, בכל ערב, לסיכום יום הלימודים ותכנון היום הבא. הישיבות הללו התגלו כרגעים של חסד. כהורים, זה נפלא לחוש שיש לנו גם את המידע הכולל על מצב הילדים, וגם את הזמן והאפשרות להתערב ולהתיחס אל הצרכים שלהם בתוך יום לכל היותר. אני נזכר איך בשנה שעברה, כשהייתי מחנך בכיתה ב', מהלך כזה של זיהוי צרכים, מציאת משבצת זמן לפגישה פרטנית וישיבה עם ההורים, ותיאום שעה פרטנית שבועית אחת קבועה (לרוב עם עוד כמה ילדים) היה דורש לעתים גם חודשים.

מהלך חינוכי במהלך יומיים.

דוגמא קטנה על לימוד קריאה: ראינו שאלעד הבין את הקטע של קמץ ופתח ("קו" או "קו וזנב"), אז אחרי 6 צלילים המשכנו לחיריק ("חי" ו"תי"). תרגלנו את זה לא מעט, ושמתי לב שזה עוד לא "תפס" אצלו. הצליל של החיריק עוד לא קופץ אצלו אוטומטית לראש. בישיבתנו בערב, יפעת הציעה כך: נעשה לאלעד שיעור מרוכז על חיריק. יש לנו כרטיסיות עם אותיות וניקוד מתחלף שקיבלנו משרית (תודה שרית!). ניתן לאלעד לשים "חיריק" בכל האותיות שהוא מכיר (שזה הרבה יותר מ8 הצלילים שהוא למד), ונעשה שעה מרוכזת של פעילות על כך: "קפוץ ל"חי"! "קפוץ ל"רי"! דרוך על השם של החבר שלי "שימי", והחברות שלי "תיקי", "גילי" ו"ציקי". ודרוך על מלים מצחיקות: "גיחי" למשל, ומה עם "ציצי"?, עכשיו נלך במעגל- אני קורא צליל, ואתה קורא צליל. עכשיו נכתוב קצת מזה גם במחברת.

זה מעט מן המעט- מקוה למצוא עוד זמן לכתוב. אני חייב לכתוב משהו על האינטנסיביות של העבודה של מורה מול שני תלמידים שהם גם הילדים שלו, ומה זה עושה לנו מבחינה רגשית. אני חייב לכתוב משהו על הנשימה ועל קצב העבודה שלנו יחד, על שימת גבולות, ועל זרימה.
אני גם חייב לשתף בכלים הפדגוגיים שפיתחנו יחד.
אבל זה מספיק לעכשיו