אין ספק שסיפור נס פך השמן הוא אחד מסיפורי הניסים המוזרים ביותר שיצא מתחת ידיהם היצירתיות של חז"ל.
האנשים שסיפרו לנו על עיניים שקוראות מחשבות, על אנשים שעפים, על קירות מתמוטטים ועל קולות מן השמיים, הסתפקו כאן במשהו זערורי ממש. כד קטן.
חוץ מן ההיקף הזעיר, הנס הזה מוזר אפילו כסיפור. שהרי מול בית המקדש עמד, כאז כן עתה, הר ששמו "הר הזיתים", וכפי הנראה לא היה צריך ללכת יותר מ10 דקות מבית המקדש עד שהיית פוגע בבעץ זית ובית בד.
ואפילו אם היה שם איזה קושי מוזר, למשל איזו מחלה מסתורית שפגעה בעצים, או איזו פרוצדורה שהיה צריך השמן לעבור- עדיין לא היה קורה אסון אם מנורת המאור היתה מחכה עוד שבוע, וחנוכת בית המקדש היתה נקבעת ל-א' טבת, למשל.
אז מה הסיפור של הנס הזה?
הרבה כבר נכתב על זה, ואני לא אחדש לרבים אם אזכיר שהמכבים החסידים האדוקים הפכו במרוצת שני דורות למלכים חשמונאים הלניסטיים ממש כמו כל הנסיכים, מושלים, אצילים ושאר בעלי שררה בפרק הזמן הפרוע והסוער שבין דעיכת ממלכת הסלווקים ובין עלייתה של רומי. הגיעו הדברים עד כדי כך, שבימי המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי נשפך דם רב במלחמת אזרחים בין השלטון החשמונאי ובין הפרושים, ובראשם שמעון בן שטח (הפרושים הם ראשוני הרבנים אותם אנו מכנים היום חז"ל- כותבי המשנה, ולמעשה מנסחי היהדות וכותבי ההסטוריה היהודית המוכרת לנו היום).
הניתוק המוחלט בין הפרושים ובין המלכות החשמונאית הוביל לעבודת השכחה של הישגי המכבים: את ספרי "מקבים" השונים היה על החוקרים לשחזר מתוך תרגומיהם היווניים, כי מקורם העברי נעלם. בתפילה מוזכר מתתיהו הכהן, אולם הישגי בניו, ובראשם יהודה, יונתן ושמעון, אינם מוזכרים כלל.
כך, הפך לו החג שבמקורו ציין בראש ובראשונה עצמאות מדינית ודתית ("יום העצמאות" של המדינה היהודית החשמונאית), לחג של הנס.
והשאלה שעלינו לשאול את עצמנו היום היא כמובן שאלת הלקח ההיסטורי:
הרי צודקים האומרים שאנו, הציונים החילונים שהובילו את המהפכה הגדולה ביותר ביהדות מאז חורבנם של בר כוכבא ורבי עקיבא, איננו אלא "מתיוונים"- כלומר שקולים כנגד היהודים ההלניסטיים שמשלו אז במשך כמאתיים שנה במלכות ישראל, וניגפו אל מול הרומאים מצד אחד, ואל מול העיקשות האמונית והיצירתיות ההלכתית של הפרושים מן הצד השני.
היהודים הללו, שרצו לדבר יוונית ולסחור בבורסת הרעיונות העולמית כשווים, ועם זאת להישאר יהודים לאומיים גאים, אמנם הותירו איזה חותם הסטורי, כתבו כמה יצירות ששווה להזכיר, והשאירו אחריהם כמה חורבות מרשימות לארכיאולוגים וכמה סיפורים טובים לסרטים היסטוריים, אבל בטווח הארוך, הפרוייקט שלהם כשל.
האם לנו, הציונים החילוניים ההומניסטיים, יש מספיק עוצמה אמונית שנוכל להעביר לילדינו, כך ששניוותר יסוד חי ופורה במצאות היהודית עוד 200 שנה?
אני לא רואה כיצד זה ייתכן. עצם הדיבור על "ישראליות", -- כאומר: וויתרנו על חלקנו בסיפור היהודי ואנו כעת משהו חדש-- מוכיח את זה שוב ושוב (אבסורד מטורף, אבל בכל זאת זו התפיסה המקובלת בציבור השואל בטבעיות על כל יסוד של זהותו האם הוא "יהודי" או "ישראלי").
והשאלה האחרת היא: האם זה נורא כל כך? האם בעצם "כניסתנו חזרה אל ההסטוריה" כציונים, אנו מוותרים על "חיי הנצח" של היהודי הנודד, השורד כמאובן חי?
ואולי הסוד של ההמשכיות היהודית מורכב אף יותר. אולי הדילמה אינה פשוטה כל כך. ייתכן שעלינו לאמץ דימוי רחב יותר של הרעיון היהודי, כמין סובייקט מורכב, המחליף גלגולים וצורות, וכל מרכיביו הם רק חלק מן הסיפור: בעומקיו האי-רציונליים מצוי ה"איד"- המשיכה המיסטית אל המיתולוגיה הקדומה, החיות הבלתי נגמרת של הייחוד האמוני העיקש והקנאי, ועליו נבנית ונהרסת, נוצרת ומתכלה, המודעות העצמית הביקורתית (ה"אגו") המחפשת שוב ושוב את הניסוח הנכון, את הדרך אל התרבות הכללית, את הביטוי הרציונלי והבוגר.
אולי זה סביר לצפות שיגיע גם תורה של החילוניות הציונית לגווע. לעם המקווה להתבגר לכדי מודעות עצמית אין מה לחשוש גם מן המסקנה הרציונלית ההכרחית של ההתבגרות: שאחריה בוא תבוא הזיקנה, והמוות.
אין לנו, כציונים חילוניים הומניסטיים, מה לחשוש ממותה של הציונות, כפי שאל לנו לחשוש ממותנו הפרטי.
השאלה החשובה באמת היא: האם כל עוד אנו חיים, חיינו ראויים וטובים? האם היינו אנשים טובים? האם נהיה לאומה טובה?
ובניין ציון ננוחם
