בלמידת שפה (עברית, במקרה שלנו), יש שלוש רמות של ביטוי: בעל-פה, בקריאה
ובכתיבה. מקובל לרוב שיכולת הביטוי היא גבוהה יותר בעל-פה, פחות גבוהה בקריאה,
ועוד פחות בכתיבה. זו הסיבה שבכיתה ניתן לערוך דיון בעל-פה ברמה גבוהה יותר מרמת הטקסטים
הניתנים לקריאה, וטקסטים אלו הם ברמה גבוהה יותר ממשימות הכתיבה הניתנות לתלמידים.
זה הגיוני מאד, וגם חשוב מאד- משום שתרגול של דיבור נכון משפר את
יכולת הקריאה והכתיבה, והתמודדות ממושכת עם קריאת טקסטים (ומחקרים מוכיחים זאת),
משפרת גם היא את יכולת הכתיבה. בקיצור, מה למדנו?
1. בלמידת שפה חשוב להקפיד על תרגול של כל רמות הביטוי, משום שהן תומכות
האחת בשניה.
2. ניתן להתמודד עם אתגרים מורכבים יותר בעל-פה מאשר בקריאה, ובקריאה
מאשר בכתיבה.
3. כל רמת ביטוי מאיצה את זו שמתחתיה: יכולת גבוהה בעל-פה משפרת את רמת
הקריאה, ויכולת גבוהה בקריאה משפרת את רמת הכתיבה.
עד כאן רקע תיאורטי. האם זה עובד גם בחשבון? הנה מקרה לדוגמא:
תוך כדי תרגול בחוברת שמתי לב שאני רוצה להתמקד עם אלעד על חישוב מהיר
של חיבור וחיסור עד 20. כלומר, הוא יודע לעשות זאת, אבל רציתי לקפוץ מדרגה קדימה,
להביא אותו למצב שחיבור מספרים עד 10, ואחר כך עד 20, ייעשה אצלו בצורה אוטומטית.
נזכרתי במעשה שהיה: בלימוד הקריאה הוא "נתקע" משום שהוא לא זיהה היטב את
הניקוד "חיריק", ולמחרת עשינו שעה של "חיריקים" (גם כתבתי על
זה בבלוג)- שהיתה בעיקר בעל-פה. התרגול הזה "סגר את הפינה" של הקריאה של
"חיריק", ומשם יכולנו להמשיך הלאה.
לקחתי את אותו העיקרון, ועבדתי איתו על חיבור וחיסור עד 20. ביקשתי
ממנו לכתוב את המספרים עד 20 (הוא ביקר להוסיף עוד, עד 22, והסכמתי). סידרנו אותם
על "נחש המספרים" שלנו (שגם עליו כבר כתבתי בעבר).
ואז פשוט תירגלנו- "עמוד על 17", "תחסיר 5",
"הוסף 8", וכן הלאה. אלעד ספר צעדים, דילג, זחל, קפץ בקפיצות צפרדע
ובסיבובים, על הרגליים, על הברכיים ועל ארבע. הוא המשיך בשמחה ובהתלהבות. תרגלנו
חיבורים וחיסורים בעשרת השניה, אחר כך בראשונה, וגם תרגילים חוצי-עשרת. לא שמנו לב
לזמן (עודד היה עסוק במשימה אחרת). אחרי שסיימנו נוכחתי שעברה יותר משעה של תרגול
רצוף.
בתרגול של כתיבה חשבונית בחוברת, בתרגילים זהים לחלוטין, אני מעריך
שאלעד היה משלים כשלושה עמודים באותו הזמן (אם לא היה נמאס לו קודם לכן), שהם על
פי רוב בין 20 ל-30 תרגילים. בתרגול שלנו בעל פה קשה לי להעריך, אבל אני מניח
שאלעד התמודד עם פי 3 או פי 4 תרגילים. במשימות מסוג זה, בהן רציתי שאלעד ילמד
לזכור שיטות חישוב אוטומטיות, לכמות יש משמעות. ומעבר לכמות: אלעד היה נלהב ושמח,
ואני בטוח שהלמידה שלו היתה משמעותית.
עוד מוקדם לומר, אבל כבר עכשיו יש לי תחושה שחל שיפור ביכולת החישוב
שלו בתרגילים מן הסוג הזה.
ובעצם מה עשינו? עשינו חשבון בעל פה*.
אחר כך ניסיתי חשבון ב"קריאה"- במקום לומר את התרגיל, כתבתי
אותו על לוח מחיק, והוא היה צריך לומר את התשובה בעל פה (בעודו מדלג על גבי "נחש
המספרים"). אלעד התמודד יפה, אבל בלי ספק ראיתי שזו משימה קשה יותר. ממש
בדומה להבדל בין ביטוי בעל-פה לבין רמת הקריאה בלמידת שפה.
ומשם- חזרנו לכתיבה.
בבתי הספר כותבים לא מעט. גם בעברית, וגם בחשבון. בשאר רמות הביטוי יש
הבדל גדול: בעברית יש עיסוק משמעותי ביותר גם בשיחה בעל פה (רוב היום בכיתה מתנהל
בעל-פה), ויש מטלות קריאה רבות; למשל מקובל לבקש מילד להחתים על דף שלושה אנשים ששמעו
אותו קורא קטע מסוים. בחשבון כל זה קיים במידה פחותה הרבה יותר.
שאלתי את עצמי למה מטלות החישוב בעל-פה ובקריאה אינן נפוצות כמו
בלימוד שפה, והתשובה די מורכבת. ייתכן שזה מסובך יותר לוודא שהתשובות שהילד נותן
בעל פה הן נכונות, ועל כן קשה יותר לנהל תרגול כזה בכיתה גדולה. ייתכן שזה פשוט
הרגל ישן.
לתחושתי, יש כאן פספוס גדול. לפחות במקרה של אלעד, אני חש שהעיסוק
הטבעי בחשבון, בעשיה פיסית, ואחר כך בביטוי בעל פה, יכול להיעשות ברמה גבוהה יותר
מאשר בכתיבה, ועל כן יכול לשמש כ"קטר" המושך אחריו גם את רמת הכתיבה
בחשבון.
אני, לכל הפחות, אמשיך לחקור את הכיוון הזה.
*אם לדייק, נראה לי שבחשבון יש רמה נוספת, בסיסית יותר מן הביטוי
בעל-פה, והיא הרמה המוחשית. במקרה של נחש המספרים זה בא לידי ביטוי בתנועה הפיסית במעלה
ובמורד ציר המספרים. אל התנועה הזו מצטרף הביטוי בעל פה בצורה של מניה:
"אחד-שתיים-שלוש...". הרמה המוחשית ניכרת גם בחלוקה של עצמים לקבוצות,
השוואת גדלים, מדידה, שרטוט צורות, ועוד.
