הי
מור שאלה אותי בתגובה לפוסט קודם מה אנחנו מספרים לילדים שלנו על העולם ועל בית הספר, או במלים אחרות, כיצד אנחנו מסבירים להם מדוע החלטנו שישארו בחינוך ביתי.
שאלה מצוינת.
נראה לי שיש לנו עיקרון חשוב בבית לא להיות אדוקים עד הסוף באידיאולוגיה. לא לחנך ל"אמת" אחת גדולה. לא להפוך את תפיסת העולם שלנו לדתית. זה נכון גם לגבי החינוך בבית, וגם לגבי היותנו חלק בלתי נפרד מקהילה וישוב שבו אנו היחידים המחנכים בבית.
היישוב, אגב, דומה לנו בזה. "אליאב" הוא יישוב מעורב, דתי חילוני. הוא מושתת על זה שכשאתה יוצא לרחוב אתה פוגש מיד חברי קהילה שצורת החיים שלהם שונה משלך. זה לב העניין.
אנו משתדלים:
1. לא לשדר לילדים שלנו שמי ששולח את הילדים שלו לבית ספר הוא "לא בסדר" באיזה אופן.
2. אנחנו משתדלים לא להשתמש בביטוי "טוב, אז נשלח אותך לבית הספר" כאיום. טוב... משתדלים בדרך כלל. לא תמיד מצליחים.
3. אנחנו לא אומרים להם שבבית ספר לומדים שטויות. למעשה אנחנו עוקבים באופן כללי אחרי ההתקדמות של שאר הילדים בבית הספר, ודואגים לא ליפול מהם. בצהרון שלנו הם פוגשים את הילדים הללו מדי יום, ורואים על מה הם עושים שיעורי בית.
4. אנחנו לא סוגרים את הגולל. ביקרנו בבית הספר לצורך חיסונים, וגם לתת לעודד הזדמנות להתמודד במבדקי מחוננים של מכון סאלד. יכול להיות שהם ימצאו את עצמם בבית ספר יום אחד, ואין לנו עיקרון לגרום להם לשנוא אותו מראש.
5. אנחנו נוהגים לשאול לדעתם מדי פעם- אם הם רוצים להמשיך בבית, או לא.
6. הכשרתי את עצמי כמורה- למדתי במסלול לחינוך פתוח ניסויי בדוד ילין (מומלץ מאד!), וחינכתי כיתה ב' בשנה שעברה, כך שעברנו לחינוך ביתי קל היה לנו לומר להם שאני מורה, והשנה אני אהיה המורה שלהם.
7. אנחנו כל העת בוחנים את עצמנו מול התוצאות- מול המצב החברתי והרגשי שלהם, מול הרצון שלהם, מול היכולת הלימודית שלהם. אנחנו משתדלים ככל האפשר להיות ביקורתיים כלפי עצמנו, ואפילו קשים כלפי עצמנו: איפה חיפפתי בסדר היום? איפה לא תכננתי פעילות מעניינת מספיק עבורם? איפה התחלתי בשגרה מסוימת ולא התמדתי בה?
אנחנו מקווים שנצליח לעשות את זה כמו שצריך.
לא תהיה להם ילדות שניה
