לכולם שלום
הקיץ עשינו - אני יחד עם הנערה המקסימה במיוחד הדר תשובה- קייטנה ל16 ילדים מאליאב וסביבתה. הרעיון פשוט- יוצאים לטבע, ובונים מחנה, ובין לבין משבצים אירועים מיוחדים- סיור לחורבת מיש, יום שוק (בו סחרנו בצעצועים ישנים באמצעות זרעים של בואינייה ששימשו כמטבעות), יום מים, יום טיול לירושלים, הופעה ותרגול ג'אגלינג, יום תחפושות, יום מסעדה, יום כשרונות, וכן הלאה.
הנה מצגת עם הרבה תמונות, המציגה חלק משלל האירועים שהיו בשלושת השבועות הללו (דומני שהמצגת מאפשרת לכם להצביע ולהתמקד על כל תמונה, אם תרצו):
הרבה דברים מיוחדים התרחשו בזמן הזה.
חברויות נרקמו, ילדים מבתי ספר שונים למדו להכיר אלו את אלו.
אבל בתוך כל ההמולה אני בוחר להדגיש את השינוי שחל בהם ביחס למקום: המחנה (במלעיל) בתוך חורשת הזיתים.
המחנה שלנו כלל טיפי אינדיאני בינוני בגודלו (16 ילדים ושני מדריכים נדחסו בו), רשת צל, משטח תקני מנוכש לחיי-שרה, נדנדה, ערסלים, שתי מערות קטנות סמוכות ואחת קצת יותר רחוקה, טבון בוץ בדיוק במידה של סאג', וכל זה בין זיתים צעירים יחסית, על טראסה חקלאית עתיקה, מרחק של 5 דקות הליכה מן המועדון וגן השעשועים "הקטן".
בתחילה הם התלהבו, כצפוי, אבל כשהתמשכו הימים ניכר הבדל בין הילדים שאוהבים את השטח, לבין אלו שקשה להם להתרגל אליו. סביב שעה 11, הייתי מתחיל לשמוע את הגעגועים למזגן, ואת השאלה "מתי חוזרים למועדון?". המועדון השרה עליהם איזו שלווה- אפילו אם המזגן היה מכובה והאוויר היה לוהט- כאילו 4 הקירות של הצוויליזציה השרו עליהם רוגע.
לשמחתי, התגובות הללו הביאו אותי להתעקש על הרוטינה של פתיחת יום במחנה, כולל תה על המדורה (רצוי מצמח הקתילה החריפה, צמח התה היחיד שנפוץ אצלנו בר) ובסקוויטים.
ההתעקשות נשאה פרי. המשחקים הארוכים במחנה הפכו אותו לבית שני, והזמנים הנינוחים שבילינו בו הלכו והתארכו. הטבע הפך פחות מאיים, ויותר מזמין.
דוגמא קטנה לשינוי שחל בהם: בימים הראשונים, כאשר הדלקתי מדורה וקראתי: "מי מביא עצים למדורה", הואילו בטובם כמה ילדים ממושמעים להביט בשני המטרים העשביים שלידם, ולהרים כמה זרדים.
בשבוע האחרון, הם הפכו את עורם. זה התחיל כשהבינו שביער סביבם יש הרבה עצי אורן שצמחו מעט, אז התייבשו וגוועו, וניתן במאמץ משותף לנענעם ולעקרם מן השורש. בתחילה אני נדרשתי לנער את העץ ולעקרו ממקומו, והם התרגשו לראות שזה אפשרי בקריאות "וואו" רמות.
יומיים אחר כך אלעד מצא עץ שהצליח לעקור בעצמו. הם הבינו שהם יכולים לעשות זאת בעצמם, ונרתמו כולם למשימה. בראותם כי טוב, הם התחלקו לצוותים קטנים יותר, שהתפזרו ביער וחיפשו עצים, נעלמים לרגע, וחוזרים עם גזעים גדולים מכאן ומשם. את הדירבון שנדרש ממני בימים הראשונים החלפתי בהכלה והגבלה של טווח הנדודים המתעצם שלהם.
ביום האחרון, רחבת ה"חיי-שרה" כוסתה ביותר מעשרה עצים עקורים בגדלים שונים, הרבה מעבר לנדרש למדורתנו הקטנה. בלי ספק די עצים לשני ל"ג בעומר הקרובים. תוכלו לראותם- הם עדיין מפוזרים שם, (חוץ מן הגזע שתומר סחב הביתה להראות להוריו).
מילדים של מזגן- הם הפכו לחבורת יערנים\אינידיאנים
וגם זה לא מעט
ובבניין ציון ננוחם
יוסי המורה
הקיץ עשינו - אני יחד עם הנערה המקסימה במיוחד הדר תשובה- קייטנה ל16 ילדים מאליאב וסביבתה. הרעיון פשוט- יוצאים לטבע, ובונים מחנה, ובין לבין משבצים אירועים מיוחדים- סיור לחורבת מיש, יום שוק (בו סחרנו בצעצועים ישנים באמצעות זרעים של בואינייה ששימשו כמטבעות), יום מים, יום טיול לירושלים, הופעה ותרגול ג'אגלינג, יום תחפושות, יום מסעדה, יום כשרונות, וכן הלאה.
הנה מצגת עם הרבה תמונות, המציגה חלק משלל האירועים שהיו בשלושת השבועות הללו (דומני שהמצגת מאפשרת לכם להצביע ולהתמקד על כל תמונה, אם תרצו):
הרבה דברים מיוחדים התרחשו בזמן הזה.
חברויות נרקמו, ילדים מבתי ספר שונים למדו להכיר אלו את אלו.
אבל בתוך כל ההמולה אני בוחר להדגיש את השינוי שחל בהם ביחס למקום: המחנה (במלעיל) בתוך חורשת הזיתים.
המחנה שלנו כלל טיפי אינדיאני בינוני בגודלו (16 ילדים ושני מדריכים נדחסו בו), רשת צל, משטח תקני מנוכש לחיי-שרה, נדנדה, ערסלים, שתי מערות קטנות סמוכות ואחת קצת יותר רחוקה, טבון בוץ בדיוק במידה של סאג', וכל זה בין זיתים צעירים יחסית, על טראסה חקלאית עתיקה, מרחק של 5 דקות הליכה מן המועדון וגן השעשועים "הקטן".
בתחילה הם התלהבו, כצפוי, אבל כשהתמשכו הימים ניכר הבדל בין הילדים שאוהבים את השטח, לבין אלו שקשה להם להתרגל אליו. סביב שעה 11, הייתי מתחיל לשמוע את הגעגועים למזגן, ואת השאלה "מתי חוזרים למועדון?". המועדון השרה עליהם איזו שלווה- אפילו אם המזגן היה מכובה והאוויר היה לוהט- כאילו 4 הקירות של הצוויליזציה השרו עליהם רוגע.
לשמחתי, התגובות הללו הביאו אותי להתעקש על הרוטינה של פתיחת יום במחנה, כולל תה על המדורה (רצוי מצמח הקתילה החריפה, צמח התה היחיד שנפוץ אצלנו בר) ובסקוויטים.
ההתעקשות נשאה פרי. המשחקים הארוכים במחנה הפכו אותו לבית שני, והזמנים הנינוחים שבילינו בו הלכו והתארכו. הטבע הפך פחות מאיים, ויותר מזמין.
דוגמא קטנה לשינוי שחל בהם: בימים הראשונים, כאשר הדלקתי מדורה וקראתי: "מי מביא עצים למדורה", הואילו בטובם כמה ילדים ממושמעים להביט בשני המטרים העשביים שלידם, ולהרים כמה זרדים.
בשבוע האחרון, הם הפכו את עורם. זה התחיל כשהבינו שביער סביבם יש הרבה עצי אורן שצמחו מעט, אז התייבשו וגוועו, וניתן במאמץ משותף לנענעם ולעקרם מן השורש. בתחילה אני נדרשתי לנער את העץ ולעקרו ממקומו, והם התרגשו לראות שזה אפשרי בקריאות "וואו" רמות.
יומיים אחר כך אלעד מצא עץ שהצליח לעקור בעצמו. הם הבינו שהם יכולים לעשות זאת בעצמם, ונרתמו כולם למשימה. בראותם כי טוב, הם התחלקו לצוותים קטנים יותר, שהתפזרו ביער וחיפשו עצים, נעלמים לרגע, וחוזרים עם גזעים גדולים מכאן ומשם. את הדירבון שנדרש ממני בימים הראשונים החלפתי בהכלה והגבלה של טווח הנדודים המתעצם שלהם.
ביום האחרון, רחבת ה"חיי-שרה" כוסתה ביותר מעשרה עצים עקורים בגדלים שונים, הרבה מעבר לנדרש למדורתנו הקטנה. בלי ספק די עצים לשני ל"ג בעומר הקרובים. תוכלו לראותם- הם עדיין מפוזרים שם, (חוץ מן הגזע שתומר סחב הביתה להראות להוריו).
מילדים של מזגן- הם הפכו לחבורת יערנים\אינידיאנים
וגם זה לא מעט
ובבניין ציון ננוחם
יוסי המורה
